ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

ברית מספר 36

כתב בעת הדו לשוני של יהודי מרוקו

2019-אות ברית קודש

יהודי דמנאת

עורך: אשר כנפו

עורך משנה: אליחי כנפו

אביתר(תרי) שלוש           פרשיות בעליית יהודי דמנאת

אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

ו- ״מרד׳הדמנאתים״

הקדמה

מחקרים קודמים, שעסקו בעליית היהודים מצפון אפריקה, בכלל, וממרוקו בפרט, עסקו באספקטים השונים של העלייה בהיבט הרחב. הסטטיסטיקה שהוצגה במחקרים אלו הציגה את פילוח העלייה לפי ארצות המוצא, ולא התבוננה בעלייה מהזוית של קהילה ספציפית.

מחקר זה מתמקד במסכת העלייה של קהילה אחת במרוקו, היא קהילת דמנאת, ובוחן לעומק שתי פרשיות, שנקשרו לעליית יהודים ממנה במאי-יוני 1955. פרשיות אלו הינן יחידניות בהיסטוריה של העלייה לישראל, והן קשורות לשאלה מהותית ביחס בין הגורמים המיישבים לבין העולה: האם למי שעולה במימון הסוכנות יש זכות בחירה היכן ייושב בארץ ?

הפרשיה הראשונה התעוררה בגלל מאבק בין גופי ההתיישבות של מפא״י והפועל המזרחי על הזכות ליישב את עולי דמנאת במושבים המשוייכים אליהן (להלן ״שניים אוחזין בדמנאת״).עקב חוסר ההסכמה בין נציגי גופי ההתיישבות, ובינם לבין העולים, הועברו 209 עולים להסגר במחנה שער העלייה למשך 21-16 יום. בפרשיה השנייה הופעל לראשונה כוח משטרתי כדי להכריח עולים לצאת למקום הקליטה שיועד להם, וזאת בניגוד לרצונם (להלן: ״מרד הדמנאתים״). שתי הפרשיות זכו לתהודה רחבה בעיתונות התקופה.

המחקר נוגע גם בהיבטים שקשורים למסע העלייה של הפרט ומשפחתו הרחבה (החמולה). כדוגמא לכך מובאים ציר הזמן ופרטי עלייתם של מאיר בן חיים ורעייתו דדה (לבית אביטבול) זכרונם לברכה, שביחד עם שני ילדיהם הקטנים ומשפחות נוספות מחמולות בן־חיים ואביטבול, עזבו את דמנאת באפריל 1955, כדי לעלות לישראל.

רקע – העלייה ממרוקו בשנים 1954-1948

ערב הקמת המדינה מנה הישוב היהודי בארץ 650,000 איש. עם הקמת המדינה החלו לזרום אליה רבבות עולים בתהליך שזכה לכינוי ״העלייה ההמונית״. מה־15 במאי 1948 ועד סוף שנת 1951 עלו לארץ 685,761 עולים ביניהם 30,750 היו עולים ממרוקו שהם קרוב ל־ 4.4% מכלל העולים.

מימדי העלייה הגדולים הטילו עול כלכלי עצום על מערכת הקליטה, והתחילו להישמע קולות, שקראו לצמצום העלייה החופשית. על רקע זה אושרו בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתאום בנובמבר 1951 תקנות להנהגת סלקציה של העולים לארץ. התקנות קבעו קריטריונים של גיל, מצב משפחתי, יכולת כלכלית ומספר נלווים למפרנס. כמו כן קבעו התקנות שכל מועמד לעלייה חייב לעבור בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מן הארץ וכי מועמדים, פרט לאלו בעלי מקצוע ואמצעים לשיכון עצמי – צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים. תקנות הסלקציה הביאו לכך שרק כשלושים אחוזים מן הנרשמים לעלייה בשנת 1952 אכן קיבלו אישור לעלייה.

בשנים 1953-1952 חלה ירידה משמעותית בהיקף העלייה! התוכנית של הנהלת הסוכנות לשנת 1952 הייתה להעלות 120,000 יהודים, אך בפועל עלו רק 24,239. בשנת 1953 נמשכה מגמת הצמצום: התוכנית הועמדה על 60,000 עולים בלבד ובפועל עלו רק.11,326 בשנים אלו של שפל בעלייה עלה החלק היחסי של עולי מרוקו בכלל העולים: בשנת 1952 עלו 4,683 עולים ממרוקו(שהם כ־19.3% מכלל העולים) ובשנת 1953 עלו 2,423 עולים ממרוקו(כ־21.4%).

בעקבות מגמת צמצום זו בעלייה ״התעוררו לחצים לבצע הקלות בתקנות הסלקציה, ובשנים 1954-1952 הן רוככו מספר פעמים. ביולי 1954 הוכנסה תקנה נוספת שהתייחסה ספציפית ליהודי מרוקו ותוניסיה: ״אין להעלות משפחות אשר לדעת חוליות המיון אינן מתאימות או אין מסכימות להתיישבות חקלאית או לעבודה באיזורי הפיתוח״.”

על רקע הצמצום בעלייה מחד, ולאור הרצון לייעל את תהליך הקליטה ולהגדיל את האוכלוסיה בפריפרייה, מאידך, נהגתה תוכנית חדשה לקליטת העולים שזכתה לשם: ״מהאניה לכפר״. עיקריה היו:

1) ברירת המועמדים לעלייה על ידי נציגי מחלקות העלייה וההתיישבות והפנייתם ליעדים שונים, בדרך כלל למושבי עולים או לעיירות פיתוח

2) העלייה תותנה בקיומו של מקום קליטה מוכן ומוסדר בארץ

3) מנגנון יעיל יעביר את העולה, ביום הגעתו ארצה, ישר לבית הממתין לו במושב או בעיירה, ללא תחנות ביניים. בקיץ 1954 הוחל במימוש התוכנית. בתחילה הועברו העולים ליחידות דיור ריקות במושבים קיימים בפרוזדור ירושלים, בגליל ובנגב. בהמשך הוחל בהקמת ישובים חדשים בחבל תענך ובחבל לכיש, שמרבית המתיישבים בהם היו עולים מצפון אפריקה.

הערת המחבר: . חששם של הוגי התוכנית היה שאם יגיעו העולים לתחנות מעבר הם יאחזו בהן ויסרבו לעבור בהמשך לפריפריה: ראו אבי פיקאר, ״רכבת מקזבלנקה למושב או לאמור פיתוח״, עמ׳ 589.

מרכיב חשוב בתוכנית ״מהאניה לכפר״ היה יצירת מסגרת, אשר תספק הכשרה ותעסוקה לעולים שיתיישבו במושבים הקיימים והמתוכננים בחבל לכיש. לצורך כך הוקמו שני מחנות הכשרה. המחנה הראשון ״חרובית״ הוקם בחלק הצפון־מערבי של החבל, ליד כפר מנחם וכלל צריפים למגורי 250 משפחות. העולים הועסקו בעבודות ייעור מטעם קק״ל בפרוזדור ירושלים ובבית גוברין ובפריצת דרכים. כמו כן יועדו העולים לעסוק גם בבנייה של המושבים החדשים בחבל לכיש, שבהם הם היו עתידים להתיישב. התכנון היה שמחנה ההכשרה ייצר שלושה גרעיני התיישבות בכל חצי שנה. מחנה הכשרה שני ״משואה״, עם כושר קיבולת של 120 משפחות, הוקם בצד הצפון־מזרחי של החבל ליד הכפר עג׳ור. בעוד שמחנה חרובית הוקצה להכשרה להתיישבות מטעם תנועת המושבים של מפא״י בלבד, הוקצה מחנה משואה להכשרה להתיישבות גם מטעם הפועל המזרחי וגם מטעם העובד הציוני. עובדה זו הובילה לסכסוכים על רקע פוליטי-אידאולוגי.

התגברות הלאומניות בצפון אפריקה וגידול ברישום לעלייה בקיץ 1954

ב־1953 חלה התערערות במצב הפוליטי בצפון אפריקה. התנועות הלאומיות בתוניסיה ומרוקו הגבירו את פעילותן, והמאבק שלהן עם השלטון הצרפתי החריף. באוגוסט 1953 הדיחו הצרפתים את סולטן מרוקו מוחמד בן יוסף, הגלו אותו למדגסקאר ומינו במקומו כשליט מטעמם את בן משפחתו מוחמר בן ערפה. המאבק הלאומני המתעצם התבטא בהתרבות ההפגנות, שביתות המסחר ואף מעשי טרור בכל רחבי מרוקו. הדרדרות ביטחונית זו הביאה לגידול בהרשמה לעלייה בחודשים מאי ויוני 1954. מגמה זו התגברה אף יותר באוגוסט 1954, בעקבות הפוגרום  בפטיז׳אן-…. Petit-Jean-

הערת המחבר: באוגוסט 1954 התקיימה בעיירה פטיז׳אן שליד מקנס שביתת מסחר. בלחץ הצרפתים, הפרו הסוחרים היהודים את השביתה, מעשה שגרר התנפלות ההמון על חנויתיהם. בהתפרעויות שהתרחשנו נרצחו שישה או שבעה יהודים. רבים רואים באירוע זה את נקודת המפנה שהביאה להתגברות העלייה ממרוקו. ראו: אבי פיקאר, עולים במשורה, עמ׳ -179-178

ארגון העלייה במרוקו

במרוקו פעל באותה עת מנגנון לטיפול בנושא העלייה שמרכזו היה בקזבלנקה, ולו שלוחות שפעלו בערים המרכזיות. בראש משרד מחלקת העלייה של הסוכנות במרוקו שפעל במשרדי ״קדימה״ בקזבלנקה עמד עמוס דבל. מלבדו פעלו במקום נציגי משרד הבריאות, ובראשם ד״ר אליעזר מתן, שבעזרת רופאים נוספים, חלקם מקומיים, ביצעו את בדיקות הסלקציה הרפואית. שליחי עלייה מטעם תנועות ההתיישבות השונות, שלהן הייתה זיקה פוליטית, נשלחו למרוקו במטרה לארגן קבוצות עולים להתיישבות במושבים של תנועותיהם. היו אלו חיים מויאל, נציג תנועת המושבים של הפועל המזרחי, יששכר אנידג׳ר, נציג העובד הציוני, שניהם ילידי מרוקו, ויהודה גרינקר נציג תנועת המושבים של מפא״י, שהיה אשכנזי יליד יסוד־המעלה. מנובמבר 1954 התחילו לפעול במרוקו צוותי מיון שנשלחו מן הארץ וכללו נציגים של מחלקות העלייה, הקליטה וההתיישבות. בין צוותי המיון לשליחי העלייה נוצר מתח עבודה מכיוון שבעוד שהראשונים נטו להחמיר בתהליך המיון לחצו האחרונים להקל ביישום הקריטריונים לפסילה, כדי להגדיל את מספר המאושרים לעלייה.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

עמ' 17-14

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר