הפזורה היהודית אחרי הגירוש- 1992 – איטליה-הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב

בפרק זמן זה חיזקה הרפובליקה של וֶנֶציה את אחיזתם של הלֶבַנטינים ושל האנוסים בהעניקה בשנת 1589 מסמך מרחיק לכת, שהגדיר את תנאי התיישבותם של מי שהוגדרו כ "סוחרים יהודים לבנטינים והולכי דרכים" כדי להבדיל ביניהם לבין מי שלא היו להלכה נתיני הסולטאן ( המזרחיים ), כּוּנו במהלך הזמן האנוסים שלא הייתה להם זיקה לקיסרות העותמאנית בכינוי הבלתי טעון " מערביים (Ponentini. מעט לאחר מכן במסמך מן ה-10 ביוני 1593, הזמין הדוכס הגדול Granduca פרדיננד הראשון, את "כל הסוחרים בני אומה כלשהי" לבוא ולהתיישב בפיזה ובליוורנו. כוונתו של הדוכס הייתה ליצור נמל יציאה למוצרי הטקסטיל וכן להפצת הסחורות מן המזרח ומן המערב לכל אירופה, ועל ידי כך להחיות גם את תעשיית הטקסטיל המקומית, שהייתה בעבר גולת הכותרת של כלכלת טוקסנה. במדיניותו, שלפי האמור לעיל תאמה בהחלט את המגמות המרקנטיליסטיות של התקופה, ביקש הדוכס להציג חלופה אפקטיבית לתפקיד שמילאה ונציה במסחר בים התיכון. ואומנם נראה שמשאלתו נתמלאה. לא עברו ימים מרובים, והקהילות שהקימו היהודים פרחו בצורה מרשימה. במיוחד הצטיינה קהילת ליוורנו, שבמאות ה-17 וה-18 הייתה אחת הקהילות החשובות ביותר במפת ההתיישבות היהודית במערב אירופה.

לקבוצות היהודים הללו, שרשאים אנו לכנות בכינוי הכולל "יהודים ספרדים", נודעה חשיבות רבה בהרבה ממה שבהשקפה ראשונה אפשר היה לשער. ראשית, היהודים הללו תרמו להפרכתו של הסטריאוטיפ של היהודי שאין עיסוקו אלא בהלוואה בריבית.אומנם, כאמור לעיל, אף מהמהגרים החדשים לא משכו ידם מעיסוק זה, אולם ביסודו של דבר ההלוואה בריבית הייתה בגדר עיסוק שולי אצל רובם, ואילו המסחר והפעילויות הפיננסיות הקשורות במסחר היה עיקר. ממילא החלה עולה דמות של יהודי המשתלב באורח אורגני במרקם הכלכלי של העירם, בניגוד לדמות של מי שפעלו בשוליו, בטח האפור של עיסוקים ספק מותרים, ספק אסורים. ל "אינטגרציה" הכלכלית לא יכלה, כמובן, להתלוות עדיין אינטגרציה חברתית של ממש, שכן למי שלא רצו להסתיר את יהדותם, היה הדבר כרוך בהיבדלות החברתית שנגזרה על כלל הציבור היהודי, ברוב המקרים בגיטאות ממש. אשר לאחרים, הרי אלו נתקבלו בחינת נוצרים הבאים בקהל נוצרים. אף על פי כן, הכל ידעו שחלק בלתי מבוטל מן האחרונים לא היו נוצרים כי אם למראית העין. מכאן שעצם התקבלותם בחברה הנוצרית היה בה משום התעלמות מדעת מן העניין. אקלים זה עשוי היה לעודד יצירת קשרים חברתיים אף בין מי שלא העמידו פני נוצרים לבין הנוצרים, ואומנם יש בידנו עדויות רבות שכך היה. על כל פנים, נוצרו כאן סימנים ראשונים לשינוי ההתייחסות הכללית כלפי היהודים ולהתקבלות היהודים בחברה הנוצרית על אף היותם יהודים. מאידך גיסא, היהודים הללו עצמם, שחלקם חונכו כאמור על ברכי הנצרות הכירו אותה ואת ערכיה מבפנים, תרמו תרומה חשובה להכרתה של הנצרות על ידי היהודים ולשינוי מסוים של היחס השלילי שלהם כלפיה. מכאן ומכאן נראה אפוא, שהיהודים הספרדים תרמו תרומה כלשהי להתקרבות בין היהודים ובין הנוצרים ולשינוי היחס השלילי שגילו אלה כלפי אמונותיהם ודעותיהם של אלה.

שנית, לאור האמור לעיל ברור שפעילותם המשקית, אשר פרצה לרווחה את המסגרת המקומית המצומצמת, השפיעו הלֶבנטינים והאנוסים בעיצוב מחדש של תודעת המרחב היהודי. מעתה נכנסו לאופקם של יהודי איטליה המרכזית היהודים של המערב ושל המזרח, רבתה התנועה מכאן לשם ומשם לכאן, הוחלף מידע ובסופו של דבר אף היהודים  "הלועזיים" והאשכנזים הצטרפו במידה כלשהי הן לתנועה והן למסחר הבינלאומי. אם כן, דווקא בזמן שאיטליה הפכה איזור שולי במפת ההתיישבות היהודית בעולם, תרמו היהודים הספרדים תרומה רבת חשיבות לביטולן של ההשלכות השליליות של המצב החדש.

תרומת היהודים הספרדים ניכרת גם במישור הארגון הקהילתי של יהודי איטליה עצמם. מטעמים תיאולוגיים, מדיניים ומשפטיים שונים, סירבו עד אז שליטי המדינות באיטליה ליתן אוטונומיה שיפוטית מלאה לקהילות היהודים. סירוב זה היה אולי הגורם החשוב ביותר לחולשתו של הארגון הקהילתי באיטליה, שכן לא נתאפשרה כאן הקמתם של בתי דין במטילים מרות בכפייה על אנשי הקהילות, וממילא נחלשה הלכידות הפנימית של הציבור היהודי. עתה, למן המחצית השנייה של המאה ה-16, לאור חשיבותם של המהגרים החדשים בעיני השליטים, אחדים מהם נטשו את הקו של המדיניות המסורתית השלילית והעניקו ליהודים הספרדים, וליתר דיוק לאלה מהם ממיוצא פורטוגלי, זכויות שמעולם לא עלה בידי "הלועזים" והאשכנזים להשיג כמותן. זכויות אלה כללו, בין היתר, את הסמכות לחייב את בני הקהילה להישפט בפני בית דין יהודי במקרים של סכסוכים בתחום המשפט האזרחי. המקרה הראשון של הענקת אוטונומיה כזאת היה ככל הנראה בפֶרָרה בשנות השבעים של המאה ה-16. ולאור כל האמור לעיל באשר לגישתם של שליטי עיר-מדינה זה כלפי היהודים, אין תימה בדבר בעקבות זאת גם הקהל של "הלועזים" והאשכנזים אזר עוז ופנה לדוכס בבקשה לאשר את הקמתו של בית דין רבני. זכות מרחיקת לכת בתחום זה נכללה בפירוש כבר במסמך הראשון שהוענק ליהודים, שהוזמנו להקים את קהילת ליוורנו. ומן הסתם הייתה זו סיבה טובה לכך שבמהלך המאה ה-17 הייתה ליוורנו יותר מושכת בעיני היהודים מאשר ערים אחרות, ואין צורך לומר שדבר זה גרם פריחה גדולה מאוד של הקהילה היהודית שם.

מאידך גיסא, היהודים הספרדים, ובעיקר הללו שהיו ממוצא פורטוגלי, הצטיינו במידה רבה מאוד של היבדלות. היבדלות זאת נגזרה בדרך הטבע מן ההבדלים היסודיים שבין קבוצות היהודים במישור הכלכלי והחברתי, וכן, אם כי במידה פחותה, התרבותי. התארגנותם הנבדלת הייתה במידה רבה פועל יוצא של שאיפתם לשמור על מנהגיהם ועל ייחודם החברתי והתרבותי, שעלה בתודעתם בחינת ייחוד מעין לאומי ממש. הם התייחסו אל עצמם כאל שייכים לאומה מיוחדת "האומה", היא "האומה הפורטוגלית", ולעתים הורחבה המשמעות לכדי "אומה פורטוגלית וספרדית". Nacao portguesa e espanhola על כן אין תימה אם הקימו לא רק בתי כנסת לפי המנהגים של מקומות מוצאיהם, אלא גם בתי קברות מיוחדים להם. הקמתם של בתי הכנסת הספרדיים בפרק זמן זה רואיה להדגשה מיוחדת. שכן לאור התדמית החיובית המיוחדת שלהם והאמצעים הכלכליים שהיו לרשותם. לראשונה החלו דווקא היהודים הספרדים והפורטוגלים בבנייתם של בתי כנסת מפוארים, שלא נראו כמותם קודם לכן באיטליה, ויש מהם העומדים לתפארת עד עצם היום הזה, כגון בית כהנסת הספרדי ובית הכנסת המערבי בוונציה. חוקרים אף שיערו, שלא מן הנמנע שהם פנו לארכיטקטים, שיצא להם שם כמתכנני מבנים של כנסיות נוצריות. כזה הוא המקרה של בית הכנסת הספרדי בוונציה, שיש בו צדדים של דמיון עם פרטים של מבנים שתכנן באלדאסאר לונג'ינה,Baldassar Longhena מתכנן כנסייה מפורסמת בעיר זאת.  אף אם אין ממש בהשערה זאת, הרי עצם הדמיון האמור הוא ביטוי מובהק למגמה להציג בתי פולחן יהודיים, שלפי אמות המידה האסתטיות במקובלת בסביבה לא יביישו המתפללים בתוכם בהשוואה עם בתי התפילה של הנוצרים.

מאידך גיסא, הייתה לתופעה זאת השלכה, שקשה להמעיט בחשיבותה, ליהודים שממוצא פורטוגלי, שכאמור היו אנוסים לשעבר, לא הייתה מסורת של התארגנות קהילתית. אחרי שהיו מנותקים מעמם במשך זמן רב, היה עליהם לגבש עתה מסורת כזאת יש מאין. שני מקורות שימשו להם מקורות יניקה עיקריים : ראשית, המסורת הספרדית, שיהודי ספרד אשר בקיסרות העות'מאנית שמרו עליה ברציפות ונודעה למערב מפי חכמים שנזדמנו לשם במסעיהם, ובמידה פחותה מן הספרים, שנדפסו במזרח אבל יותר מכך שימשו להם מקור השראה קהילות יהודי איטליה, שלצידן הם באו להתיישב. דגמי ההנהגה הקהילתית שהייתה נהוגה באיטליה השפיעו עליהם מאוד, משום שהם היו עבורם דגמים חיים, שניתן היה לבחון מקרוב ובפירוט את יעילותם ואת התאמתם לצרכיהם המיוחדים. ואומנם דגמים אלה, שהתפתחו במציאות הפוליטית והחברתית של מדינות המערב ושל תרבותו, ענו יפה מאוד על דרישותיהם של היהודים שממוצא פורטוגלי. הם שאלו אפוא את יסודות הארגון הקהילתי של קהילות איטליה, ודוגמתם גיבשו מסגרות ומוסדות קהילתיים, שאותם הפיצו לכל הקהילות שהקימו במהלך המאה ה-17 לא רק באיטליה כי אם בכל מקום במערב אירופה. כן אירע, שהדגם של הארגון הקהילתי, שלימים נתגבש באמשטרדם, בהמבורג, בלונדון ובקהילות הספרדיות האחרות שבמערב אירופה, הושפע השפעה של ממש מן הדגם של קהילת ונציה, עד כדי כך שבעניינים רבים ניתן לומר, שלא היה אלא העתקה ממש ממנו. בעניין זה בוודאי העניקו היהודים הספרדים ליהדות איטליה חשיבות העולה בהרבה על זו שרשאים היינו לצפות ממספרם הכולל.  לתקופה מסוימת, כלומר למשך המאה ה-17 ואולי אף ראשית המאה ה-18 החזירו היהודים הספרדים את איטליה היהודית למרכז המפה היהודית של אירופה. אף הם גרמו לה ליהדות זאת שתשמש בפרק זמן זה מעין גשר בין מזרח למערב.

מתוך ויקיפדיה-ר' יהודה אריה ממודנה (מוכר גם בראשי התיבות ריא"ם; כ"ח בניסן של"א – 23 באפריל 1571 – כ"ז באדר ת"ח – 24 במרץ 1648) היה רב,דרשן, סופר ומשורר ומגיה ספרים.

יהודה אריה נולד בוונציה ליצחק ולרחל דיאנה מהעיר מודנה במחוז אמיליה-רומאניה שבאיטליה, נצר למשפחה יהודית מכובדת שגורשה מצרפת ושהתיישבה בעיר מודנה. בילדותו נודע יהודה אריה כעילוי, ובגיל שנתיים וחצי כבר קרא את ההפטרה בבית הכנסת המקומי. כשמלאו לו שלוש שנים ידע לתרגם קטעים מן התורה לאיטלקית. כשהיה בן עשר למד תורה בפדובה, ומאוחר יותר הרחיב את ידיעותיו גם לספרות איטלקית, למוזיקה, למשחק ולריקוד. בגיל תשע-עשרה נשא לאשה את רחל בת דודתו. רוב חייו עברו עליו בסבל רב – הוא התמכר להימוריםוהפסיד את כל כספו, מבין שלושת בניו האחד מת, השני נרצח, והשלישי נסע לברזיל וחזר רק אחרי מות אביו. אשתו רחל חלתה במחלת נפשקשה.

היה תלמידו של הרב שמואל יהודה קצנלבוגן (המהרשי"ק). עבד כמורה, ובגיל 23 מונה לדיין ודרשן בעירו ונציה וכן כיהן כראש הישיבה הכללית של ונציה. נודע כדרשן מצוין ולדרשותיו הקשיבו גם גוים. עסק בהוראה שנים רבות, ועם תלמידיו הרבים נמנו גם נוצרים. אחד מתלמידיו הבולטים היה ר' שאול לוי מורטרה, לימים רב הקהילה ואב"ד באמשטרדם^[1]. מלבד עיסוקיו של מודנה בתחומי היהדות, עסק גם במקצועות חופשיים, והיה מנהל תיאטרון ואקדמיה למוזיקה בגטו של ונציה.

ר' יהודה אריה ממודנה נפטר בעירו ונציה בכ"ז באדר ת"ח (1648.

מן הראוי להדגיש כאן, שכיוון שעיקר ההשפעה של איטליה היהודית הייתה בתחום התרבות, למגמה האמורה סייעה מאוד העובדה, שבמהלך המאה ה-16 וחלק מהמאה ה-17 הייתה איטליה המרכז האירופי החשוב ביותר בתחום הדפוס.

בתי הדפוס של איטליה, ובמיוחד הללו של ונציה, היו המשוכללים והטובים ביותר באירופה כולה, הנייר שהשתמשו בו היה מאיכות מעולה, והמיקום של איטליה איפשר הפצה יעילה מאוד של הספרים באירופה כולה.

במשך המאה ה-16 ובמחצית הראשונה של המאה ה-17 פנו אליהם מכל העולם כדי להדפיס בהם חיבורים שהיו מכוונים לציבור שמחץ לאיטליה. אין אפוא תימה אם מן ההתחלה שימשה איטליה מרכז להפצתה של ספרות המיועדת לציבור הספרדי בכל אתר ואתר, במערב כבמזרח.

הם הדפיסו כאן ספרים בספרדית, שכבר אז כּונו ספרי לדינו, ובפורטוגלית. לצורך זה אף החזיקו במשך פרק זמן קצר בית דפוס מיוחד בפֶרָרה.

הדפסת ספרים בספרדית ובפורטוגלית הייתה רק מרכיב אחד מכלל המרכיבים של הקשר התרבותי העשיר, שהיהודים הספרדים תרמו לקשירתו עם הפזורה היהודית במקומות מרוחקים מאיטליה מרחק רב, ולהרחבת האופק התרבותי של כלל יהודי איטליה, ברוח הדברים שנאמרו לעיל.

בתי הדפוס של איטליה השתלבו במערכת תרבותית יהודית כלל עולמית והגיבו לדרישות של שווקים תרבותיים חיצוניים יותר מאשר פנימיים. לפי כללי הביקוש וההיצע שביסוד התחרות המסחרית, נמצא אפוא חלק גדול של התוצרת של הדפוסים מכוון לשוק הקיסרות העות'מאנית, אם בגדר הפצתן של מהדורות חדשות של חיבורים שנדפסו קודם לכן בקושטא או בשלוניקי ואם בגדר הדפסתן של מהדורות, שהמחברים עצמם באו לאיטליה מן המזרח לצורך זה.

אך נראה שגם בתחום זה ניתן לומר, שאיטליה שימשה גשר בין מערב למזרח לא פחות מאשר בין מזרח למערב, שכן בהפצתם של ספרים שחוברו במערב והופצו במזרח, כגון חלק מן הספרים שנדפסו בבית הדפוס הפורטוגלי של פֶרָרה שנזכר לעיל, שוב הייתה איטליה מעין גשר בין מערב למזרח.

עתה נודע לה ערך גדול בטיפוח תודעת " המערביות " של היהודים שהתיישבו בקיסרות העותמאנית ושמרו שם על יסודות תרבות מערבית בכלל ותרבות ספרדית שורשית בפרט – בחינת " אני במזרח ולבי במערב ".

לסיכום ניתן אפוא לומר, שיש בהחלט יסוד לקביעה שביותר מאשר תחום אחד שימשה איטליה היהודית גשר בין חלקי העם המפוזרים בעולם, ובכלל זה היהודים שבקיסרות העותמאנית. חשיבות תרומתה של איטליה היהודית חורגת בהרבה ממה שלכאורה אפשר לצפות על פי הגבולות הגיאוגראפיים של חצי האי האיטלקי.

הפזורה היהודית אחרי הגירוש- 1992 – איטליה-הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב-עמ'93-87