מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו-חלק שני ואחרון

מנהג לוב

אבי המשפחה קונה חסה ופרחים וכשנכנס לביתו חובט בהם על ראש כל אחד ואחד מבני הבית, אם המשפחה מברכת כולם בברכת ״כה לחי״.

את כוסכוס המימונה ולחם המימונה מכינים בגרבה ביום אחר האסרו חג!.

(שם).

מנהג אלג׳יריא

ראיתי שנותנים חלב בעששית שמדליקים בה ותולים השבולים ודשאים בעששית ובמנורה וכן יש מניחים קערה ע״ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ויש שזורקים מן החלב בשבולים בזוויות הבית ועל המשקוף ועל ב׳ המזוזות וכל זה עושין בליל מוצאי פסח לסימן טוב שתתחדש עליהם שנה טובה ודשנה ורעננה ומתוקה כדבש.

(שו״ע שער שלמה, סי׳ מז׳-נה׳).

נהגו בליל מוצאי יו״ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה יש שעושין תבשיל הנק׳ כוסכוס ועושין עמו חמאה וחלב ופולין ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומניחין השבולין על הנרות והוא לסימנא טבא.

(זה השלחן, בי, סי' נה).

ובימים אחרונים (של פסח) באתי לעיר פרענדא … ובמוצאי פסח הביאו שלושה קערות אחת מלאה כותח הבבלי שקורין אותם לעבון, ואחת מלאה קוסקוס ואחת מלאה קמח וילכו לשדה וילקטו עשבים ותחבו בראשם והלכו לבקר זה את זה וכל האיש הבא בבית כבדו אותו בכף אחת מלאה כותח הבבלי וכף אחת קוסקוס, והקמח נפחו על פניו והיה אם יהיה פניו כשני כשלג ילבינו ומראהו הפך לבן… לזכר שנה טובה.

(ארחות משה, עמ׳ כה/ ר' משה ארנשטיין).

בקהילות מזרח אלג׳יריא סעודת ליל מוצאי פסח נקרא סעודת טחמס (סעודת החמץ).

ליל המימונה במרוקו

• בשכונה

אם בקהילות ישראל מוצאי חג הפסח הוא זמן שקט הן בבית והן ברחוב, והוא מוקדש להחזרת כלים של פסח למקומם, הרי שבארצות צפון אפריקה תכונה רבה ניכרת ברחוב ובבית לקראת צאת החג – מוסלמים באים לשכונה ובידם שבולים ירוקות, חמאה וחלב, פרחים וירק. יש המביאים דברים אלה כשי למכירים יהודים ויש הבאים למכור. הרב דוד אסבאג כתב על כך:…. מהמוני העם הטועים באיסור חמץ, תוך חג פסח, שממהרים ביום אחרון של החג ולא מחכים עד צאת הכוכבים… ומהמוני העם ביום שמיני של פסח מקילים להביא חמץ לבית וקונים שבולים ופולים ופרחים.

(בתרגום משפת יהודי מרוקו, הגדת שאר ירקות, דף ה׳, ר^, דוד אסבאג).

מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת אותותיה במלאח. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר, אין זו אווירה של מוצאי החג כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התבונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.

(זכור לאברהם, פרק המימונה וחגיגות אסרו חג פסח, הירשברג).

בקהילת־ווזאן רוב המשפחות יש להם מכרים ערבים שמביאים להם צרכי חג המימונה מבעוד יום.

• בבית הכנסת

מקיימים תפילת ערבית חגיגית, מאריכים בברכו, קדיש בנגון מיוחד פסוקי או מזמורי תהילים לפני התפילה, קטע תערב רנתי אחרי התפילה וכן תרגום אין כאלקינו לספרדית או לשפת יהודי המקום אחרי התפילה

מנהג פאס לפני תפילת ערבית אומרים מזמור השמים מספרים כבוד אל וכו' ובהגיעם לפסוק והוא כחתן, אומר אותו כל הצבור בקול רם. אחרי תפילת ערבית אומרים הפיוט אין כאלקינו (השייך לתפילת שחרית בנגון ובתרגום לספרדית בבית כנסת ״התושבים’ אשר בפאס בשאר.בתי הכנסת אומרים אין כאלקינו בתרגום לשפת יהודי פאס.

מנהג צפרו: נהגו לאמר הפסוק ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם וכו' (שמות י״ב) בתרגום לארמית ולערבית יהודית – וכן אמרו קטע מאזהרות של חג השבועות: תערב רינתי ויוחק שיחי לפניך במולואת אבן ויהלום.כל הצבור אומר בקול רם הפסוק אחרון בקטע: וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

מנהג קהילות מקנס וואזאן(מרוקו)

תפילת ערבית נערכת ברוב פאר ובשירים. אנשי התברא קדישא מתפלל־ם כולם בבית הכנסת של ייאשיך״ הוא הנגיד. בתום התפילה נושאים הנשיא על כתפיהם רוקדים ושרים עד שמגיעים לבית הנשיא מבית הכנסת. זמן רב עבר עד שבני הקהל הגיעו לבית הנשיא הוא הנגיד.

• בבית

בפאס נהגו לעטר מנורות, מראות ושעוני קיר בשבלים וירק שמביאים להם המוסלמים. בתיטוואן נהגו לשים דגים חיים בתוך קערה של מים.

בווהראן נהגו לשים כלי כסף וכלי זהב על שלהן החג.

באלג׳יר נהגו לקשט נרות הבית בשבלים וכן לפזר שבלים בפינות החדרים על המשקוף רעל שתי המזוזות.

ליל המימונה בדבדו(מרוקו):

בדברו בעלת הבית ערכה שלחן עם מפה לבנה, נרות דלוקים על שלחן החג, שבולים ירוקים, פולים טריים ורעננים, צלחת קמח, חלב, חמאה, מיני מתיקה ופירות מתוקים ויבשים: דבש, תמרים, שקדים ועוד. יש שתקעו הפולים בתוך צלחת הקמח, שטיחים נאים מקשטים החדרים.

בעל הבית בא מבית הכנסת ובפיו איחולי 'תרבחו ותסעדו ותפרחו'

– 'תצליחו, יעלה מזלכם, ותשמחו' וכך הוא מתקבל ע׳י בעלת הבית ובני הבית – ומברך על כוס הבדלה.

נהגו לקרוא, במנגינה ובקול, בפרקים הראשונים של ספר משלי שלמה בן דוד. יש ומתרגמים לבני הבית הפסוקים בכדי שיבינו. ויש קוראים משניות במסכת אבות.

בעל הבית מגיש לעקרת הבית תמר ממולא שקד טבול בחמאה ודבש תוך איחולי שנה טובה ומבורכת ומוצלחת. האם חוזרת על מעשה זה ומאחלת איחולים דומים לאב.

האב מגיש תמר ממולא וטבול בחמאה ודבש לכל אחד מבני הבית ומאחל לכל אחד איחולים רבים. וכן עושה לכל אחד מבני הבית, בין כך ובין כך המבקרים הראשונים מגיעים לבית לאחל ולהתברך. בעלת הבית מנצלת רגעי פנאי כדי להכין בזריזות את המופליטה הנק׳ 'מזאווז' בדברו ע"ש שזה בצק כפול: זוז- שנים בשפת יהודי מרוקו,הילדים הרבו לבקר בבתים ובפיהם איחולים וברכות.

בעלת הבית מכינה בצינעה ובתפילה ״לכמירא' הם השמרים עבור הכנת הלחם שלמחרת. בעלת הבית התכוונה בהכנת לכמירא שהברכה לא תחסר מהבית.

הכנת השמרים לאפיית לחם במוצאי החג: לכמירא

בכמה קהילות קראו לשמרים ״אלעריסה״ היינו ״העריסה' ברוח הפסוק ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה(במדבר טו).

תשומת לב מיוחדת נתנו לשמרים ״כמירא' של ליל המימונה, המשמשת להכנת הלחם ביום אסרו חג. יש נשים שהקפידו, מראש חודש ניסן לאסוף ולשמור מי גשמים להכנת השמרים'כמירא' בליל המימונה. יהודים בקהילות מאראקש נהגו לשמור יין של כוס אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת מיין זה על השמרים – באותו מעמד שרו הפזמון:

בסימן טוב והצלחה – תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה – יישמע בארצנו

ואז תהיה הרווחה – בביאת משיחנו.

אל השמרים מוסיפים עלי תאנה, פולים, תמרים, ויש נהגו לכסות השמרים בטלית,כדי שיתפחו, ועל הטלית הניחו צמיד זהב או כסף, ויש תחבו מטבע כסף אל השמרים – מטבע כסף זה שימש אך ורק למטרה זו ונועד לסמל הברכה, בזמן הכנת השמרים: 'בזכות אליהו הנביא שהשמרים יצליחו' – הרעיון המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת עליית גורל היהודים או אולי השמרים 'חוזרים' הביתה בצורה חגיגית, לאחר שהוצאו מהבית בערב פסח בטכס 'כל חמירא' מנהג דומה נהגו אי-פעם בקהילות פולין ״א חמצ׳דיקער ברבו' (ברכו של חמץ) בו הכניסי בצהלה חזרה את החמץ הביתה.(בן-עמי).

מנהג ג׳רבה

במוצאי התג מבינים ה׳חמירא* _ ומברכים על זה ברכת כה לחי ושנה טובה.

מנהג דבדו

הכנת השמרים נעשתה בצינעה גדולה כדי שתשרה הברכה בלחם ובזמן הכנתה היו עקרות הבית ממללות ברבות 'ברכת אליהו הנביא', 'לבריאות ולשלווה', שתחול הברכה במעשה ידינו.

' מנהג תארודאנת

עיקר הטכס היה בהכנת הבצק עם בני המשפחה הנרחבת, ולטקס הופיעו ידידים וקרובים. האשה הנכבדת במשפחה היא אשר לשה את הבצק, וכל זמן הלישה הגברים שרו שירים ופיוטים. לאחר הפיוט י׳בסימן טוב והצלחה תהייה נא לעדתנו' זמרו פסוקים מספר משלי, והמשיכו בקריאת 'אשת חיל מי ימצא'… ובפרקים ממסכת אבות (קטע ראשון מכל פרק), ועברו לפיוט 'לשנה הבאה בירושלים'. בשעה שהגברת הנכבדת לשה הבצק הוציאו מטבעות המשפחה היקרים ביותר, מטבעות עתיקים מזהב וכסף השמורים מדורי דורות – מטבע אחר מטבע ננעץ בתוך הבצק – למחרת, לפני אפיית הלחם, הוציאו את המטבעות וברכו למזל טוב וכן תרבחו ותסעדו.

(ד׳׳ר יוסף בן שיטרית, לפי חוברת מימונה 1983, עמ׳ 24-23).

מנהג טנג׳יר

הקמח שהיה על המגש בליל המימונה, ממנו עשינו השמרים – ערבבנו הקמח עם שמן ומים – ובתוך התערובת הכנסנו טבעת הנישואין – בעזרת השמרים האלה, בשבת שלאחר החג הכנו את הבצק לאפיית הלחם החדש.(פ. כהן, חוברת מימונה 1983, עמי 9).

מנהגי חתונה

טריפולי: עיקר שמחת המימונה התקיימה אצל המשפחה שבתם התארסה, מבקרים רבים באו לברך המשודכת. צפרו: בליל שני של פסח הלך אבי המשודך, עם החתן המיועד, לבית אבי הכלה, ושם קיים את הסדר. לימים תקנו, חכמי צפרו, תקנה האוסרת ללכת לבית הכלה בליל הסדר. בליל המימונה משפחת החתן נתנה מתנה (טבעת או עגיל) למשודכת ובכך היא נקשרת לחתן המיועד – גם קרובי החתן הביאו מתנות לכלה. יש שנהגו בליל המימונה לעסוק בחיזוקי הקשרים בין משפחת החתן למשפחת הכלה.

סדר הביקורים והאיחולים:

בצפרו: יש מקדימים לבקר בבית הנערה המיועדת, וזקן ממשפחת החתן המיועד מתיז עליה בפול שטבל בחלב ומגיש לה תכשיט זהב. ויש מקדימים לבקר אצל בני המשפחה, אחרי כן מבקרים בבית של כהן להתברך בברכת כהנים, ויש מקדימים לבקר אצל רבנים.

דרום מרוקו: באיזור דאדס יש מתחילים לבקר באותו בית בו בקרו לראשונה שנה שעברה. האיחולים: כאשר אורח נכנס, בעל הבית מברך האורח, המבקר חוזר על איחולים דומים לבעל הבית ולבני הבית, ולאחר קבלת הפנים ושיחת נימוס, האורח מברך על פרות או על משקה.

ברחוב

כאן עולמו של הנוער הבחורים מלובשים בהדר ויש מתחפשים בלבושי המוסלמים. האנשים העוברים ברחובות השכונה מברכים את הצעירים, שירים וקולות שמחה ברחובות השכונה.

הילדים בני שמונה עד שלוש עשרה מסתובבים קבוצות קבוצות, באים לבתים לאחל ״תרבחו ותסעדו ותפרחו״ ובעלת הבית מחלקת ־להם גרעינים ופירות יבשים.

בעיר וואזאן

חגיגת המימונה נמשכה רוב שעות הלילה. לפנות בוקר אנשים נשים וטף נאספו ברוחב הראשי, לוקחים בידם תופים ומחולות והולכים בשירים וברקודים לרחוץ ידיהם ופניהם במעיין הנקרא ״עין אגמיר״.

מנהג דרום מרוקו: יש קהילות שם היו קוראים את ההגדה בליל המימונה.

, (יהדות מרוקו,עמ׳ קלט', בן עמי).

מראקיש: נהגו לעמוד בבוקר ליד שער המללאח וברגע שהשוער פתח הדלת, שרו פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה. כן נהגו ללכת למעיין ״סאקייאת אל מזודי״: האשה מכה במים שבע פעמים והגברים טובלים משך שעה ארוכה רגליהם ורוחצים פנים – יש שואבים מים מבאר ושופכים על רגליהם ועל סף הבית

תאפילאלית: נהגו לשפוך מים על סף ביתם ואומרים ״טפענא אל – באס וול – עכאס״(אנו דוחים הרע והכשלון). כן נהגו לצקת באותו יום שמן על סף הבית, ולנגוע ברגליהם בשמן, טרם יכנסו לבית

דאדס: מוציאים בשעת התפילה את ספרי התורה ,מרקדים אותם, והעשירים פזרו ממתקים.

דרום מרוקו: לפי מסורת עממית קיימת בקהילות הדרום המאחר להקיץ ביום המימונה יהיה עצלן אותה שנה – היהודים שם מזכירים 'נעאס דלעומר״ או נמנום העומר, ולפי אמונה זו צפויות הבריות בתקופת העומר לנמנום ולעצלות.(בן-עמי) נראה שמסורת זו יש לה יסוד בפסוקים בספר משלי.

טבילה במעיין או בנהר ביום המימונה נועדה לגרש ״סכנה״ זו ולחסן האנשים מפני עצלות ימי העומר.

טיולים בחיק הטבע:

המנהג לצאת לטייל בחיק הטבע קיים במרוקו אך הוא לא מקובל בכל הקהילות וברוב קהילות מזרח מרוקו המנהג לא קיים.

ליל המימונה לפי ר׳ רוד אסבאג(מרוקו):

מודעת זאת בכל ערי המערב אשר תקנו לנו אבות מקדם ע״ה. וכן במוצאי הפסח קרא לילה. יום אמונה ויאמן העם ובכל בתי בנסיות ילכו מחיל אל חיל. אחר תפלת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רנה וישועה באהלי צדיקים כמה פסוקי מוסר מדברי רז׳ל משלי שלמה לדעת חכמה לא חסר ופרקי אבות משולבות ענף עץ חיים עבות. כתבתי פה כדי להדר דכולא ביה וביה תחזה טובה וברכה מרובה לעם זה אשר מחזה שדי יחזה.

מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו-חלק שני ואחרון