קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת

תמורות תרבותיות העלאת גיל הנישואין

גיל הנישאים בתקופת הדורות הקודמים היה קטן מאוד. החתן היה בגיל 14-12 והכלה בגיל 11-10. בני הזוג לא הגיעו עדיין לכלל בחירה נכונה, וההחלטה הייתה אפוא בידי ההורים בלבד, והבת ידעה על גורלה רק למפרע. ואולם לא תמיד עמדו נישואי בוסר אלה במבחן הנישואין, ויש שסכסוכים פרצו בין שני בני הזוג, שהובלו לחופה בילדותם ונתפקחו בבגרותם ומאסו זה בזה מחמת אי התאמה וחיבה ביניהם ולבסוף נפרדו בקטטה ובגירושין. גורמים אלה ואחרים: הצטרפות הבנות לספסל הלימודים בבית הספר הממשלתי, שינוי הדעות בהשפעת הסביבה והתרבות והתחשבות ברצונות הנישאים, שידעו לתת ביטוי לבחירתם האישית רק בגיל הולם, חברו יחדיו וחוללו מפנה בגיל הנישואין בדור השלישי. גם חוקי השלטונות הצרפתיים, שנתקבלו גם על ידי ממשיכיהם הגבילו את הנישואין רק לגיל הבגרות והשפיעו גם על דעות המשפחות לדחות את מועד נישואיהן.

הצורך באישור רשמי לקיום הנישואין

כבר מ־1955 לפחות היה צורך בהתייצבות שני בני הזוג בפני השלטונות המקומיים בארפוד לשם עמידה במבחן הגיל וקבלת אישור לנישואין. בת, שלא הגיעה לגיל 18, לא יכלה להינשא. אף על פי כן נמצאו משפחות, שהערימו והצהירו על גיל מתקדם יותר של הבת. הם הלבישוה בבגדים רחבים ובמנעלים גבוהים להגביה. קומתה ולהעלות את הגיל, או העבירו שלמונים לרופא, וכך קיבלו את האישור הנדרש וחיתנו את הבת בגיל 17-16. עד לשנים המאוחרות: 1957-1955, נישאו בנות בגיל 15. אפילו בשנת 1963 נישאו בנות בגיל 15-14 והבנים בגיל 17 וזאת סמוך לעלייתם ארצה.

הקדמת הנישואין בתקופת העלייה לישראל נעוצה הייתה ברצון ההורים להביא את בניהם נשואים לארץ כדי לזכות בהנחות ברכישות מוצרים ובסל קליטה מטעם הסוכנות היהודית לזוג הצעיר המגיע לארץ במעמד של משפחת עולים. יש שאחד מבני הזוג שמח על ההחלטה לנישואין המוקדמים וזאת ממניעים ציוניים כדי לזכות לעלייה לישראל, בעת שהוריו בוששו לעלות.

להלן מכתב, שנשלח על ידי ר׳ מאיר אביחצירא מארפוד אל ר׳ מכלוף לעסרי, שמילא תפקיד של רב היישוב ריש, המתבקש להעביר את תוכנו גם לאחיו ר׳ אברהם הממלא תפקיד דומה בקצר א־סוק, ובו הוראות מטעם הממשלה על התייצבות שני בני הזוג חודש לפני הנישואין אצל הרופא לבדיקה רדיוסקופית, ולידו תצלום בצרפתית של טופס הבקשה אצל הרופא ומקום להדבקת התמונה ומילוי פרטי הנבדק: שם ושם משפחה, מקום ותאריך לידה, מקצוע, הצהרה לבדיקה, חתימה וחותמת והערה למטה על קיומם של שני סוגי טפסים: לבנים — לפרסיים, וירוקים — לממשלתיים.

תעתיק המכתב (בתוספת פיסוק ופענוח ראשי תבות):

ב״ה ארפוד יע״א י״א תמוז יה״ל

ידיד הנלבב זר זהב מזר״ק (־מזרע קודש) טהור החהש״ו (־החכם השלם והכשר) משופרי שופרי הר״ר (=הרב רבי) מכלוף אלעסרי, יעמד חי ושלם ברוב עוז ושלם וכל טוב הוא ובניו הנעי׳[מים] וכל אשר בצלו י״צ (= ישמרנו צורו) דב״ש (־דברי שלום) בפיהם.

מאחר עלות גדול הש׳ וה׳ (־השלום והברכה). מדי דברי עמו ישר המכתב לו נתנני.

הנה כבר שוחחתי עמך הידיד אוד׳[ות] על מה שנצטוינו מהממשלה יר״ה (־ירום הודה) זה למעלה משנה… ומסרו בידינו פתקאות (־טפסים), שכל בחור ובתולה העומדים בפרק נישואין צריכין למסור בידם פתקא אחת ביד הבעל ואחת ביד האשה ליבדק אצל הרופא, ותמסרו אתם להם קודם הנישואין חדש ימים. ודב״ז (־ודבר זה) לא הייתי נוהג רק… ארפוד יע״א, ובאלה הימים נתעוררתי להנהיג עתה זו פה ארפוד ותאפילאלת וגם בריס וקצר שוק. ובכן יגיעו לידך בעה״ו (־בעזרת השם וישועתו), ומחצה תשלח אותם ליד אחיך ידי״ן (־ידיד נפש) אברהם לקצר אשוק, ותפרש לו כדברים האלה: וצריכים האיש והאשה

— להיות התמונות שלהם דבקים בפתקאות, ואחר שיבדקו יחזירום לידכם, וזה נחוץ מאד מאד, ולך ידיד, החיים והש׳[לום] ע״ה (=עבד ה׳) מאיר אביחצירא.

והפתקאות הם ט״ז (=16): עשרה לבנים וששה ירוקים, דהי׳[נו] העשירים תמסור בידם הלבנים, שישלמו לרופא שכרו, ואם יהיו עניים האיש והאשה או אחד, תמסור בידם הירוקים, ולא ישלמו. וצ״ל (־וצריך להיות) דווקא העני מרוד ולא יהיה אחד מהם עני והאחר בין הבעל בין האשה ביד העשיר הלבנה וישלם וביד העני הירוקה ולא ישלם, ותפרש הכל לידי אחיך ושלם.

אכן, הוראה זו בוצעה הלכה למעשה, דוגמת שטר הכתובה של ר׳ בנימין בן ר׳ אברהם לעסרי מקצר א־סוק המופיע בהמשך עם תמונות החתן והכלה וחותמת וחתימה של ר׳ מאיר אביחצירא. מן המכתב הזה אנו למדים גם על סדרי הנישואין בריש וקצר א־סוק המתקרבים והולכים לאלה של קהילות הדרום: ארפוד ותאפילאלת/ ריסאני.

שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין

בדורות קודמים לא שאלו את פי הנערה ביום שידובר בה. לא יופייה של הבת או ממונה היוו סיבה לקשר החיתונין, אלא טיב המשפחה וההורים. גם בדור השני והשלישי — ההחלטה לנישואי הבת הייתה בידי ההורים. רק במקרים מועטים נמצאו הורים, שלא נתנו תשובה מיידית לפנייה אליהם בבקשת יד לבתם וביקשו פסק זמן להתייעצות ולהסכמה של הבת בבחינת ׳נקרא לנערה ונשאלה את פיה׳. לפעמים, היה צורך בפנייה נוספת של הורי הבן או אף במשלחת קטנה כדי לוודא את הסכמת הורי הכלה או להשפיע על החלטתם, ורק לאחר קבלת תשובה חיובית סופית גם מצד הבת על ההסכמה לנישואין נקבע מועד לאירוסין.

ביטול טקס ׳טרוח אזרע׳(הנחת זרעי חיטה)

טקס ענידת תכשיט הנחש נעלם בדור החדש וטקס ׳טרוח אזרע׳ (=הנחת החיטה), שהיה מלווה גם הוא באירוע של כיבוד והמשיך להתקיים עד 1955 — גם הוא נעלם בהדרגה, והנישאים בתחילת שנות השבעים לא ידעו כולם על ׳נחש ביעקב׳ ולא על מנהג הזרעונים.

עריכת החופה בבית הכנסת בבצאר

בעידן החדש בבצאר הועתק טקס החופה לבית הכנסת, ור׳ שלום אביחצירא, מרא דאתרא, מסביר את התופעה בעובדה, שהסעודה בתקופה זו נערכת בבית הורי החתן, ויש צורך בארגון המקום ועריכת השולחנות והכסאות. כך אין מקום פנוי להמון העם הבאים לשמוע את שבע הברכות ועומדים במשך כל טקס החופה. לפיכך הועתק מקום החופה מן הבית לבית הכנסת. ייתכן, שפעל כאן גם גורם נוסף פרי של השפעה צרפתית, שאנו עדים לה בימינו גם במרוקו, הוא הנוהג לערוך את טקס החופה בבית הכנסת ולשוות לו מעמד דתי, שאחריו בא ערב הסעודה החגיגי ה׳אזרחי׳.

גילוי פני הכלה וכיסויין בהינומה

עוד שינוי ברוח התקופה הוא הנוהג לכסות ראש הכלה ופניה (במקום הצעיף העבה המסורתי) בצעיף דק ושקוף או בלשון רש״א ׳צעיף דק מאד ומנוקב הרבה נקבים חלולים הקרוי בווא״לVOILE  עד שכל פניה נראים גלויים׳ והוא ההינומא בעברית. גם נוהג חדש זה זוכה לאסמכתא על ידי רש״א ונסמך על מנהג טוליטולה ואחרים הנוהגים לגלות פני הכלה קודם הקידושין, כדי שתראה ותדע במה מקדשה, ושהיא פלונית המתקדשת:

״א״כ (=אם כן) לענין נדו״ד (נדון דנן = מנהג שלנו), שחזרו לגלות פני הכלה בשעת נישואין אמרינן יישר כוחם וסמוכים הם לעד״.

המפגש של החתן והכלה בשלבים מוקדמים

בדורות הראשונים, כאמור, החתן והכלה לא היו מתראים אלא סמוך לחופה בכמה ימים, גם אם כבר התארסו חודשים או שנים לפני כן. בעידן החדש, שבו כל בני הנוער, בנים ובנות, לומדים בבית הספר ובתלמוד תורה גם אם במבנים נפרדים, נוצרות הזדמנויות לפגישות כלשהן בין בני המינים ולהכרות אקראית. באירוע האירוסין יש והחתן היה מופיע ופוגש את ארוסתו גם אם לטווח ראייה בלבד בלי להחליף מילים. בבצאר המצב כבר הוחרף או ׳התקדם׳ אליבא דאחרים, ויש ושני בני הזוג טיילו ברחובות

קריה או בגנים ובפרדסים למורת רוחם של המוכיחים.

הווי השמחה ב׳חינה׳

גם בסגנון השמחה חלו תמורות. לפנים לא נהגו לשלב כלי זמר, ובוודאי, לא נגנים, שאינם בני ברית. שירת הנשים המשוררות מילאה את חלל הבית ואת הלבבות. רוב השירים היו מאולתרים והותאמו לחתן ולכלה שבכל חופה. ואולם בדור החדש שולבו בחגיגות ה׳חינה׳ נגנים רובם ערביים בהרכב של להקות קטנות. הנגנים שרו שירים ערביים מוגרביים או אף מצריים. ככה החליפו הנגנים את הנשים המשוררות, והשירה המוגרבית החדשה והתקליטים באו במקום הזמרה העממית שבעל פה.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת עמ' 93-88

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר