רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006

ראשית חוכמה, הוא סידר בהייררכיה כרונולוגית, שלא היתה תמיד מדוייקת, את שמות האישים הדגולים שהיו ידועים בחוגי החניפים בחצי- האי: אדם, אברהם ושאר האבות, בהבדל אחד, שישמעאל ממלא את מקומו של יצחק גם כיורש אביו ומורשתו הרוחנית, וגם כקרבן המועלה לעולה במבחן העקדה. אלא שהואיל וכל ההתרחשויות הללו נודעו למוחמד כמתרחשות בירושלים, שגם עליה שמע ממוריו היהודים והנוצרים, והיתה בבחינת דבר היולי, מנותק ומרוחק שלא יובן לבני עמו במדבר, הוא העביר את המאורעות למחוזותיו. אברהם היה למוסלם שירש את מורשתו האסלאמית מאדם הראשון, ונדודיו במדבר חרן, שעליהם סופר בתנ״ך, הועתקו בנרטיב המוחמדי למדבר חיג׳אז. הגר ובנה ישמעאל, שנדדו במדבר בחפשם אחר מים, בעצם שוטטו במדבר מכה, שם נמצאת הכעבה שאברהם, ולא אחר, הקים כמקדש לאללה. אם כן, במקמו את הכעבה, המקודשת לכלל הערבים, בראשית האסלאם, ואת אברהים אלח׳ליל (אברהם ידידו של אללה, לכן העיר שבה הוא קבור, חברון, נקראת אלח׳ליל עד היום הזה) כמייסדה, הוא גם יכול היה להצביע על מקומות קונקרטיים ומובנים לבני עמו, וגם לתת עומק לנבואתו ולשליחותו, בהיאחזו בהמשך המסורת שנשחקה ועוותה, ובחדשו את פניה בערב בעבור הערבים. הפרדוקס הוא שבעוד אשר מוחמד טען להמשכיות לשתי הדתות השמיימיות האחרות, הוא בעצם דחה אותן בטענת העיוות, וראה את האסלאם לא כהמשך והתפתחות מן היהדות ומן הנצרות, אלא גם כקודם להן וגם כגירסה מעודכנת ומחדשת שלהן. זה עומד בניגוד צורם לנצרות, שאיננה מתכחשת לשורשיה היהודיים, גם אם היא שוללת את המשכיות דרכם של היהודים.

סיפורי התנ״ך הופכים, אם כן, לסיפורים קוראניים. כל מה שהתרחש בארץ־ישראל או בארם נהריים מועבר לחצי-האי ערב, וכל אימת שאין התאמה בין שתי הגירסאות, אזי ברור כי הגירסה התנ״כית מעוותת, כי היא זוייפה בידי יהודים ונוצרים, ואילו הגירסה של הקוראן היא האמיתית והתקפה, מהיותה האחרונה. זוהי, אגב, אחת הבעיות לתקשור רציונאלי עם כל בר־שיח מוסלם שהוא. שהרי, הואיל ואין באסלאם ביקורת של טקסטים, שלא כביקורת המושמעת לגבי טקסטים יהודיים ונוצריים בחוגים הלמדניים של בני דתות אלה, אזי אין שום אפשרות לקיים דיאלוג על בסיס של השוואה ודיון בין שתי הגירסאות. כל דיון חייב להיפתח בהנחה שהקוראן הוא מקורי ואמיתי, ורק אז אפשר לטפל ב״סטיות״ היהודיות והנוצריות ממנו. על כל פנים, חיוני היה למוחמד להביא את הכעבה לחיק האסלאם, ולשם כך היה צורך לתפור היסטוריה שלמה שמקשרת את המקדש עם ראשון ה״נביאים", אברהם, ששמעו כבר יצא בערב והיה מכובד, על כן, להתקשר ולהתייחס אליו. אבל באותה מידה אבסורדי היה לו מוחמד הצליח לשבות את לב שומעיו עם הייחוס האברהמי של מקדשו, שהופך מעתה לקודש הקודשים של האסלאם, אך בה בעת לא היתה לו גישה אליו. מגוחך היה בעיני כל רואה שמקדש- העל של האסלאם יהא בתחומה של העיר מכה הפגאנית, ואילו בעל הדבר העיקרי, נביא האסלאם, אשר גם הביא את הכבוד למכה בהתייחסו אליה כמצע ההתרחשות של ההיסטוריה האברהמית, ייוותר מנודה מחוצה לה.

לכן אנוס היה לפעול: בשנת 628, לאחר שנפתרו סוגיות היהודים, ומוחמד חש בשיא כוחו, הוא עלה בראש צבא לעיר הולדתו, במטרה מוצהרת לבצע את פולחן העליה לרגל במכה. לו עלה כאיש שבט מן השורה, מן הסתם היו מתירים לו, כפי שהתירו לכל בדווי, לבוא לכעבה ולעבוד את אליליו. אלא שמסעו של מוחמד היה שונה, כי הוא בא לקרוא תיגר על השיטה הקיימת. הוא הגיע בראש צבא שמשקעיו טרם נשתכחו מזכרונם של המכאים אשר התנגשו אתו בשנים האחרונות, ולכן נשלח צבא מכאי חזק לקדם את פניו בחודייביה שבמבואות העיר.

פרשת חודייביה שנשתלשלה מכך חשובה הרבה יותר בתוצאותיה ובהשלכותיה לאורך ימים מאשר עצם המפגש ההוא. על הפן היהודי של ההתפתחות ההיא כבר דיברנו, כאשר תומכיו הממורמרים של מוחמד, שלא זכו להיכנס למכה כמובטח, הופנו בדרכם חזרה אל ח׳ייבר היהודית ועשו בה שפטים וגם יצרו בה את התקדים של שיעבוד היהודים. אך הפן האסלאמי חשוב עוד הרבה יותר, כי נוצרו בחודייביה תקדימים הלכתיים שמרבים לחקותם, או לפחות להשתמש בהם כצידוקים, גם בימינו אלה, ובפרט בכל הנוגע לסכסוכנו הממושך עם העולם הערבי והמוסלמי. ומעשה שהיה כך היה: כאשר נוכח מוחמד כי אנשי מכה מסרבים בתוקף לאפשר את כניסתו לעיר, למרות שאלף אנשיו לא היו מזויינים, ושאין לו הכוח לכפות את רצונו עליהם זו הפעם, הוא נכנס למשא ומתן מדיני עמם, בניגוד לדעתם של כמה מן המקורבים לו ביותר, והגיע למה שידוע כחוזה או שלום חודייביה, שלדידנו קבע כמה עקרונות שהפכו לנכסי צאן ברזל של תרבות האסלאם: ראשית, אם אין אפשרות לגבור על האוייב/היריב, מותר ואפילו צריך להגיע עמו להפוגה (הודנה), לא חלילה שלום קבע; שנית, הודנה זו מוגבלת בזמן, עד למקסימום של עשר שנים; ושלישית, אין מניעה להפר הפוגה זו, גם אם התירוצים קלושים, כי היא מחייבת את הלא-מוסלמים בלבד. לגופו של עניין, אם כי מוחמד לא הורשה לעלות לחאג' באותה שנה, הובטח לו כי בשנה הבאה יוכל לעלות, וכי העיר תתרוקן לשלושה ימים כדי לאפשר לו ולאנשיו את העליה לרגל ללא הפרעה. עוד תנאי משפיל שמוחמד נאלץ להסכים לו היה, כי בעוד אשר הוא חייב להחזיר לבני קורייש כל מי מהלא-חופשיים השייכים להם, שיערוק אליו בעת ההודנה, הם פטורים מחובה זו לגבי כל מוסלם שיעבור לצידם. לאחר שנה הופיע מוחמד עם אנשיו, וקריאתם שאין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו, הדהדה ברחבי מכה, ורבים היו השבטים עובדי האלילים, שהתרשמו מן הכבוד שחלקה מכה למוחמד, בטפלה בו כבבן-שיח שווה, והתפעמו דיים כדי לעבור אל האסלאם. כשנה לאחר מכן, בנצלו מחלוקת בין אנשי מכה, שנהגו בו דרך ארץ על פי התחייבותם, לבין שבט בעל-בריתו, הוא עלה על מכה וכבשה ללא קרב, שמונה שנים ומעלה לפני שפג תוקף ההפוגה אתה. מובן שבכתובים האסלאמיים באין הנביא, המושלם שבברואים, מסוגל להפר חוזה כלשהו, מייחסים תילי תילים של פרשנויות את ההפרה לבני קורייש, כדי שלא להכתים את שליח אללה, אך נראה בעליל שלו חיפש שלום עם מכה ולא השתלטות עליה, לא היתה עליו כל חובה, ואפילו לא צורך, לדרוס את החוזה ברגל כה גסה. חוזה חודייביה הפך לא רק לתקדים, אלא גם לסמל ולהצטדקות לכל מי ש״נאלץ״ להשלים, ולו זמנית, עם אוייב שלא ניתן להכנעה. הנה כאשר הנשיא סאדאת ( שנרצח ב-1981) חתם ברית שלום עם ישראל, שזיעזעה את אמות הסיפים עד כי נודתה מצרים מכל מערכות העולם הערבי והאסלאמי, פנה הנשיא המצרי בייאושו למופתי(=פוסק ההלכה) הראשי של אל-אזהר, המוסד המכובד ביותר בעולם האסלאמי, מעין מקבילה לרב הראשי ולרבנות הראשית שלנו, להבדיל, וביקש פתווה (פסק הלכה) שיצדיק את חוזה השלום עם ישראל וירגיע את מבקריו האסלאמיסטים (מבקריו המדיניים והאזרחיים שודלו בנימוקים אחרים). המופתי, שמינויו תלוי בנשיא, נענה בהאי לישנא, בפסק ארוך ומנומק על פני עמוד שלם בעיתוניה הרשמיים של המדינה: הנשיא מוחמד אנוור סאדאת נהג כמו הנביא מוחמד בחודייביה… לצורך ההשוואה החגיגית הזאת, הועלה מתחום הנשייה שמו החגיגי של סאדאת – מוחמד, ואידך זיל גמור. גם כאן יכול כל בר-דעת להסיק כי לסאדאת לא היתה ברירה בחולשתו, כי בדרך החוזה יכול היה לקבל מה שלא עלה בידו בכוח (סיני לסאדאת, עליה לרגל למכה לנביא); כי כאן, כמו שם, אין זה חוזה נצחי ועולמי, וכי אם יעלה בידי המוסלמים לאסוף די כוח, ותגיע שעת הכושר המתאימה, חוזה השלום לא ימנע את ניצולה לטובת האסלאם. עשור לאחר מכן גם המופתי הראשי של סעודיה, שנשאל לדעתו על חוזה השלום ההוא, החרה-החזיק אחרי עמיתו המצרי והעלה מן האוב את חוזה חודייביה כתקדים מצדיק. לאמור, בעוד אשר מנהיגים פוליטיים, כסאדאת או כחוסיין המלך, יכלו להטביע במלל של ״שלום בין עמים, קץ לסיכסוך, משבר פסיכולוגי, החזרת שטחים ושכנות טובה״, את כוונותיהם להסדר עם ישראל, אין בידי אנשי הדת הבכירים בעולם האסלאם מכשירים ואוצר מילים של שלום לענות בהם, והם נאלצים לשוב לתקליט השחוק של חודייביה, כי אין אחר. משמעות הדבר בשבילם כי אין שלום־קבע עם אוייב, אלא סידורים זמניים עד יעבור זעם, ובינתיים לעשות הכל כדי למנוע השפלה חוזרת של האסלאם. לאמור, אם אין ביטחון בניצחון מוחץ וסופי של האסלאם, אזי מוטב להימנע מפעולות איבה, תחת הארכה אין־סופית של ההודנה, עד שירווח. זה היה אורח ההתנהגות של הממסד הדתי האסלאמי, עד שבאו היסודנים וטרפו את הקלפים, כי להם אין הסבלנות להמתין עד שירווח.

חוליית-מעבר נוספת בין חודייביה ליסודנות מסופקת על ידי מנהיג אש״ף, יאסר ערפאת, שדבק בו יותר מאבק יסודנות, מאז התחברותו לאחים המוסלמים במצרים בשנות ה-50. יחד עם נשיאה בעול האחריות להנהגת עמו, הוא הרבה להרוות את נאומיו ואת עולם דימוייו בסמלים אסלאמיים, גם מסורתיים וגם יסודניים. חודייביה תפסה אצלו מקום־ביניים בין שני העולמות הללו שבהם הוא ניסה להלך: כלומר, גם לשאת ולתת על הסדר מדיני קבוע לכאורה (כמו אוסלו ומפת הדרכים), אך בה בעת לעודד את האסלאמיסטים ואת האחרים הסרים למרותו לפעולות טרור שמדגישות את זמניותה של חודייביה, בה הוא האמין ולאורה הוא פעל. באביב של 1994 הוזמן ערפאת על-ידי ידידו נלסון מנדלה לטקס חנוכת נשיאותו, כמחצית השנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993), ובשיא הרומן עם ״רבין, שותפי לשלום האמיצים״, כאשר ישראל רק נתנה ולא ציפתה לדבר מן הפלשתינים. אזי הם פתחו בפעולות טרור נרחבות (זוכרים את זוועות בית ליד שבהן קיפחו את חייהם 21 חיילים שלנו?), והאשימו את ישראל ב״פרובוקציה״ כדי לשבש את ״תהליך השלום״. כלומר, לערפאת לא היתה כל עילה לטעון נגד ישראל, על שהביאה אותו אל השטחים, ואפילו ישבה בחוסר אונים כאשר הטרור שלו נמשך. והנה אז, ביוהנסבורג, כאשר נשאל בשיח עם מוסלמים במסגד על מעשה אוסלו, הוא שלף את חודייביה. הוא לא התייחס כדגם למלחמות הדמים בין צרפת וגרמניה, שנסתיימו בברית קרובה בנאט״ו ובאיחוד האירופי, אלא דווקא לחודייביה, והוא אף קרא למאזיניו להצטרף לג׳יהאד כדי לגאול את ירושלים. משמע שוב כי לו, כמו לנביא, לא היתה ברירה אלא להסכים לברית זמנית, הניתנת לקריעה לגזרים כאשר תבוא ההזדמנות, ומכל מקום אין לו כל כוונה להתחייב לשלום קבע. כאשר נודע הדבר בישראל ובעולם, סערו הרוחות לשעה, עד שממשלת ישראל, לתומה, עשתה עצמה כלא שומעת והקטינה בערך הנאמר על-ידי ערפאת, ובלבד שלא ייפגע ״תהליך השלום״ שבעצם לא הוחל בו מעולם. ערפאת קלט במהרה את סלחנותם של הישראלים, ואז החל להפעיל את הגיון חודייביה, כלומר ״אמור שלום והיכון למלחמה״. מן הכוונות הוא עבר להצהרות בוטות בדבר היציאה לג׳יהאד, בעוד ממשלת ישראל מרחיבה את סמכויותיו ומוסרת לו עוד שטחים ולבסוף, אך לא במפתיע, עבר למעשים שאפילו אהוד ברק קץ בהם והודה כי ערפאת איננו עוד בר-שיח.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 –עמ' 60-56

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר