בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005
היהודים מצדם לא ראו בגירוש מאנדלוסיה ובצווי הגירוש מאראגון, שהוצאו לאחר מכן (1486), שום אות לפורענות המתרגשת לבוא עליהם. היתה זו תוצאה לא רק מכשרונותיו של פרדיננד להעלים את כוונותיו ולהוליך שולל, אלא גם מנסיונם ההיסטורי של יהודי ימי־הביניים ומתפיסת מצבם והערכתו. במשך דורות על־גבי דורות ראו בכנסיה את אויבתם, ובמלך את מגינם, וכך הורגלו לראות בכפל־ תופעות זה סדר דברים שכמעט אינו ניתן לשינוי. נראה היה להם שאם פרדיננד פועל נגדם, הוא עושה זאת תחת לחץ האינקוויזיציה, ושלא ישמע לעצותיה אלא עד גבול מסוים בלבד. האפשרות שיסטה כליל ממדיניותם המסורתית של מלכי ספרד, ויבקש להביא על היהודים חורבן גמור, נראתה להם רחוקה ביותר מן השכל. אילו גילה פרדיננד איבה אישית ליהודים שפעלו בשירותו או בחצר המלוכה, היו בלי ספק נחרדים. אבל שנאה כזו לא גילה מעולם, על כן לא ייחסו לפעולותיו כל השפעה על קביעת יחסו אל הציבור היהודי.
ויש לציין גורם נוסף שפעל להפחתת חששותיהם של יהודי ספרד לגבי עתידם הקרוב. היתה זו העובדה שיהודים תפסו עמדות חשובות בחכירתן וגבייתן של הכנסות המלוכה, וכן שמאראנים תפסו כמה מן המשרות הגבוהות ביותר במחלקות ממשלתיות שונות ובחצר. שימוש בזה ביהודים ובמאראנים היה חלק מן המדיניות התועלתנית, שעליה הקפידו פרדיננד ואיזבלה כאחד. הודות לה יכלו לנצל כל כשרון שהיה מוכן לשרתם, ולהשריש בציבור את האמונה שעמדותיהם ננקטו תמיד לפי עקרונות הצדק ומתוך גישות חסרות פניות. לפיכך היו הרבה יהודים סבורים, שהמלכים לא היו מחזיקים יהודים במינהל הארץ "בשתי ידיים״ אילו נתכוונו להרחיקם ממעמדם. כל מסקנה אחרת לא היתה מתקבלת על הדעת. אולם למנהיגותו ולמדיניותו של פרדיננד, על דו־פרצופיותו הסבוכה ועל שיקוליו ארוכי הטווח, היה היגיון משלהן.
ולסוף: מה שעשה רושם על היהודים יותר מכל דבר אחר היה עמידתם התקיפה של מלכי ספרד על קיום חוק וסדר. בשום פנים לא היו מוכנים להשלים עם שלטון אספסוף או עם מעשי אלימות של ההמון. אם החליטו לפעול נגד קבוצה מסוימת, בוצעה החלטתם בצורה, במידה ובזמן שנראו להם חוקיים ונאותים. כל מעשה רדיפה שלא סמכו עליו את ידם – כלומר, שלא נעשה כחוק – נתקל בהתנגדותם התקיפה. עמידה נמרצת זו על שלטון החוק, יחד עם יסודות ההונאה שבמדיניותם וההעלמה המוצלחת של תוכנית הגירוש, תרמו להתפתחותה של אותה הרגשת ביטחון מוזרה ששררה בקרב יהודי ספרד.
אברבנאל היה שותף להרגשה זו. ב־1484, כשהוזמן לחצר המלוכה, ראה בכך הזדמנות שאין להחמיצה. הוא התרשם מן הרוח הידידותית שגילו השליטים כלפיו, אך לא ממאבקם להרחבת האינקוויזיציה. משמעותה החמורה של עובדה מרכזית זו, שנשאר רק זמן קצר לישיבתם של היהודים בספרד, לא נקלטה בהכרתו. אברבנאל, כשאר בני־דורו היהודיים, לא ראה את אותות הזמן. וכך היה אותו ריאיון בטֵרֵזונה באביב 1484 מעין פתיחה סמלית, מבשרת רעות, לפרשת פעילותו כאיש חצר בספרד.
- 3. קידום בחצר המלוכה
הואיל ובשעת כניסתו לשירותו של פרדיננד לא עמד על גורמי־היסוד במצבם של יהודי ספרד, אין ספק שהאמין כי ככל שתגדל השפעתו, יוכל לחזק את מעמדם. אולם במשטר המדיני ששרר אז בספרד יכלו יהודים להיכנס לשירות המלכות רק בתחום הפקידות הכספית, ובראש וראשונה בתחום גביית המיסים. לפי שעה, לפחות, חסומה היתה הדרך למשרות רמות, שלמחזיק בהן נודעה השפעה יתרה. גובה המיסים הראשי בין יהודי ספרד היה אברהם סניור, שהיה גם ״הרב של חצר המלוכה״ (Rab de la Corte) והמנהיג הרשמי של יהודי קסטיליה. מעמדו של סניור בחצר היה איתן. בפעילותו המקצועית גילה יכולת וכשרון, ונוסף על כך היה חביב על המלכה. איזבלה זכרה היטב את השירותים היחידים במינם שסיפק לה בשעות משבר. ברור שאברבנאל יכול היה לקבל רק משרה משנית לזו של סניור.
סניור, שהיה בכוחו לחסום את דרכו של אברבנאל, ודאי הבין שאין לו סיבה לחשוש מהתמנותו של זה האחרון לתפקידו. ודאי חש שאברבנאל יקיים כמוהו יחסי ידידות הוגנים ותקינים; ואפשר שגם מטעמים אחרים בירך על שיתוף הפעולה עם אברבנאל. סניור היה אז בן שבעים ושתיים ועמוס בבעיות קשות. בתוך לחצי המלחמה לא קל היה לו למלא את דרישותיהם הגוברות של פרדיננד ואיזבלה. עד מהרה ודאי הכיר בבקיאותו הגדולה של אברבנאל בכל מה שנגע לחכירת מיסים וגבייתם, ואין ספק שהתרשם מאוד מאישיותו של איש החצר המפורסם.
כך, איפוא, קיבל עליו אברבנאל חכירות מס במערכת הרחבה של סניור. העובדה שהיה ביכולתו לקבל עליו תפקידים כאלה מעידה, שהצליח להעביר מפורטוגל לקסטיליה לפחות חלק קטן מרכושו. באוגוסט 1484, כשנמלט חתנו יוסף מסכנת המאסר שבה אוּיָם על־ידי ז׳ואן והגיע לקסטיליה, הצליח, כנראה, להוציא עמו חלק ניכר מהונו – מה שאיפשר לו לחזק את מעמדו הכספי של אברבנאל במִלווֹת או בשותפות. כמי שהיה שר האוצר בדוכסות של וִיזֶאוֹ וכאחיינו של אברבנאל (הוא היה בנו של שמואל, אחיו של דון יצחק) היה יוסף, כמסתבר, אדם עשיר מאוד.
כושר התיכנון של עסקי כספים גדולים, שהיה מסגולותיו של אברבנאל, התעורר עכשיו ותבע פעולה. חכירת המיסים חייבה מאמצים מתמידים, זהירות מירבית ותשומת־לב רב צדדית, ואין ספק שאברבנאל עמל קשה לחדש את עושרה של משפחתו. מסֶגוּרָה עקר אל לב הארץ – אולי היישר לאלקאלה דה אֶנַארֶס, שלפי התעודות שהה בה מיוני 1485 ואילך. משם היה יכול, כמדומה, לנצח ולפקח היטב על מפעליו העסקיים השונים, ועם זה ליזום תוכניות כלכליות חדשות, שעשויות היו להתרחב. אפשר גם נשא עיניו לא רק ליתר עושר, אלא גם ליתר עצמאות. על כל פנים, ברור שלא הסתפק בכהונה המשנית שבה התחיל את דרכו בספרד. כשרונו בענייני כספים הוכח עד מהרה, והוא חתר להתקדם ולעשות חיל.
ב־6 ביוני 1485 חתם, איפוא, על הסכם עם החשמן האדיר מנדוסה, שלפיו קיבל עליו לחכור את הכנסותיו של זה האחרון בסיגְוֶנסה (Siguenza), בגוואדאלאחארה וביישובים אחרים לתקופה של שנתיים (1487-1486). היתה זו, בלי ספק, קיבולת כבדה, אולי כבדה מכל אלו שהעמיס על שכמו בספרד, שכן התחייב לשלם לחשמן (במועדים קבועים, ב־1488-1487) סכומי כסף עצומים שהגיעו לכדי שישה מיליון וארבע מאות אלף מאראוודים. אברבנאל עמד בהסכם לשביעות־רצונו המלאה של החשמן, שכן, כמו שעולה ממסמכים מאוחרים יותר, הוסיף לפעול בשירותו של זה האחרון עד תום ישיבתו בספרד. נוסף על כך נראה שלזכותה של אותה עסקה שעשה עם החשמן ב־1485 – וביתר דיוק, לזכות תוצאותיה המוצלחות – יש לזקוף את מעורבותו הגדולה לאחר זמן בענייני בית מנדוסה. במשך שנים אחדות – כנראה סביב 1490 – היה אברבנאל ה״קונטאדור מאיור״ של הדוכס של האינפאנטארו.
אִינִיגו לוֹפס דה מֶנדוֹסָה, הדוכס השני של האינפאנטאדו, עלה לשררה במות אביו, דיאֶגו אוּרטאדו דה מנדוסה, ב־1487. אציל זה הטיל את מרותו על למעלה משמונה מאות יישובים ותשעים אלף וסאלים שהעלו לו מס, והכנסתו השנתית היתה מן הגדולות ביותר שבית־אצולה בספרד יכול היה להתפאר בה. אך לא תמיד השתוו הכנסותיו להוצאותיו, כי אהב האיש הוד ותפארה; פמלייתו דמתה לפמליית המלוכה; והארמון שבנה לעצמו בגוואדאלאחארה היה מן המפוארים שבמעונות האצולה של ספרד בעת ההיא. דומה שהיה נדיב מטבעו, ומאחר שהיה נאמן למלכים ולארצו שהיתה נתונה במלחמה, גם השתתף בכוחות גדלים משנה לשנה במערכה הארוכה והיקרה על גרנדה. כתוצאה מכל אלה נמצא הדוכס שוב ושוב, למרות משאביו הגדולים, זקוק לכספים. כשמינה את אברבנאל לקונטאדור מאיור של אחוזותיו קיווה, כפי שמסתבר, שיגאל אותו מדאגות אלו, אולי על־ידי שימוש בשיטות כלכליות שתגדלנה את הכנסותיו. אברבנאל ודאי הבין את האתגר ונענה לו. הוא עקר לגוואדאלאחארה – בירת הדוכסות – וקיבל מאדוניה את המפתחות הכספיים של מדינה בתוך מדינה.
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005 עמ' 72-69