ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו

צידוק הפרת שידוכין משחרר גם את הצד האחר מהקנס

כאמור, שינוי המציאות החברתית, הדתית או המוסרית של אחד מבני הזוג הוא עילה מוצדקת להפרת השידוכין על־ידי הצד האחר ומשחררת אותו מתשלום הקנס. באשר לצד האחר, שבו חל השינוי, נשאלת השאלה האם גם הוא יהיה פטור מתשלום הקנס. אם הוא אישית לא היה הגורם לשינוי, כגון אם אחיו או אחותו המירו את דתם, סביר להניח שגם הוא יהיה פטור כי הוא אנוס ואינו אשם בכך. אולם אם הוא עצמו גרם לשינוי, כגון חתן שהמיר את דתו או כלה שזנתה, שבמעשיהם גרמו להפרת השידוכין, והווי כאילו חזרו בהם מהשידוכין, מה יהיה על הקנס? שאלה זו נדונה בספרות השו״ת פעמים רבות, להלן דוגמאות אחדות ממרוקו.

חתן מהעיר תיטואן המיר את דתו ועזב לליוורנו שבאיטליה. בעלי חובות של החתן תבעו לגבות את חובם מהסבלונות ששלח לכלה, והכלה טוענת שהיא תפסה את הסבלונות במקום הקנס. חכמי תיטואן שדנו לראשונה במקרה זה, פסקו כי מאחר שעבר המועד שנקבע לנישואין והחתן לא התייצב לחתונה, חלה עליו חובת הקנס, ואין חובה זו פוקעת גם אם המיר את דתו. לכן הכלה יכולה להחזיק בסבלונות במקום הקנס. לעומתם טענו חכמי פאס, שגם אם עבר מועד הנישואין, הקנס הוא חוב שחל על החתן עצמו, ואינו גורם לשעבוד נכסיו, כי שבועה אינה עושה קניין. לכן אין הכלה יכולה להחזיק בסבלונות תמורת הקנס, אלא־אם־כן בשטר השידוכין היה כתוב במפורש שאם יגיע הזמן ולא יכנוס, תזכה בגוף החפצים. מאחר שאין הוכחה שכך היה כתוב בשטר השידוכין, אין בכוחה של הכלה לגרוע מזכויותיהם של בעלי חובות הבאים מכוח שטר שבידם שבו שעבד להם את כל נכסיו.

בעיר לאראש שבמרוקו הספרדית עמד לדין לפני ר׳ יוסף בן נאיים זוג שהתחייבות השידוכין שלו היתה בקניין ובשבועה ובקנס גדול לחוזר בו. נקבע שהחתונה תתקיים כעבור שנתיים, ושאבי הכלה יהיה ערב לקנס. הכלה זנתה ולכן החתן חוזר בו מהשידוכין, תובע את אביה לשלם לו את הקנס, וגם מבקש לעכב את נישואיה עד שיפרעו לו את כל הקנס. רבי יוסף פסק לחייב את אבי הכלה בתשלום הקנס, ודחה את הדיון בתביעה לעכב את נישואיה מאחר שאלה אינם עומדים על הפרק. ר׳ יוסף כיהן בלאראש רק כשלושה חודשים, כי היה קשה עליו לעזוב את עירו פאס, שהיתה עיר של חכמים ושל סופרים. במקומו התמנה ר׳ משה מלכה, והעניין הועלה לדיון חוזר לפניו. הוא פסק שאבי הכלה פטור מהתחייבותו כי הוא אנוס, ומה היה יכול לעשות אם בתו זנתה. וגם לו היתה הבת מתחייבת היתה פטורה, מאחר שיכולה לטעון כי היא עדיין מוכנה להינשא לו ולא הפרה את השידוכין. והלכה פסוקה היא בנוגע להתחייבויות שהן מתוקף שבועה: אם הפר האחד את התחייבותו, גם האחר נפטר מההתחייבות ומהשבועה. ובמקרה זה: אם אנו מכירים בצדקת טענתו של החתן ומשחררים אותו מהשבועה ומהקנס, הרי גם הכלה נפטרת מהתחייבותה.

מעין מקרה זה נדון לפני ר׳ יצחק בן ואליד בתיטואן: הכלה זנתה עם גיסה אחי החתן וגם הרתה ממנו. זו היתה עילה מוצדקת לחתן להפר את השידוכין. אולם החתן בחר לו דרך אחרת ורוצה בקיום השידוכין, והכלה מסרבת להתחתן עמו. לפי ההלכה, גם אם היא תסכים, אין הם יכולים להתחתן אלא לאחר תקופת ההנקה, כלומר שנתיים לאחר הלידה. ונפסק להם: אם יעמוד החתן על דעתו לקיום השידוכין ויהיה מוכן להמתין לנישואין עד התקופה האמורה, והכלה תעמוד בסירובה להינשא לו — תהיה חייבת בתשלום הקנס.

לסיכום: אם העילה יש בה להצדיק את הפרת השידוכין ולפטור מתשלום הקנס, והחיוב היה בקניין ובשבועה, אזי אם האחד פטור, יהיה גם האחר פטור מהתחייבותו ומן הקנס.

האב התחייב בקנס והבת חזרה בה מהשידוך

שידוכין שנעשו בהתחייבות הצדדים לקנס, והבת אינה רוצה בשידוך, האם על האב לשלם את הקנס, או נאמר שאנוס הוא כי מה יעשה והיא מסרבת לשידוך, הרי אינו יכול לכופה לכך. הרשב״א היה הראשון שעסק בשאלה זו:

נשאל ראובן שדך את בת בתו לבן שמעון וחייב על עצמו לתת לו דבר ידוע ובקנס ונשבע להשלים תנאי׳ לזמן פלוני. ולאחר זמן עמד וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון.

והשיב שהדין עמו. לפי שזה אונס גמור אם לא רצתה הבת להנשא לבן שמעון. ומה הוה ליה למיעבד, ואין לך אונס גדול מזה. ואפילו תאמר שהיה יכול לפייסה במעות ליתן אפילו התנה שאם תסרב שיפייסה. וכדאמרינן בגיטין אטו תרקבא דדינרי בעי למתן לה. ולא תשיבוני שהיה לו מתחלה להתנות שאם תסרב הבת שיהיה פטור דלא היא. דאונסה דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים. ואפילו שכיח אי לא שכיח כמת או חולה לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס. ומיהו אין דברינו במי שהוא כן ודאי ולא במסבב וגורם האונס. והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.

דברי הרשב״א זכו לדיון נרחב בספרות הפוסקים, בכלל זה של חכמי מרוקו. ואלה השאלות שנדונו: (א) הרשב״א כותב: ״אפילו התנה שאם תסרב שיפייסה״ בכל זאת האב אנוס ופטור, ונשאלת השאלה, מה הדין אם האב קיבל עליו אחריות כלפי בתו במפורש, שאם תסרב הבת הרי הוא מתחייב לשלם את הקנס; (ב) לו היה החיוב כחיוב חכמי ספרד, האם גם אז היה הרשב״א סבור שהאב אנוס הוא ופטור.

בסוף המאה הי״ח דן בית־הדין שבתיטואן בשידוכין שנעשו בעיר דבדו, ובהם התחייב האב בקניין ובשבועה חמורה לשלם למשודך קנס אם יחזור בו. ומת האב והבת סירבה להינשא למשודך והתחתנה עם אחר. והמשודך תובע את יורשי האב לפרוע לו הקנס. בלשון ההתחייבות בשטר נכתב: ״שאם חזר בו יוסף הנזכר לאחר כן ולא ירצה לתת בתו הנז׳ להבחור דוד הנזכר שחייב עצמו בקנין ושבועה חמורה הנזכרים לתת להבחור הנזכר קנס…״. לאחר דיון בדברי הרשב״א פסק בית־הדין: מאחר שהאב, לפי לשון השטר, לא קיבל עליו אחריות כלפי בתו, ולא התחייב אלא על עצמו: שהוא לא יחזור בו, הרי שעמד בהתחייבות ולא חזר בו, ולו היה בין החיים, ייתכן שאף היה משכנע את בתו להינשא למשודך. הדיינים מציינים בפסק, שסופרים מומחים מנסחים את ההתחייבות בלשון מחייבת יותר כך שתכלול אחריות של האב כלפי הבת, כגון בנוסח הזה: ״ואם יבא שום עיכוב מצדו או מצד בתו מעתה ומעכשיו חייב עצמו חוב גמור בכח הקנין ושבועה חמורה לתת קנס סך כך וכך״. לו כך נכתב בשטר הנדון, הרי היו כל נכסיו משועבדים למשודך לגבות מהם את הקנס שקצבו ביניהם, וגם מיתתו לא היה בה לפטור את היורשים מתשלום. כלומר, אם האב קיבל עליו אחריות כלפי הבת, אין סירובה של הבת פוטר אותו מתשלום. וכן סברו במקרים אחרים הרבנים: ר׳ שלום משאש, מחכמי מכנאס בסוף המאה הי״ט; ר׳ פתחיה מרדכי בירדוגו, מחכמי מכנאס בסוף המאה הי״ח; ר׳ רפאל משה אלבאז מחכמי צפרו בסוף המאה הי״ט, ואחרים.

לעומת זאת, חכמי צפרו ר׳ שאול ישועה אביטבול ור׳ שלמה אביטבול פסקו במקרה שנדון לפניהם בסוף המאה הי״ח, לפטור את האב אפילו קיבל עליו אחריות כלפי בנו או כלפי בתו מאחר שהחיוב היה בשבועה, ואין שבועה חלה על אונס דאדעתא דהכי הוא לא נשבע, וקניין אינו מועיל ב״אסמכתא״. נראה שר׳ שאול סבר, שרק קניין בבית־דין חשוב מוציא מדי ״אסמכתא״. וכן פסק במקרה שהובא לפניו גם רבי מרדכי בן ג׳ו, מחכמי טאנג׳יר בסוף המאה הי״ט. פסק זה עורר ויכוח בקהילה ומחוצה לה והופנה לעיונם של חכמים נוספים במרוקו ומחוצה לה. חלקו על ר״מ בן ג׳ו חכמי אוהראן, ר׳ דוד בן שמעון ובית־דינו, מחכמי עדת המערבים בירושלים. בין היתר, טענו החולקים: מאחר שחכמי תיטואן בדורות עברו פסקו במקרים דומים לחייב את האב, תקדים זה מחייב את בני טאנג׳יר, כי עיר זו סמוכה על שולחנם של חכמי תיטואן במנהגים ובפסיקה. יתרה מכך, טענו החולקים, באשר לטאנג׳יר אין מקום לטענת אונס לאב אם בתו מסרבת, ״שכל בנות טאנג׳יר ואגפיה אינן נגררין בנישואין אחר דעת אביהן והעיקר הוא דעת עצמן״, לכן יש מקום לחייב את האב בקנס, גם אם לא קיבל עליו אחריות לבתו במפורש, כי היה עליו להתנות מראש שהתחייבותו תהיה בטלה, אם תסרב הבת להיכנס לחופה עם המשודך.

אולם אם החיוב הוא כחיוב חכמי ספרד, פסקו חכמי מרוקו רובם ככולם, לא תועיל לאב טענת אונס, כי החייב כסף לחברו אינו יכול לפטור את עצמו בטענת אונס. אך היו שסברו שגם בחיוב מסוג זה יש לפטור את האב בטענת אונס.

ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו- עמ' 148-145

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר