אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן

כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן

כאן יסופר על ראשית צמיחתה של קהילת יהודי וואזן 

קשר בניה עם קדושת ציון הקדוש רבי עמרם בן דיוואן חוויות בני הקהילה׳    

ותיאור  הנפלא של ימי ההילולות

שעד שלישי

קהילת יהודי וואזן

ידוע שהתחלת הישוב היה בכפר אַשְׁגֵ׳ן, ועד היום יש בחורבות הכפר סימני ישוב יהודי, כגון סיוד בצבע אדום וכחול(נגרה ונילה).

בתאריך בלתי ידוע ברחו היהודים בגלל המלחמות בין השבטים, ועברו לוואזן ששם היה השריף שולט במצב ויכול  להגן עליהם. שלטון השריף היה עובר בירושה, לפעמים היה  טוב ליהודים ולפעמים פחות.                                                                                   

הערת המחבר: א"ם למסרת-קהילת יהודי וואזן, מאמר זה נכתב ע״י הרב שלום ישראל נ״י יליד העיר וואזן והוא אחד מחכמי ומחשובי העיר שימש בה שנים רבות כחזן פייטן שוחט ומלמד תורה, אח״כ שימש כמזכיר ראשי בבית הדין הרבני של כזהבלנקה וכעוזר אישי של הגאון כמוהר״ר שלום משאש שליט״א. היום תושב עיר קודשינו ירושלים דדהבא וממשיך לשמש כחזן ראשי ומוסר שיעורים בביכנ״ס בית שמואל, יה״ר שלא יעדי מינן דניה ניקריה בבריאנת איתנה אויר ימים ושנות חיים אכי״ר.

שריף אחד מינה יהודי בשם דניאל אוולאי ממונה על ביתו ועל כל נכסיו. הגיע עד כדי כך שאיש שנדון למאסר, למלקות או אפילו למות, אשר הצליח לברוח מיד השוטרים והגיע לפתח ביתו של דניאל אזולאי, היו משחררים אותו, לפי שביקש מקלט בבית אהובו של השריף.

אבל השבטים מסביב לששאוון, בני משתארא, בני מזגלדא, רהונא וכו׳ לא קבלו עליהם מרותו של השריף, והיו אפילו תוקפים את העיר.

פעם אחת באו בני משתארא שהיו רעבים ללחם, וביקשו מערבים של וואזן שיתנו להם המֵלָאח והיהודים שבו. תושבי העיר הערביים התנגדו והיתה עקב זה מלחמה קשה ביניהם.

היהודים עלו לבית השריף, רק מר זקני יוסף עמרם ז״ל שהיה אז ילד קטן, היה יושן ומהבהלה שכחו אותו היהודים ונשאר לבד בבית.

כשהתעורר לא ידע מה קרה, עלה על הגג, וראה איך שהערבים נלחמים זה בזה, וראה במפלת בני ׳משתארא׳ שברחו לכל עבר.          

כשגדל היה עושה בכל שנה סעודה גדולה אשר היו קורין לה פורים 'די בני משתארא' אני זוכר בית אחד מהשיר שחברו לרגל המאורע:

זה היה בכ״ט / לחודש שבט / בוואזן בשנת / התרנ״ג ליצירה.

עוד שיר בערבית:

קאלו נזיוו עלא לגראס / נדכלו למדינא בלקיאס / הל וָואזַן דרבוהום בלקרטאס / בני משתארא משאוו מקטועין אראס.

היה פעם שריף שהיה ממש משוגע, ועשה הרבה צרות ליהודים, והרבה משפחות ברחו לעיירה לקאסר.

לעיתים היו גם בעיות בימי השוק, ימי ד׳ וה׳ שהיו באים לעיר מכל הסביבה כל אחד עם הנשק שלו, ובגלל ויכוח קטן, בין שני אנשים, או בשביל ביצה אחת או בצל אחד היו יורים אחד בשני, ומשפחת ההרוג היו רצים לנקמת דם, והענין  נהפך למלחמה קשה. היו אומרים אז אשוק נקסאר ז״א השוק  נשבר. כל הסוחרים היו בורחים ובפרט היהודים והיו עוזבים כל הסחורה, והפראים עטו על השלל. |

למרות המצב, שדרי״ם היו באים מארץ ישראל, והמפורסם  שבהם הוא רבי עמרם בן דיוואן זיע״א ובנו רבי חיים. הצדיק נפטר באשג׳ן ובנו נפטר בדרום ע״י מראכש (כפי שיסופר עליו לקמן). על המנהגים של הקהילה אפשר לכתוב ספר שלם.

אני אזכיר מהם בקיצור: כשנולד בן זכר היו עושים שמונה ימים ״תחדיר" עד יום המילה. היו סוגרים החדר לפני הלילה מעבירים חרב על הקירות, קוראים תהלים כשבחוץ בוערים גחלים ועליהם מלח כדי להבריח את השדים. היו תולים על הדלת ראש תרנגול, קליפת חסה ועוגיות, כדי שהשדים יאכלו אותם ולא יזיקו לרך הנולד.

כמובן כשנולדה בת לא היו עושים כל זה, ולהם פיתרונים. אולי בשביל שהשדים לא מעוניינים בבת.

(ראיתי אני המחבר טעם בבן איש חי, שהביא דברי החיד״א בשם מהרח״ו  ז״ל האומר שהטעם שבלידת הזכר הכל שמחים אפילו המלאכים ובלידת הנקבה הכל עצבין מפני שהנקבה יש בה הרבה יותר זוהמה מן הזכר. לכן לענ״ד הסיטרא אחרא יותר רוצה לינוק מהחלק הקדושה שבזכר)

שמחת בר מצוה היתה רגילה, רק היו עושים חינא לבחור  ערב אחד לפני עלייתו לתורה.

ימי שמחת חתן עם כלתו היו נמשכים שבועיים, שבוע של הכלה ושבוע של החתן. בליל שבת וביום שבת היו מביאים את החתן לבית הכלה בטקס מיוחד. היו עומדים ברחבה של הבית והנשים היו שרות ׳לַעְרוֹבִי'

בערובי הזה היו שבחים על היופי של הכלה ועל החכמה והפיקחות של החתן, וגם היו עקיצות לצד השני דהיינו בין שתי המשפחות, כשכל אחד משבח את הצד שלו הוא, עם עקיצות מילים בין שני הצדדים.

אז אחד מהמשפחה, האב או הדוד היה חושב שהכוונה אליו, היה מגיב בצעקות ורוגז, והיה יוצא בכעס.

המסובים היו הולכים אחריו ומחזירים אותו, והאשה שאמרה ׳הערובי׳ היתה נשבעת ברבי עמרם ובכל הצדיקים שלא נתכוונה אליו, אבל כדי להראות שלא נכנעה או פחדה ממנו, היתה אומרת:

אנא מא קולית / ווילא קולתי קולית / קולית קולית / ובאקי נקול. אני לא אמרתי ואם אתה אומר שאמרתי, אמרתי ואומָר עוד. אחר כך הנוכחים היו מתערבים והכל על מקומו בא בשלום.

על חברה קדישא אפשר לכתוב ארוכות. היו קבוצות הרוחצים, לְבִייָאתַא. אְרְפָאדָא. והיה זכות לאדם הנבחר לשרת בקודש ולשמש בחברא קדישא.

היה ביד ׳שֵׁךְ׳ החברה רשימה של כל התושבים ובכל מקרה, היה מטיל גורל של 16 אנשים מתושבי העיר שהיו נושאים המת לבית החיים באשג׳ן.

לפני בוא הצרפתים לוואזן האיזור היה שייך לבלאד אשיב״ה, ז״א אזור המרד, ולא לבלאד למכזן, אזור השלטון. והמתנגדים האחרונים מכבוש הצרפתים היו באזור שלנו.

המנהיג שלהם היה עבד לכרים שקבע המטכ״ל שלו באשג׳ן. השלטונות יעצו ליהודים לקבור את מתיהם בינתיים בשטח שנתנו להם הנקרא בְלְעְדִיר. קברו שמה זקנה אחת, והקבר שלה נעלם ולא נמצא ומאז לא רצו לקבור שמה והיו הולכים לאשג׳ן, אפילו שהיתה בשנות השלושים בתוך מלחמה סכנה מרחפת על הקברנים המשיכו לקבור שם את מתיהם, וב״ה לא קרה שום דבר לאף אחד.

חוץ מזה כשהיה גשם, וזה לא היה חסר, היו הנהרות והוואדיות עולים על גדותיהם והבוץ בדרכים ולמרות זה מי שעלה בגורל היה הולך בלי שום עיכוב. מי שהיה חולה או מחוץ לעיר היו שוכרים לו בחור אחד והיה משלם לו שכרו.

היו ימים שנשארו בזכרונם של בני העיר כמו היום שנפטרה אשתו של משה טרזמאן, שהיו שטפונות בדרכים ולמרות כל הסכנות נקברה באותו יום.

בליל המימונה אף אחד גדול או קטן לא היה יושן, כולם היו שותים עד שהגיעו לשכרותו של לוט, ובחמש בבוקר כל העיר הלכו לרחוץ פניהם בעין אגמיה בדרן שהיתה כולה שכונה של ערבים.

היו עושים רעש גדול, מה יעשו 1000 או 1500 שיכורים, משם היו עוברים לבית הפאשא ועושים שם שמח עם רעש גדול. הערבים היו מקבלים אותם בזרועות פתוחים, היו מאמינים שזה מביא להם מזל טוב, והפאשא היה נותן להם מתנות.

יש עוד הרבה מנהגים ואמונות תפלות שהיו נוהגים אצל אנשים תמימים.

אדם אחר היה לו מנהג, לקחת באותו מעמד ביצה קשה להוריד ממנה החלבון ולשים במקומו פלפל חריף סודאנייא ולאוכלה.

יש עוד כל מיני חוויות של יהודים תמימים וישרים בלבותם, אשר חיו בעוני ומאידך באושר ובנחת והעיקר בעבודת השם ובאהבת הזולת.

למשל אחד היה מנהג שלו לבוא ביום המימונה לבית יעקב כהן ולקבל שם ארבעים מכות על הרגלים ״תחמילה״ |ולא היה מוותר על זה בשום אופן.                 

עוד מנהג היה אצל יהודי וואזן, על כל דבר היו נשבעים בשם רבי עמרם בן דיוואן וזה מרוב הקשר העמוק והאמונה בצדיק.

א"ם למסרת

׳ תַחְמִילָא – אמצעי ענישה של מלמד ילדים תשב״ר נעשת ע״י ׳הפ׳אלאקא' דהיינו ילד שעשה בעיות למלמד, היו שני ילדים הגדולים שבחבורה מרימים את רגליו של הילד והרבי מכניס לתוכם את הפאלקא הבנויה ממקל עץ עבה עם חבל הקשור בו מקצה אל הקצה וע״י סיבובים נקשרים שני רגלי הילד וזה איפשר לרבי להכות בכף הרגל באופן חופשי ע״י ׳סאווט׳ שהוא שוט מעור העשוי מגיד מיובש של שור.

איסור שבועה בשם ה׳ ובשיתוף שם הצדיק. מאת ר׳ יוסף משאש זצ״ל.

בעיר הנ״ל ראיתי שערוריה, כי רגל על לשון רוב המון העם והנשים והילדים, לישבע כל היום אף על דברים קלים שאין בהם ממש, בשם ה׳ בשתוף שם הצדיק, שאומרים ״ולאה ורבי עמרם״. והוכחתים על זה, בפה רך ובפרו, וביום השבת ס׳ ויגש, בעלות המנחה, בשרתי צדק בקהל רב, רק על הדבר הזה, והזכרתי את המאמר, אומרים לנשבע הוי יודע שכל העולם נזדעזע וכו', (שבועות ט״ל) והמאמר, מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה וכו' (גטין ל״ה). והמאמר, אלף עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכלם נחרבו בשביל שבועת שוא (מדרש איכה). והמאמר, כל המשתף ש״ש ודבר אחר נעקר מן העולם'(סנהדרין ס״ג, ועי' תוספ׳ שם). ועוד דברי הראב״ע ז״ל ע״פ לא תשא וכו', ע״ש. ועוד כמה דברים, כאשר חנן אותנו החונן ב״ה.

אני היו״ם ס״ט

אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן-עמ' 223-214

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר