סיפורי עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-אוני חיפה 1982 – הסיפור האחרון

יוסף פרץ

נולד לפני למעלה מ־80 שנה במראקש שבמרוקו לאביו שלמה ולאמו חנינה.

בחוץ לארץ עסק יוסף בייצור חוטים לקפטנים, החלוק שנהגו הערבים ללבוש. ליוסף אין ילדים משלו, אך לאשתו סוליקה בן־סימון שנשא לפני כ־25 שנה, יש ילדים. כיום מאושפז יוסף בבית־אבות בשל מחלתו וגילו. ילדי אשתו הקרובים אליו, סייעו לנו ברישום קורות חייו.

במקום הולדתו שמע יוסף סיפורים, בעיקר מפי חברים. גם הוא היה נוהג לספר סיפורים כל אימת שנתבקש לכך, ובעיקר סיפרם בבית־הבנסת ובמועדון הקשישים, כששהה בקרב חבריו.

בני משפחתו מעידים, כי גילו עניין בסיפוריו והם מצטערים שאין ביכולתם להמשיך ליהנות מהם.

שכּון די מטמּא?

קאל־לכּ ואחד(אל)שלטאן, וכּאן ענדו ואחד(א)לחכם ו(הא)דאכּ (א)לחכם תא־יחבו פחאל(אל)ררוח: די מא עמלהא(א)לחכם מא עמלהא (אל)שלטאן.

היה מלך אחד והיה אצלו חכם(יהודי) אחד. והוא אהב את החכם כמו את נשמתו. דבר שלא עשה החכם, לא עשה המלך.

קאם(א)לוזיר קאל־לו: ״האד (א)ליהודי מנז׳וש די כּל שאעה ת־יחני יבוש עליכּ, ודאבא(א)נתה ואחד(אל)שלטאן וכל שאעה (א)ליהודי, האד(א)לחזאן ת־יחני יבוש עליכּ! ודאבא גייר חיידו״.

קם הווזיר ואמר למלך: ״היהודי עובר מדי שעה, מתכופף ומנשק אותך, והלא אתה מלך. הייתכן שהיהודי מתכופף ומנשק אותך?. הורד אותו מגדולתו.״

( כוונתו לכך שהיהודי מטמא את המלך)

אלחאסיל(הא)דאכּ(א)לוזיר תקנּא עלא(א)לחכם, תגֹאר עליהּ. בעד תגֹאר עליה, א־שידי, (א)לחכם עזּ ביהּ(א)לחאל. עז ביה(א)לחאל.

הווזיר קינא בחכם, וכשהווזיר מקנא, הוי אדוני, החכם נפגע.

כלט לענד(א)למרה. קאל־להא, ללמרא: ״א(ל)שלטאן מא בקא־ש מעייא די־כּיף כּאן. דאבא, ארא (ה)דיכּ(א)ליאקוטה די פ־כנאקכּ״.

הלך החכם לאשתו ואמר לה: ״הוי אשה, המלך לא נוהג בי כמו שהיה נוהג. ועכשיו תני לי את המרגליות שבצוארך.״

חאז ואחד(א)ליאקוטה ועבאהא לדאר(אל)שלטאן. אלחכם פ־עואד יעטיהא למראת(אל)שלטאן עטאהא ללכאדם. אלחאסיל משאת (א)לכאדם וררתהא ללאלתהא למראת(אל)שלטאן. קאלת־להא: ״שוף האד(א)ליאקוטה עטאני(א)לחזאן כּבּר בּייא״.

לקח מרגלית אחת לבית המלך, אך במקום לתת אותה לאשת המלך, נתן אותה לשפחה. הלכה השפחה והראתה אותה לגבירתה, לאשת המלך.

אמרה לה: ״תראי, את המרגלית הזו נתן לי החזן. כך כיבד אותי.״

ו(הא)דיכּ(א)לכאדם כאנת עזיזה ענדהום ענד(אל)שלטאן, כלּא־להא (א)ליאקוטה.

והשפחה הזו היתה אהובה עליהם, והמלך השאיר לה את המרגלית.

אלחכם דכל, אלחכם דכל. והווא קאל לו: ״אלחזאן, האדי (א)לפאלטה (אל)תאניה ת־דיר מעייא, דרתי מעייא״. קאל־לו: ״אש א־שידי?״ קאל לו: ״(א)לכאדם — עטיתהא (א)ליאקוטה ומראתי אנא די שלטאן, מא עטיתי — ש(הא)דיכּ(א)ליאקוטה״. קאל־לו: ״שידי (א)נקול־לכּ(א)לחק: ״האדו זוז׳ ד־(אל)יאקוט נזלו מן־ענד שבחאנהו(ו) וחדא נזלת ענד שידנא מוחמד עבאהא(א)לוזיר, וואחדה נזלת מן־ענד שידנא מושא חיז׳תהא יאנא. האני ז׳יבתהא ללמרא, ב(א)לחק, אנא מא ערפת למן(א)נעטיהא. האני תא־(א)נדכל חאני עינייא, מא ערפת למן(א)נעטי(הא)דיכּ(א)ליאקטוה״. קאל־לו: ״מוזיאן!״

כשנכנס החכם אמר לו המלך: ״החזן, שתי טעויות טעית.״

אמר לו: ״מה הן, הוי אדוני?״

אמר לו: ״נתת מרגלית לשפחה, ולאשתי שלי, אשת המלך, לא נתת מרגלית.״

אמר לו: ״הוי אדוני, אומר לך את האמת, שתי מרגליות הוריד הקב״ה. אחת ירדה מעם מוחמר אדוננו ואותה לקח הווזיר, ואחת ירדה מעם אדוננו משה ואותה לקחתי אני והבאתי אותה לאשתך. אך כשאני נכנס, אני משפיל את עיני, ולא ידעתי למי נתתי את המרגלית ההיא.״

אמר לו: ״יפה,״

צאפד עלא (א)לוזיר קאל־לו: ״דאבא, האדא(א)לחזּאן(א)לי ת־תעייב פיה ז׳אב־לי(א)ליאקוטה ואנתה חיזתהא ומא ז׳בתהא־ש דאבא, תז׳יב (א)ליאקוטה ללמרא. משא(א)לוזיר ז׳א לענד(א)לחכם מן קבל. ז׳א־לו (אל)נהאר(א)לּולי, קאל לו: ״מן דאבא שבע(א)ייאם בלא שכּ״.

ושלח לקרוא לווזיר.אמר לו: ״הנה, חזן זה, שאתה מוצא בו דופי, הביא את המרגלית שלו, ואתה לקחת אותה ולא הבאת אותה. עכשיו לך והבא את המרגלית לאשתי.״

תא־יז׳יב(א)לכבאש, תא־יז׳יב(אל)תכאבר, תא־יז׳יב כל־שי חתא ל(ל)נהאר (א)לאברי. קאל־לו: ״ואחד(אל)זוז׳ ד־(א)ליאקוט באנו ענדנא. אוחדה טאחת לנא פ־האד(אל)שרב, (אל)שרב ד־(אל)דאר״ — בית שמוש נקולו — ״טאחת לנא, וואחדה הדיתהא ל(ל)שלטאן. דאבא, אילא בגייתהא, (א)נזל להאד(אל)שרב ובדא תפתשהא״. קאל־לו: ״ז׳יב (א)לבדאמא, באש מא טלבו״. קאל־לו: ״כראם מא ז׳יבתו, אילא צאבהא פ־(הא)דאכ (א)לשרב ישרתהא די־ישרתהא פ־כרשו ויטלע יקול־לב מא לקית־ש ודאבא, האד(א)לחאז׳ה מא יצלאח גייר הווא ינזל־להא״. עלאש ת־יקול האד(אל)שי?

הלך הווזיר ובא אצל החכם. הביא לו כבשים, הביא לו מתנות, כדי שיציל אותו.

אמר לו החכם: ״שתי מרגליות יקרות היו אצלנו, אחת נפלה לביוב ואחת לקחתי למלך. ועכשיו אם אתה רוצה את המרגלית, רד לביוב והתחל לחפש אותה.״

אמר לו: ״הבא פועלים בכל מחיר שיבקשו.״

אמר לו: ״כל פועל שתביא, אם ימצא את המרגלית בביוב, יבלע אותה ויעלה ויגיד לך: ׳לא מצאתי אותה!־ הדבר יצליח רק אם תעשה אותו אתה.״

אלחאציל(א)למזג'וב ד־(א)לוזיר, זוול־לכּ (א)לכשאוי ד־(א)לחריר ו(אל)לבאשאת דיאלו ו(אל)שלאהם ונזל ללמז׳רא. לבש(א)לבנשה ד־(א)לכיש ותא־יכמל פ־(אל)שרב בית־שמוש.

ביש־הגדא, הווזיר, הוריד את בגדי המשי, את השמלות שלו ואת הגלימות שלו וירד לביוב. לבש שק של יוטה ופינה את הביוב.

ו(א)לחבם משא גווט ל(ל)שלטאן קאל־לו: ״אז׳י תשוף (א)לוזיר אש, פאין הווא״. ז׳א הזּ(אל)ררואק (א)לוזיר — צאבו פ־ושט(אל)שרב. קאל לו: ״דאבא אייהּ, שכּון מנז׳וש דאבא; (א)לחזאן אולא(א)נתה? (א)טלע (א)טלע, (א)טלע פ־חאלכּ!״ לבש חואיז׳ו וז׳א. קאל־לו: ״נתאע (א)לוזיר יעביהּ (א)לחכם(א)לחזאן והווא מא יבקא־ש וזיר ו(אל)דאר ד־(א)לוזיר יעביהּא(א)לחכם ישכּן פיהא״. קאל־לו: ״שוף האדא (א)לי קאל־לכּ אנא תא־נ… מן־די תא־(א)נז׳י(א)נבוש פ־כּתאפכּ ות־יקול־לכּ ת־(א)נז׳שכּ. ודאבא שכּון הוא די־מנז׳וש? ואש אנא אולא הווא? ז׳עמא שכּון די מטמּא.

והחכם הלך לקרוא למלך.

אמר לו: ״בוא תראה את הווזיר, היכן הוא נמצא.״

בא המלך, הרים את הווילון, והווזיר — בתוך הביוב.

אמר לו: ״עכשיו, מיהו הטמא, החזן או אתה? עלה, עלה, עלה לך.״

עלה הווזיר, ישמור אלוהים, לבש את בגדיו ובא למלך.

אמר לו המלך: ״את רכוש הווזיר יקח החכם, והוא לא יהיה וזיר עוד. ואת דירת הווזיר יקח החכם, לגור בה.״

״נו,״ אמר לו החכם, ״תראה את זה, שאמר לך, שכשאני בא לנשק את כתפיך אני מטמא אותך. וכעת מיהו הטמא, אני או הוא? מיהו הטמא?״

מיהו הטמא?

מבחינה טיפולוגית ניתן לשייך את סיפורנו לאארנה־תומפסון 837 — ״כורה שחת בה יפול״ וכן לאארנה־תומססון 1528 ד׳(אסע״י) — ״תחרות פיקחות בין יהודי לגוי״, שבה המנצח הוא לעולם היהודי.

סיפור זה, כקודמו, עוסק בעימות בין־דתי, ומבחינה ז׳אנרית זוהי נובלת מרמה, שבה מנצח היהודי בזכות התכסיס שהוא נוקט כלפי המלך והווזיר. תכסיס זה מוצג בהתנהגות אניגמטית גם כלפי קהל השומעים, שאינו מוצא בתחילה קשר בין מעשהו של החכם לבין השינוי ביחס המלך אליו: ״הוי אשה, המלך לא נוהג בי כמו שהיה נוהג. ועכשיו תני לי את המרגליות שבצוארך.״ כן חידתית בתחילה העובדה, שהמתנה ניתנת לשפחה דווקא, ורק במהלך השיחה עם המלך מתבהר לקהל מעשה החכם, שצפה בערמתו את תגובת המלך.

תחבולת החכם באה למלא שתי מטרות: להשיב את לב המלך, אך גם לגמול לווזיר מידה כנגד מידה.

האשמה שתולה הווזיר בחכם — הטומאה — היא חמורה משום שהוא מייחס אותה לעצם מהותו היהודית. זוהי אשמה שאין חמורה ממנה דווקא לפי התפיסה היהודית הנוהגת הקפדה יתירה בענייני טומאה וטהרה. ברור שכדי להשיב לווזיר מידה כנגד מידה חייב היה החכם להשפילו באותו תחום עצמו — בטומאה.

אין ספק, כי מספרנו נהנה הנאה יתירה לתאר את האופן שבו טימא הווזיר את עצמו. עלינו לזכור, כי סיפורים מסוג זה צמחו על רקע מצבם הקשה והמושפל של היהודים במיעוט נרדף. בסיפורי־עם כאלה, החוזרים על התבנית של סיפור מגילת אסתר, מצאו היהודים מן הסתם נחמה פורתא ופורקן לרגשות העוינות, שנצטברו בשנות סבלם הארוכות.

סיפורי עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-אוני חיפה 1982 – הסיפור האחרון