אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד
המקורות הספרותיים
איך נשמעה המוגרבית המדוברת בפי היהודים לפני חמש מאות וארבע מאות שנה לא נוכל לדעת אל־נכון, מאחר שאין בידינו עדויות ישירות של דיבור מאותם זמנים ואף לא תעתיקים מדויקים של טקסטים מדוברים. ידיעותינו על לשון התקופה הנידונית מסתמכות על עדויות שבכתב, ישירות או עקיפות, ואף באלה אין אנו משופעים. לראשית התקופה הנידונית הייצוג מועט מאוד, כי רק מאמצע המאה שעברה החלה הספרות העממית המוגרבית־היהודית לשגשג, ואשר לתיאור הלשון, פעולה זו לא החלה אלא בשלהי המאה התשע עשרה. ר׳ מרדכי הכהן שיקע בספרו ״הגיד מרדכי״ הערות חשובות על לשונם של יהודי לוב, מתוך התבוננות ישירה בלשון, אולם הוא לא נתן תיאור מקצועי ומקיף של להג זה. לתיאור מדעי מלא מסוג זה זכתה ראשונה לשונם של יהודי אלג׳יר בידי מרסל כהן, ואף זה רק מראשית המאה העשרים; על יתר הלהגים המוגרביים נכתבו עבודות רק מאוחר יותר. עלינו אפוא לנצל כל מידע אחר, עקיף או ישיר, כדי לשחזר את מבנה הלשון. בספרות הכתובה עברית מצויות עדויות אחדות של מתבוננים בלהג מדובר זה או זה בצפון אפריקה — כך בדרך כלל בעדויות של משיח לפי תומו, או בשאלות לשוניות, שנתעוררו משנצרכו להן לקביעה הלכתית מסוימת. דרך משל, היעב״ץ (הרב יעקב אבן צור), בתשובה מסוף שנת 1728 מפנה את תשומת לבם של סופרי בית הדין לשגיאות מסוימות, שנפלו בכתיבו של השם הפרטי ״צנ״א״, המכוון ל־Dona. הוא פוסק שם, בהסתמך על מסורות שקיבלו מרבו, ר׳ וידאל הצרפתי, ועל פסקים של מרן והריב״ש, שהכתיב ״דונא״ הוא היחידי שיש לאחוז בו במסמכים משפטיים. אגב דיונו הוא העיר על הגיית הדל״ת בצורה נחצית כ־d או כt'-t- במערב הפנימי. נתון לשוני כזה ואחרים משמשים מקור חשוב להכרת הלהג המדובר בזמן ובמקום מסוימים.
לשון התקנות
מקורות מסוג אחר הם הטקסטים, שנכתבו מלכתחילה במוגרבית־היהודית. מקורות אלה נחלקים לסוגות ספרותיות שונות וממילא — למשלבי לשון שונים. אחדים מהם כתובים בלשון הקרובה למדוברת, ואף אם סגנונם פורמלי ונוקט תבניות לשון ספרותיות, עדיין משתקף בהם טעמה של הלשון המדוברת. מסוג זה הן, למשל, המודעות שנמסרו בעל פה או שנקראו מתוך הכתב לקהל היהודי בפאס ושנועדו להביא בפניהם את ההסכמות שהסכימו ראשי הקהל, ואת התקנות שתיקנו. מקורות אלו, אף שהם נוקטים לשון שבכתב, הם עשויים יותר מקודמיהם לשקף את הלשון המדוברת; ואף זו משום התפתחות שאירעה מהמאה השש עשרה ואילך. חוקרי הערבית־היהודית הספרותית העלו, שהמקורות שבכתב עד שלהי המאה החמש עשרה נכתבו בערבית־יהודית עממית, משמע קרובה יותר ללשון המדוברת. אך אין להסיק בטעות, שהשינוי הדרמטי הזה אירע פתאום בלשון עצמה. מה שנשתנה הוא טעמם הספרותי של הכותבים, אשר במקום לכתוב בסגנון ״הקלסי״ כתבו בלשון ובסגנון עממיים.
הרקע לשינוי לשוני־ספרותי זה היה שיהודי המגרב לא הבינו עוד את הערבית־היהודית ״הקלסית״ הבנה נאותה. רק מעט חומר במוגרבית־היהודית, שאפשר לייחסו בוודאות לתקופות קדומות נתפרסם עד כה, ואין בידינו לצייר תמונת לשון מלאה. אולם גם מהמעט שנתפרסם עולה תמונה מעניינת. הסכמה אחת (מספר כ״ג) ב״ספר התקנות״ הנושאת את התאריך ר״ח אייר שנת הש״י(1550), עשויה ללמד בזעיר אנפץ על טיבה של המוגרבית הכתובה במאה השש עשרה. בעבור מאה ושמונים שנה, נכתבו באותה סוגה ספרותית, ואף נכרכו באותו קובץ, תקנות אחרות(מספר ק״ס־קס״ד) במוגרבית של צאצאי אותה הקהילה באותו המקום עצמו, פאס. השוואת לשונה של התקנה הקדומה ללשון התקנות המאוחרות מאלפת.
מנסחיה של התקנה הקדומה ניכר שביקשו לנקוט ביטויים ״קלסיים״ ואילו מנסחיהן של המאוחרות נקטו לשון עממית. נדגים בביטויים אחדים, בעיקר תחביריים, שיש בהם לאפיין את הטקסט אפיון סגנוני. ביטויי התוצאה בתקנה הקדומה (ר״ג) הם ״ועאלא האדא״, ״ולדאליך (=׳ולכן') שהם ״קלסיים״ ואילו במאוחרות משמש הביטוי העממי, הנוהג בדיבור עד היום, ״עליהא״, כגון: ״עליהא ברוכים תהיו כא נכונו גוזרים…״.- [״לכן, ברוכים תהיו, אנו גוזרים…״] לעומת מילת הרמז הקלסית ״דאליך״ בביטוי הזמן ״ופי דאליך לוקת״ (=באותו הזמן; אז) שבקדומה, אתה מוצא בתקנה ק״ס את כינוי הרמז העממי ״דוך׳(=אותן, ההן), כגון ״זקנה מן דוך די בא יסכ׳רו פ׳לעורץ״.-״זקנה מאותן המשמשות ב[טקסי] החתונה״.-
כביטוי השוואה מזדמן כקדומה ״כמא קולנא״(=כפי שאמרנו) ואילו במאוחרות (קס״א) אתה מוצא ״כיף״ והעממי במובהק ״פחאל״. בפתיחת פסוקי מושא מזדמנת בקדומה גם המילה הקלסית ״אן״, כגון ״…כל יהודייא אלמנה די תזי תתכלץ מן כתובתהא אן הייא תכלי אתולת…״; ״כמא קולנא אן האכדא כאן מנהג אבותינו״, – כלומר: ״…כל יהודיה אלמנה שתבוא לפרוע את כתובתה שהיא תשאיר שליש…״; ״כמו שאמרנו שכך היה מנהג אבותינו״.- ואילו במאוחרות — רק ״באיין". בקדומה אתה מוצא ״לקד אן״, ״ועלא קד״ ״עלא קאדר״ כביטויי סיבה(=מפני ש־) ואילו במאוחרות אתה מוצא את הביטויים העממיים ״לאיין״, ״עלא סבת״, בצד היקרות אחת של ״עלא קד״.
הבדלי סגנון אלה באים לידי ביטוי גם באוצר המילים הכללי. בשל ההיקף המצומצם של הטקסטים המושווים והבדלי התוכן שביניהם, לא נזדמנו מקבילות לשוניות לכל ביטוי וביטוי, אף על פי כן המגמה שתיארנו ניכרת בעליל. בתקנה כ״ג — ״אסתעדו״, [הסכימו] ואילו בתקנה ק״ס — ״עמלנא הסכמת בד״ץ״, [עשינו הסכמה בד"ץ] בכ״ג — ״נוג׳דוה… אוג׳דנא.[ נמצא אותו…מצאנו…] ואילו במאוחרות — ״יתוצאבו״, [מצאו] בכ״ג — ״נחן, ואילו בק״ס — ״תנא"[ כלומר:אנחנו; וכן בתקנה קס״א: ״והנא עמלנא התראה״, כלומר: ואנחנו התרינו.]; וללא מקבילות: במוקדמות (תקנה כ״ג) — ״נחו" [בסביבות] ובמאוחרות (תקנה קס״א): ״אשכון״[כלומר, מי] ״ומנור דאך״,[ כלומר, ואחר כך] ״דאבא״, [כלומר, כעת] ״תנג׳באד״, [תצא] ״באש״.]כלומר, כדי ש-]
מה שמשתקף במעבר מתקנה כ״ג משנת 1550 לתקנות מ־1730 אינו בהכרח שינויים בלשון המדוברת, אלא בעיקר בסגנון הלשון הכתובה. המחברים הקדומים נקטו יסודות ספרותיים או פסידו־ספרותיים ואילו המחברים המאוחרים נקטו לשון המונית הגובלת בלשון המדוברת ממש. הווי אומר, לא זו בלבד שמהמאה השש עשרה ואילך החלו לכתוב בערבית וולגרית יותר, אלא אף שבתוך תקופה זו עצמה ניכרת וולגריזציה גוברת והולכת בלשון הטקסט הכתוב. דבר זה אמור בייחוד בטקסטים שנכתבו לצורכן של השכבות העממיות, ואין צריך לומר שההסכמות מהסוג דלעיל נכתבו לקהל הרחב, כאמור במפורש בתקנה כ״ג: ״ולראיה חתמנו פה בעאד מא קרינאהא עלא לקהל[כלומר: ״לאחר שקראנו אותה בפני הקהל״.] בבית הכנסת ביום השבת בעוד ס״ת[ ספר תורה] בתיבה, וואפקו אלקהל אל כול עלא דאלך״.[ כלומר: ״…והסכימו כל הקהל על כך״.]
אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 10-8