חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו

טורו(Toro)

על בית הכנסת בטורו אנו למדים מצו מן ה־29 במאי 1492 כאשר הממונה על הרכוש היהודי הבצ׳ילייר אלונסו טלייס מנע בצו את מכירת המנורה של בית הכנסת וכן שטחים השייכים לקהילה. על אף הצו שהכתר נתן באותו יום לאלונסו טלייס לטפל בפתרון שאלת החובות ההדדיים שבין יהודים לנוצרים תושבי העיירה וסביבותיה, איננו יודעים מה עלה בגורל המנורה ונכסי הקהילה.

טוריגאנו(Turégano צפונית לסיגוביה)

בית הכנסת בעיירה זו הוענק לכנסייה שעל שם סנטיאגו שבעיירה. אליו צורפו הבתים(casyllas) או הביתנים והמצבות. לכמורה הותר לעשות בנכסים כראות עיניהם.

שופטי המקום נצטוו להעביר את הנכסים לכנסייה. לטוענים שיש להם שעבוד על הנכסים לפנות לכתר. בית הקברות הפך לשדה מרעה ואחו של העיירה.

טוריחוס (Torrijos)

בין מאי ליולי 1492 ציוו המלכים הקתוליים שבית הכנסת השני של קהילת טוריחוס ייהפך מסגד למאורים, ׳משום שאין לבנות להם מסגד חדש ומכיון שהמאורים צריכים לעבור לגור בבתי היהודים; בשכונה המאורית יגורו אנשים אחרים׳(קרי נוצרים).

טרוחיליו(Trujillo)

על בית הכנסת בטרוחיליו, ששרידיו נתגלו לאחרונה, נודעו לנו פרטים חשובים מסכסוכים פנימיים בימים שמלפני הגירוש.

ב־9 באוגוסט 1492 הוסמך אלווארו די פוראס (Porras), הקורחידור של טרוחיליו, לערוך חקירה ביחס לבקשת התושבים ומועצת טרוחיליו שתוקם כנסייה נוספת במקום בית הכנסת, כיוון שכנסיית סן מרטין אינה עונה לצורכי התושבים. לפני כן העניק הכתר את בית הכנסת למנזר Santa Mana de la Encamación. טענת הפונים היתה ש׳השכונות שבהן גרו היהודים מתמלאות והולכות בתושבים נוצרים׳. משום כך אין התושבים החדשים יכולים להשתתף בתפילות. ואילו לנזירות המנזר אין צורך בבניין משום שיש עוד שלושה או ארבעה מנזרים העונים לצורכי העיר (bastan para la dicha çibdad). הקורחידור שנצטווה לברר בנושא חויב להעביר את ממצאיו לכתר שיכריע בגורל בית הכנסת.

ב־25 בנובמבר 1492 העניק הכתר את בית הכנסת למנזר שעל שם סנטה איסבל. ראש מנזר סנטה מריה הנ״ל, ממסדר הדומיניקנים, פנה אל הכתר בתיאור תנאי החיים של נזירות מנזר סנטה איסבל. הן מתגוררות פזורות בכמה בתים וחסר להן בית מגורים משותף, כנדרש לפי חוקי המסדר. הן נטלו את בית הכנסת והשתכנו בו על דעת הפריור של מנזר סנטה קרוס (קרי: טורקימדה). לכן ביקש שבית הכנסת יוענק לנזירות.

הכתר ראה עין בעין עם הפנייה אלא שהתנה במתת שייערכו תפילות לחיי המלכים, יורש העצר וילדיהם האחרים ולאחר מותם ייאמרו תפילות לעילוי נשמותיהם. המענק היה שלם כולל נכסים אחרים, על מנת שבית הכנסת יהיה לכנסייה ולבית מגורים לנזירות, כפי שהדבר נוהג כיום ולעולמים. משום כך צירף הכתר את ׳שאר הנכסים שהיו של בית הכנסת, שיצורפו למנזר וישמש להן לצורכי קיומן עתה ומכאן ואילך׳. על הקורחידור ושופטי המקום להעביר לרשות המנזר את הבניין וכל השייך לו, אם לא במישרין, אזי לידיו של הנזיר פרנציסקו די טורו, נציג המנזר, שהוא גם ראש המנזר על שם סנטה מריה הנ״ל, על מנת למסרם למנזר שעל שם סנטה איסבל.

נראים הדברים שלא הכול הוסדר בהעברה זו. ב־12 בינואר 1494 כתב הכתר לשופט-התושב של טרוחיליו )וכן לכל מי שצו זה יוצג לפניו) לאחר שהודיע לו על החסד שהכתר עשה למנזר סנטה מריה, לפי בקשת הפריור פרנציסקו די טורו, בהעניקו למנזר את בית הכנסת וכל השייך לו על מנת לשכן בו את נזירות סנטה איסבל. שמואל ברזילי(Symuel Barselay), מאיורודומוס של בית הכנסת, נטל עמו כשיצא בגירוש מחפצי בית הכנסת (.(bienes e muebles della

אלא שהלה השאיר אחריו חובות שנוצרים חבו לו ולכן התיר הכתר לגבות חובות אלה לטובת המנזר הנ״ל ולצורכי שיפוצים ותיקונים במנזרים׳. איננו יודעים כמה שנים שימש בית הכנסת את המנזר. שרידיו שנתגלו מצביעים על סיפורו של מקדש מעט זה.

לאגוארדיה (Laguardia)

שני בתי כנסת היו ליהודי עיירה צפונית זו שבמחוז אלאווה. האחד נודע בשמו ה׳ישן׳; השני בשמו ה׳חדש׳. על אחד מהם, שאליו מצורף היה בית, טענה הכנסייה הראשה, שנקראה על שם סנטה מריה, שנמצאה במצב ירוד. בשמה של הכנסייה פנה אל הכתר גונסאלו פרנאנדס, תושב העיירה, שפעל משמה כפרוקוראדור שלה, וביקש שהכתר יעניק לעיירה את בית הכנסת והבית שלידו. היה בכוונתם למכור את המבנים על מנת לשפץ בכסף שיקבלו את הכנסייה. הכתר נענה לפנייה והתיר מכירת בית הכנסת והבית שלידו לצורכי מגורים (para casa de morada). מותר להם גם להרוס את המבנים על מנת להשתמש ברעפים ובעצים, או בכסף שיקבלו תמורתם לצורכי הכנסייה. הכנסייה הפכה לבעלת רשות גמורה לעשות בנכסים ככל העולה על רוחה.

לבסטידה (Labastida)

ויכוח ארוך על בעלות על בניין בית הכנסת היה בין חואן מרטינס די אוליווארי (Ulivari) שקנה את הבניין לבין המועצה המקומית של העיירה שבמחוז אלאווה. מועצת ויטוריה הודיעה לרוכש המבנה ב־9 ביוני 1492 שאין תוקף לרכישה לאור צו הכתר שאסר על רכישת מבנים אלה על־ידי אנשים פרטיים. לבעלות על הבניין טענה גם כנסיית סנטה מריה לה מאיור שבוויטוריה. רק בפברואר 1495 הכריע הכתר סופית שהבניין יישאר בבעלותו של הקונה חואן מרטינס אוליבארי.

ליאון (León)

הדעת נותנת שבקהילה חשובה זו שבמלכות ליאון היה יותר מבית כנסת אחד, ומה גם שעצם השם sinagoga mayor לבית הכנסת הגדול מעיד על כך. ייתכן שהעדות משנת 1488 על מסירת בית הכנסת לחבורה שעל שם סנטה אנה שבקצות העיר (arrabal) מחזקת עדות זו. לחבורה ניתן גם שטח של גינה שגבלה בבית הכנסת בנוסף על כמה בתים שהיו שייכים לכנסיית סנטה מריה ושטח קרקע שהיה בבעלותו של גונסאלו ואלדיסירו(.(Valdesero ושמא בסביבה זו היה מקום משכנה של הישיבה הנודעת.

על גורל בית הכנסת הגדול מצוי צו מאת המלכים הקתוליים מן ה־14 בספטמבר.1495 באותו יום העניק הכתר למנזר שעל שם סן איסידורו שבעיר ליאון את בית הכנסת הגדול ׳כולל כל הכניסות והיציאות, החצרות והזכויות והשייכויות שהיו [לבית הכנסת] עליהן׳. זאת בזכות העובדה שבעיר ליאון קבורים המלכים, הוריהם, והנזירים נהגו להתפלל לעילוי נשמותיהם ועל מנת שיוסיפו להתפלל לעילוי נשמות המלכים הקתוליים (בבוא עתם) ועל סמך בקשת חואן די ליאון, הפרוטונוטריון של הכנסייה בטולידו ואבד המנזר הנ״ל. הכתר התיר לראשי המנזר למכור, להחליף, להעביר, לתת במתנה וכד׳ את בית הכנסת לבעלים אחרים ולעשות בבית הכנסת כראות עיניהם. אבל תנאי הותנה, שקודם לכן ישולמו מנכסי היהודים כל השעבודים juro de por vida)) על מלוות של העיר והמס השנתי, מס השירות ומחצית השירות.

מירנדה די אברו))Miranda de Ebro

כבר בחודש הראשון לפרסום צו הגירוש התכנסו בחודש מאי(ב־26 בו ?) 1492 הקומנדאדור חואן אלונסו די לה חואן אלונסו די לה מוֹטָה ופרנאנדו קואכסרוביאס  -Cuevasrmbiasהמרינו, אלונסו די קרתחינה ופרו די וילייגאס- Villegas לדיון על הגירוש ועל תביעות כספים של העיר מיהודי פנקורבו (Pancorbo) ומירנדה די אברו על חובות מסים. הוסכם ביניהם לפנות אל האלקלדי שיטיל עיקול על נכסי היהודים בסכום של 1,200 מרבדי. אם בדעת היהודים למכור מרכושם עליהם להופיע לפני האישים שנזכרו לעיל. על היהודים נאסר למכור את בית הכנסת ובית הקברות, שכן הגיעה ידיעה אל ראשות העיירה שבדעת היהודים למכרם. השופט קיבל את עמדתם והוציא את הצו תחת כפיית עונש של 10,000 מרבדי. לדעת קנטירה הניע איסור זה את יהודי פנקורבו(מסתבר גם את יהודי מירנדה די אברו) לפנות בתלונה על שלטונות בורגוס בטענה שהשלטונות המקומיים אינם מרשים להם למכור את נכסיהם בניגוד לאמור בצו הגירוש, שהתיר כידוע ליהודים למכור את נכסיהם, וכן שתותר רכישתם על־ידי נוצרים. ואכן נעתרו שלטונות בורגוס והתירו את מכירת הנכסים. אלא שמסתבר שמדובר בנכסים פרטיים בלבד.

ב־12 ביוני 1493 ראה הכתר צורך להשיב לפניית המועצה, השופט, הרחידורים, קבליירוס, אסקודרוס, הפקידות ואנשיה הטובים של העיירה מירנדה די אברו ולהעניק לעיר את בית הכנסת, משום שיש לעיר צורך בבית התכנסות לעירייה(casa de ayuntamiento). לעיר חסר בית לצרכים אלה ולכן הם מתכנסים ב׳מקומות ציבוריים שאינם מתאימים לשירות הכתר ולטובת העיירה׳. לאחר צאת היהודים התכנסה המועצה על דעתה שלה בבית הכנסת שנמצא מתאים לכך (convenible para ello). ברצון המועצה להכניס בבניין כמה תיקונים, וכדי שיהיה ראוי לשמש בית למועצה (casa de concejo) הם זקוקים גם למצבות.

תשובת הכתר היתה כי מכיוון שלא נשארו הכנסות ׳ממסי היהודים הישירים ומסי העקיפין ושאר הכנסות הקהילה מוכן הכתר להעניק לעיר את הנכסים ששרדו והיו שייכים ליהודים׳, כלומר, לא הכנסות שהיו ממסים. אם הבית לא הוענק למאן דהוא או לאישיות משפטית, מעניק הכתר לעיר את הבניין בשלמות ללא אפשרות ביטול כדי שתקים במקומו בית למועצה; לתיקון הבית מוענקות המצבות, ואלה לא ישמשו לשום מטרה אחרת.

ב־15 ביולי 1493 כבר הופיע הפרוקורדור לפני הרחידורים של העיר והציג לפניהם את צו הכתר וביקש שיצייתו לו ויימסרו לידיו את הבעלות על בית הכנסת (שנמצא בסמוך לשער העיירה (çerca de la puerta de la villa). הרחידורים צייתו לצו וציוו על חואן לופס די פינדו (Pinedo) שיקבל לידיו את הבעלות על בית הכנסת בשם המועצה, ׳כדי שישמש לשכה למועצה לצורכי כינוסיה ולא לשום מטרה אחרת, בהביעם תודה עמוקה למלך ולמלכה בנשקם את ידיהם ורגליהם על החסד שנעשה להם׳. צו זה הוצג לפני הבצ׳ילייר פרו גומס די מדינה ב־19 ביולי 1493 ובית הכנסת נמסר לידיו של חואן לופס די פי?דו, פרוקורדור העיירה. ואשר למצבות, נאמר שהן בידי הקונדי(דיאגו גומס סרמיינטו) די סלינאס ונקבע שיש לשלם את שוויין, כפי שיוערכו.

ב־7 בספטמבר 1493 חזר הכתר על תוכן הצו מן ה־12 ביוני 1493, וציווה על פרו גונסאליס די מירנדה, האלקלדי של העיירה, ועל כל שופטיה על קיומו. נתברר לפי צו זה שנמצאו כמה תושבים שמנעו את נטילת המצבות לתיקון בית המועצה ולתיקון חומתה של העיירה. לכן נדרשו מחדש לבקש את הכתר לצוות ששום איש לא יימנע את קבלת המצבות, שכן הנכס שייך לכתר. הכתר נענה לבקשת המועצה. בכך לא תמה פרשת בתי הכנסת של מירנדה די אברו ופאנקורבו. ב־23 בדצמבר 1496 העניקו המלכים את בתי הכנסת של שתי עיירות אלה וכל השייך לבתי הכנסת לפרנאנדו די אנגולו(Angulo), האבר של ויוואנקו(Vivanco) ולפדרו אסקונה (Ascona), שניהם שומרי ראש של הכתר (Monteros de Guardia), כשכר על פועלם בעבר וכאות הוקרה להם על שירותיהם לכתר. מועצות העיירות נצטוו שלא למנוע מהם את הבעלות על בתי הכנסת. הותר להם לעשות בנכסים אלה כראות עיניהם. אף־על־פי־כן נראה שהדבר לא נתממש ועוד בשנת 1530 נתקיים בירור משפטי בין בורגום למירנדה, כפי שהעיד דיאגו לופס די איראן (Herrán), רחידור לשעבר של מירנדה. לדעת פרנציסקו קנטירה נבנה הבית רק על חלק משטח בית הכנסת, בסמוך לחומת העיירה.

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו-עמ'86-82

10/03/2019

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר