ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ-תאפיללת היא סג'ילמאסא
אמנון אלקבץ
תָאפִילֵלת (Taf11elt)-היא סיג'ילמאסא'
מבוא על המחוז
מחוז תפילאלת במרוקו, ע"פ סמלו בחלוקה האדמיניסטרטיבית של הארץ, הוא המחוז התשיעי מתוך 16 מחוזות, וע"פ גודלו, נמצא במקום הרביעי מכלל מחוזות מרוקו. שטחו כ-80,000 קמ״ר (כמעט פי 4 משטחה של מדינת ישראל) המחולקים לנפות. מבחינת האוכלוסייה, עמד המחוז במקום השישי עם אוכלוסיה בת כ-2,2 מליון תושבים (נכון לשנת 2007), כלומר שצפיפות האוכלוסין עמדה על כ-27.5 תושבים לקמ״ר. (לדוגמה: מחוז קזבלנקה עם אוכלוסיה של כ-4.5 מליון תושבים, הצטופפו על שטח של 1615 קמ״ר, שהם 2786 תושבים על כל קמ״ר). לא בכדי מרחב המחיה לכל תושב הוא רב, שכן, חלקו של המחוז גובל במדבר הסהרה שעל גבול מרוקו-אלגייריה, באזור החמאדות הגדולות כמו ה-Hamda du Guir – וכן ה-Hamada de Dar'a, העשירים בעפרות ברזל, מנגן, עופרת ואבץ. באזור בולטים דיונות החול של "מרזוגה", וכן קניון הטודרה ועמק הדאדס המיוחד בתופעותיו הגיאולוגיות.
מחוז זה הוא אחד משלושת האזורים החשובים מבחינה אסטרטגית במדינה, שני האחרים הם פאס ומראקש. במחוזות אלה הוצבו תמיד שלושת החליפים הגדולים, הם הקאדים ששימשו מעין סגני המלך, והיו בעלי השפעה בחצר הסולטאן משום היותם מבני משפחת המלוכה. מאלה היו צומחים המנהיגים או המלכים ששלטו במרוקו. תפקידם העיקרי היה לשמש עיניים למלך ולטפל בגביית מסי הממלכה. מקום מושבו של חליף מחוז תפילאלת היה בעיר ריסאני, והעיר ארפוד שימשה לו כעיר אדמיניסטרטיבית לניהול המחוז.
מרחב תפילאלת היה בעבר מקום מסתור לשבטי המורדים בבריחתם מפני הפיכות חצר או בעת מצבים של חוסר יציבות בממלכה. שבטים אלה שבמבואות הסהרה, היו מחוללי ההפיכות המדיניות שבראשן עמדו תמיד משפחות שריפים אציליות שהאחרונה בהן, העמידה את השושלת המושלת במרוקו עד ימינו אלה, היא השושלת החסאנית-עלאווית- פילאלית. שמה בא לה בשל ייחוסה על חסאן נכדו של מוחמד הנביא, ועל עלי בן אבו- טאלב, אביו של חסאן. מייסדה של השושלת היה מושל תפילאלת מולאי עלי א-שאריף, ואילו בנו, מולאי א-ראשיד (1672-1666), היה זה שביססה ויצבה כשושלת מלכותית.
המחוז שימש בזמנו מקום ריכוז לשיירות הנוודים שהגיעו מן המדבר הלוהט, בטרם חדירתם אל תוך האטלאס הקריר. היו אלה השיירות הגדולות שהובילו זהב וסחורות מסודאן, בדרכם לטומבוקטו וגואלאטה, ובשובם חזרה. במרוצת השנים הפך האזור לנאת מדבר עם מטעי תמרים המפורסמים בעולם בטיבם. שטחי הדקלים משתרעים על פני אלפי אקרים. חלק לא מבוטל מהמטעים צמח מתוך גלעיני התמרים שהנוודים היו משליכים בעת חנותם במקום, ובמרוצת הדורות צמחו אין ספור דיקליות בשולי המדבר. תושבי החבל קוראים למקום "עמק התמרים" בעוד שיהודי המקום שעסקו בחקלאות קראו לו"יריחו(עיר התמרים) דמרוקו".
מרוקו מאופיינת בשלושת רכסי הרי האטלאס הנמתחים לאורכה של המדינה, ובדרך אגב מעניקים לה ברכות כלכליות רבות. הרכס הראשון מתחיל ב״אטלאס הקטן" ("האטלאס הנמוך" – Le Bas Atlas) שבצדה הדרום־מערבי של המדינה. "האטלאס התיכון"( Le Moyen Atlas) במרכזה, ושרשרת הרי"האטלאס הגבוה"(Le Haut Atlas) החוצים את מרוקו בין צפונה לדרומה. אלה האחרונים, מתחילים באגדיר שלחופי האוקיינוס האטלאנטי, מתרוממים לשיא של 4167 מטרים מעל פני הים בהר טובקאל, הגבוה שבהרי מרוקו. יערות-עד עבותים, בעיקר של ארזים, שוכנים בהר שפסגותיו עטויות שלג במרבית ימות השנה. הרכס נקרא בפי תושביו הברבריים אדראר נ'דוֶוֶן ( Adrar N'dewen -הר ההרים), והוכרז כפארק הלאומי של המדינה. מפסגתו גולשים רכסי ההר לעבר דרום־מזרח, אל המקומות הידועים כ-״סוס", "השולחן", "ואד נון" ו״ואד גרים"(Ghris), כולם בכיוון לאלגייריה, זהו חבל תפילאלת.
שלושה מעברי-שליטה אסטרטגיים חשובים ברכם זה: מעבר "טיז-ניטיסקא" (מעבר הרועים) הנשלט ע״י שבט ה-גלאווה ( (Glawa. מעבר שני הוא "טיז ניטסט" (המעבר הגבוה) הנשלט בידי שבטי הגונדאפא והמעבר השלישי, "אימי-נ'-טאנוט" (מעבר שלנו) הנשלט בידי שבטי המותגאווה (Moutgawa). שבטי הבֶּרְבֶּרים המחזיקים במעברים אלה, שוכנים במאות כפרי-״קאסבות" – הקאסבה-הוא כפר ברברי עתיק המוקף חומה ומבוצר- הממוקמות בין נחלי-מים ואגמים, זהו "אזור אלף הקאסבות", כפי שנקרא בפי תושביו. בתוך אלה הצטופפו גם יהודים בקרב הברברים במשך דורות רבים.
הציר המרכזי המוביל מצפון מרוקו אל מחוז תפילאלת, גולש מהעיר פאס, עולה וחוצה את רכס האטלאס התיכון, מתפתל בתוך יערות הארזים של "מישליפן", ומפלס לו דרך על אוכפים, קניונים וואדיות עד עיר הקייט איפראן. משם יורד לעבר העיר מידלת (Midelt), ושוב מטפס אל הרי האטלאס הגבוה, ושוב משתפל ויורד אל העיירה ריש Rich)) שלמרגלותיו, בפתחו של עמק הזיז הפורה. בין כל אלה, חולף הציר על פני הכפר איית -דאוד ומוסה (Ait-Daoud ou Moussa), איית-מסעוד (-Ait Messaoud) ועוד כפרים רבים שרובם יושבים בגבהים שאינם יורדים מתחת לשלושת אלפים מטר, כמו גיבל תימטרות(Jbel Timtrout) המתנשא לגובה של 3447 מי. הלאה, חולף הציר על פני העיר א-ראשידיה (A-Rachidia ("קסר שוק"), ממנה שולח הכביש זרוע בת כ-70 ק"מ שמאלה אל הכפר תולאל, ואל הערים גוראמה ובודניב, וחוזר דרומה עד בואכה לעיר ארפוד (Erfoud), וממשיך אל עיר המחוז ריסאני(Rissani) שבקצה הציר. אלה הן הערים הגדולות שלצידי הציר הנמתח לאורך של יותר מ-500 ק"מ. מכאן פונה הכביש מערבה לחבל ארץ אחר, אל גרים שבסמיכות לכפר תלוויך (Tiluin), גולמימה ומחוז וורזאזאת עד אגדיר. המשך הדרך דרומה, יוביל אלי הדיונות של מרזוגה שבגבול מדבר הסהרה. בכל אלה, ערים וכפרים, ישבו קהילות יהודיות עתיקות יומין, עד עלייתן לארץ ישראל בשנות השישים של המאה העשרים.
מרביתם של שמות הערים והכפרים שבדרום מרוקו, הם שמות ברברים בנטייה נקבית, המאופיינים בתחילית השם ת ובסיומות ת כמו: תפילאלת, תאפרואת, תארודנת, תאמגרות, תארזואלת תאמלילת ועוד, כך גם שמות מצוקים ואוכפי-הרים הנושאים שמות "תיזי" כמו: תיזי ני- תאמאטרת, תיזי ני־ תאשידירת, תיזי ני- טסט ועוד.
שפתם העיקרית של תושביו הברברים של האזור היא "תַשְׁלְחִית" או"תַמְזִיחְת", כלומר "בני-חורין", ואכן חבל ארץ זה של דרום מרוקו נקרא "בלאד א-סיבא" (האזור הפרוע), על שום שקשה בו השליטה של השלטון המרכזי היושב בצפון המדינה, על האוכלוסייה הדרומית, וחרף כל המאמצים שנעשו לאורך שנים, נמצאים עדיין כפרים שהשלטון המרכזי אינו מגיע אליהם, והם ממשיכים לנהוג ע"פ החוקים הברבריים של אבות אבותיהם. קיים במרוקו צו, הידוע כ-״חוק הברברי", המאפשר להם להישפט ע"פ החוקים שנהגו אצלם בטרם בוא האיסלאם, וקיימת עדיין בתוכם חברה שאינה מכירה בשלטון מרכזי אחד. בכל איזור ישנן שתים שלוש משפחות חשובות, ומנהיגיהן הם האוטוריטה לכלל השבט. תרבותם שונה מאוד מזו של המוסלמים, שמחותיהם, שיריהם וריקודיהם, עתיקי יומין, וכפריהם, "הקאסבות", הבנויים מלבני חימר, מרוכזים מאוד ומוקפים חומה, זכר למלחמות הרבות שהיו פוקדות את המרחב. בחמישים השנים האחרונות עוברים על המחוז שינויים משמעותיים בעקבות סלילת כבישים, מתיחת קווי חשמל ותקשורת, בניית מוסדות ומפעלי תיירות, שאט אט מביאים לשינויים בתרבותם, בחייהם החברתיים והפוליטיים.
אם "מצרים היא מתנת הנילוס", כפי שכתב הרודוטוס, ההיסטוריון היווני הקדמון(-425 484 לפנה״ס), הרי מרוקו היא מתנת הרי האטלאם. האזור עשיר במים ובאדמות פוריות, ולאור חשיבותו האסטרטגית והכלכלית, רבו בו המלחמות הבין שבטיות על השליטה במרחב. ואמנם כמויות המים הנדיבות המגיעות מהרי האטלאס, עשו את האזור לנאת מדבר נחשקת שכדאי להלחם למענה. עם הפשרת השלגים באטלאס הגבוה, מזרימים הנחלים מים רבים המגיעים מהחלקים הדרומיים־מזרחיים של ההר, כמו נהר "הטודעה" המתחיל ליד אימילשיל (Imilchil) וחולף בדרכו דרומה על פני א- ראשידיה (קסר-סוק לשעבר), ארפוד וריסאני, ונהר "הדאדס" שמקורו ליד הכפר מסמריר (Msemrir). אלה הפכו את המרחב ברוך המים, לאחד האזורים הפוריים המובילים בגידולים חקלאיים. האקלים החם בקיץ הארוך, והמים הרבים, מאפשרים גידולי פירות וירקות סובטרופיים שעיקרם נועד לייצוא, ואמנם מרוקו היא אחת היצואניות המובילות בייצוא של תוצרת חקלאית למדינות אירופה. האזור עשיר גם בבארות, במעיינות וביובלי מים קטנים הזורמים אל המקורות של ואד זיז, ואד גיר, הגָאוּז, החָרוּם והזְרִיגָּת, ומספקים את הצרכים גם לתעשייה הפורחת שבתחתית ההר. כמויות המים הנדיבות משקות בדרכן את כל הערים, הקאסבות שבשולי הסהרה וה״זאוויות" הפרוסות לאורך מאות קילומטרים. ואמנם במימיהם מחזיקים הרי האטלאס את חבל תפילאלת וכמובן גם חלק נכבד ממרוקו רבתי. באין תוכניות לאומיות לניצול יתרת המים שמעל הנצרך, כמויות המים העודפות ממשיכות לזרום אל המדבר, נספגות ונעלמות בחולותיו.
זאוויה, מקום קבורתו של קדוש מוסלמי. לזאוויות היה מעמד דתי חזק והן שימשו כמרכז להתכנסויות דתיות ואף פוליטיות, ולעתים היו יוצאות מתוכן אותן קבוצות מהפכניות ולוחמניות.
ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ-תאפיללת היא סג'ילמאסא-עמ'99-96