כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה

״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה

בנו של ר׳ שמואל היה העילוי המופלא, שהרעיש את העולם בגאונותו הנוראה, ר׳ אליעזר דא אבילה זצ״ל, המכונה גם רב אד״א, כשמו של האמורא רב אדא. לידתו של ר׳ אליעזר בקדושה ובטהרה, ועל ירידת נשמתו לעולם הזה, שגורה בפי זקני חכמי מרוקו העובדה המופלאה הבאה: באחד הלילות, זמן מועט לפני שהרתה אמו, בעת ששקד ר׳ שמואל על תלמודו, נשמעה נקישה חרישית על דלת ביתם. ר׳ שמואל קם, ובצעדים זריזים מיהר לפתוח את הדלת. פתח, ונאלם דום…

מולו ניצב זקן הדור צורה כמלאך. פניו של האיש האירו באור יקרות, מאותו אור הגנוז לצדיקים, וניכר עליו כי מהעולמות העליונים בא. הזקן נראה קצר רוח, ומשהתעשת ר׳ שמואל קימעא, לא המתין להזמנת בעל הבית, אלא פתח פיו ואמר:

־ ״דע! אני הוא התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס. בקרוב תהרה אשתך בבן זכר, אשר יאיר את עיני ישראל בתורתו. היות ונגזר על נשמתי לרדת שוב לעולם הזה, הנני מבקש ממך: תקראוהו על שמי, בכך ישכון בו ניצוץ נשמתי כל ימי חייו״. סיים את דבריו, פרח ונעלם.

ר׳ שמואל ואשתו התרגשו מאד, וציפו לראות בהתממשות הדברים. לאחר זמן מועט הרתה אשתו, ובעת לדתה את בנה, בשנת תע״ד, התמלא הבית כולו אור של קדושה. ר׳ שמואל הבין שאותו חזיון נפלא התקיים, שמר את הבטחתו, וקרא שם בנו אליעזר.

זכר אותו מעשה מופלא לא עזב את ר׳ שמואל. לפיכך הבין שעליו להצית את הניצוץ החבוי בבנו, לצחצחו ולמרקו, להפיח בו רוח, עד שתצא ממנו שלהבת זכה שתאיר למרחקים. במסירות ובדבקות טיפח ר׳ שמואל את בנו, השקיע בו את כל כוחו ומרצו התורני, גדלו וחינכו על מבועי התורה והחכמה. בהיותו בעל אמצעים, לא חשך מאומה מבנו כדי שיוכל לישב בשקט ונחת באהלה של תורה, לעלות ולהתעלות כיעוד נשמתו הגדולה. לשמחתו, עמלו לא היה מפרך כל כך, שכן נתקיים בבנו הקטן המקרא: ״משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,ד). אליעזר הקטן נמשך מעצמו ללימוד התורה, השכים במרוצה לבית המדרש, ולא מיהר לעוזבו לעתות ערב.

וכך עוד בהיותו נער קטון, התפרסם שמו הטוב בין כל אנשי עירו. הבריות היו משוחחות בפליאה והשתוממות על בנו המיוחד של ר׳ שמואל, ויודעי שמועות שחו מפה לאוזן, אודות אותו מעשה נורא, והסיקו, כי הליכותיו מוכיחות איזו נשמה גבוהה שוכנת בקרבו. בהגיעו לפרקו (בערך בשנת תפ״ט), נשא לאשה את היתומה בתו של ר׳ אליהו הלוי בן שושן מנכבדי סאלי – שנפטר זמן קצר לפני כן. מאותו זמן, בהיותו בן ט״ו שנה, החל לחבר את חיבוריו התורניים, ולהרביץ תורה בעירו.

תאב ואוהב לפקודי ה׳

״תאבתי לפקודיך״(תהלים קיט, מ) – ״כליתי מרוב האהבה״(אבן עזרא שם). כך חי ר׳ אליעזר, תאב ואוהב לפקודי ה׳.מרוב אהבתו לתורה, כמעט כלתה נפשו.

כיסופיה לשלימות, דחקו כל קמצוץ של גשמיות. ניתוק מוחלט מהוויות העולם וחיבור מושלם לחיי הנצח.

תורה, ושוב תורה, ולק תורה.

ימי חייו כולם שווים לטובה, בהתמסרות לתורה, ובשקיעה במעמקיה, עד אפיסת הכוחות.

וכך העידו תלמידיו: ״מגודל שקידתו לא נתן שינה לעיניו כמעט״, כפי שמספר בדחילו ורחימו – החיד״א בשם הגדולים. גם בעת שצרות תכפו את עירו, דבר ורעב, ונאלץ לגלות מעירו, לגור באהלים בשדות ובהרים, גלה וספר תורתו עםו, בשדה ובהר שקד על תורתו, ולא הניח מלעסוק בה אפילו רגע קט.

שקידתו העצומה חיברה ימים ללילות, יום ששי לשבת, ושבת לראשון, חטיבה אחת של חיי תורה. לימוד והתעלות ללא הפסק, ללא הרף. קפידא מרובה הקפיד על זמנו, כל רגע נחשב בעיניו כאוצרות פז.

ויותר מכך, מתוך הכרתו העמוקה כי אין חיים אלא תורה, סבר כי כל ביטול זמן אפילו מזערי, הרי הוא כנטילת חלק מחייו, ואיננו שווה אפילו לצרכי הרבים.

לענין כזה די במקלי!

והגיעו הדברים עד כדי כך, שבאחד הימים, בעת שישב בבית מדרשו והגה בתורה. התפרצה חבורת יהודים מבוהלים לבית המדרש, בזעקות שבר. צעקותיהם הקיצו את ר׳ אליעזר מעומק עיונו, ונגרם לו היסח הדעת מדבקותו בנבכי הסוגיא. האנשים המבוהלים לא המתינו לנתינת רשות, ותיכף פתחו פיהם בקריאה נואשת: רבינו הקדוש! הצילה נא! פיקוח נפש! הנהר הסמוך לעירנו עולה על גדותיו, במרוצתו שטף כבר את רחובות הנכרים, ועתה מאיימים המים הזידונים לשטוף את רחובות המלאח היהודי. לתדהמתם, הרעים עליהם ר׳ אליעזר את קולו: וכי בשביל דבר פעוט כל כך גרמתם לי היסח הדעת מלימודי?

לענין כזה, די במקלי!

טלו אותו, ורשמו עם קצהו פס סביב רחובות המלאח, ותאמרו לנהר בקול רם: עד כאן תבא!

אחיו המבוהלים, נרעדו שבעתיים למשמע אוזניהם, הכי עד כדי כך רוממות תורתו, שאין להפריעו גם לעת הזול כופפו ראשם לפניו, ויצאו מבית המדרש בהכנעה ובהערצה. כמובן, לאחר מכן מיהרו לעשות כציוויו, וככל היוצא מפיו כך היה – כשהגיע הנהר למקום הפס, שקעו מימיו אט אט ולא קרבו לסימטאות המלאה היהודי. אגב, מקל זה נמצא בידי משפחתו – משפחת בן שעיה עד היום.)

הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק

כשרונותיו הנדירים גם בדורו – דור דעה, העמידו בצל את כל הלומדים עמו בבית המדרש. וכפי שמתאר תלמידו הגאון ר׳ חיים טולידאנו – אב״ד סאלי:

כשפותח בהלכה, בנה עליה מצודים וחרמים, חבילות חבילות של קושיות, והכל היו נעשים לפניו כחרשים, ולא מצאו בפיהם מענה. ולאחר מכן, "גלי דרעיה ונפל נהורא בבי מדרשא" (גילה זרועו – כוחו – לתרץ הקושיות, ונפל אור בבית המדרש), ופושט והולך קושיות התוספות, ושמעתתא רווחא ליה ממילא, וכל הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק, ואומר לי לי הוא, ודברי אמת ניכרין. 'כשהיה יורד לעומק חדרי העיון, לא ירדו תלמידיו לסוף דעתו״, עד כאן לשונו המתגעגעת לרבו.

גם החיד״א מתאר מחזה זה בשפתו המליצית, כיצד ר׳ אליעזר היה יושב כמלך בגדוד, מוקף תלמידים חריפים, והוא שואל ומשיב, עוקר הרים וטוחנן בסברא.

להיטותו של ר׳ אליעזר אחר לימוד התורה לא נתנה לו מנוח. במוחו הכביר היה חש תיכף ומיד בכל נקודות התורפה בסוגיא בה עסק, ומני אותו רגע לא פסקו רעיוניו מהתרוצצות אחר דרך סלולה שתשדד את נבכי הסוגיא, ותאיר את עומק אורחותיה.קשה היה לעקוב אחר מחשבתו בעת הזו, בונה וסותר במהירות הבזק, עד שהרגיש כי חדר לנקודת האמת.

אני הוא המהרש״א

אולם כדרכה של תורה, פעמים לא מעטות הדרך היתה חסומה, פקעת קושיות ללא מוצא. או אז מה גדל צערו, הוסיף יגיעה על יגיעתו, ולא אחת הושחרו שיניו עד שהצליח להתיר את הסבך, לפלס מסילה ללב הענין, ולטעום טעמם של דברים המתיישבים על הלב. בפי זקני חכמי מרוקו מפורסם המעשה הבא:

פעם אחת, נתקל בלמודו, בדברי מהרש״א קשים וסבוכים ביותר. ר׳ אליעזר התעמק שוב ושוב בנסותו להבין את דבריו, אך ללא הועיל, כל המבואות סתומים היו. זמן רב עבר, השעות נקפו בזו אחר זו, הלילה ירד, וכבר הגיע שעת חצות, ועדיין לא נמצא פתרון. צער רב הצטער ר׳ אליעזר, ומרוב צערו החל לבכות. לפתע נכנס לביתו זקן הדור פנים, ופנה אליו בשאלה: מה ארע לך? ומדוע נפלו פניך? מששח בפניו את צערו, הציע לו אותו זקן בחיבה, הבה ואלמד עמך. התישבו יחדיו, הזקן פתח את פיו, והסביר במתק שפתים את דברי המהרש״א באופן בהיר ביותר.משסיים וקם ללכת לדרכו, פנה אליו ר׳ אליעזר בשאלה: אולי תאמר לי מי הוא כבודו? השיב לו הזקן בבת שחוק: אני הוא המהרש״א, ראיתי את צערך הגדול להבין את דברי, וקבלתי רשות לרדת מהעולם העליון כדי לבארם לך…

גם בדברי אגדה שלח ידו, והיה מנהיר עיני חכמים במדרשי חז״ל הסתומים וחתומים. אנשים רבים היו באים לפניו ושוטחים את שאלותיהם על כוונת מדרש תמוה, או איזה דבר אגדה שאינו מובן, והוא כהרף עין היה פושט את ספקותיהם, מפיק מרגליות מפיו, ומיישב תמיהותיהם דבר דבור על אופניו. בדרך כלל לא טרח אפילו להעלות את תשובותיו על הכתב, משום שהיו נראות לו נטולות חידוש, ולא חש צורך לשומרם.

דוגמא מעניינת למהירות שכלו נשתיירה בידינו. בספרו שו״ת באר מים חיים (סימן י״ג, עמוד לג), נשאל שאלה סבוכה מאד אודות סכסוך כספי שפרץ בין שותפים. רבני אגאדיר, שהשותפים היו תושבי עירם, ביקשוהו לחוות דעתו כיצד להכריע בשאלה זו. וכה כתב בתחילת תשובתו:

״הן היום ל״ו לספירה, בין מנחה למעריב, הובא לידי פסק זה על ידי ציר נחוץ, והוזקקתי להשיב באותו יום, בה שעתא, ולאלתר, ומפני כך באתי בקצרה״. ר׳ אליעזר השיב במהירות, ולמרות זאת בבהירות וחדות כדרכו, ומפליא לראות, שאף שרבני אגאדיר פקפקו מעט בדבריו, כפי ששלחו לו אחר כך, ר׳ אליעזר השיב להם בשנית בתוקף רב (סימן י״ד שם), והעמיד באריכות את דבריו הראשונים אותם השיב במהירות הבזק – על תילם.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 135-130

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר