חיים שירמן-תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית
כפי שקשה לקבוע את מוצאה של החריזה, כך אין לדעת מתי הופיעו לראשונה החתימות של שמות המחברים באקרוסטיכונים של שירי הקודש. אקרוסטיכונים של אותיות הא״ב מצויים כידוע בכמה וכמה מקומות בשירה המקראית (באיכה ובמזמורי תהילים אחדים), ויש להניח שהשתמשו אז בסידור הפסוקים לפי סדר הא״ב כדי להקל על אלה שאמרו אותם לפי הזכרון. אין במקרא דוגמה לחתימה של שמות בראשי הפסוקים; אבל התופעה ידועה מתרבויות שירה אחרות. נוסף על חתימות שמותיהם ציינו הפייטנים באקרוסטיכון גם עניינים אחרים, כגון את שם עיר מוצאם, את ייחוסם (כהן, לוי) ואף כינויים שונים (חזק ואמץ, הקטן וכו'). הם הפכו מידי פעם בפעם את סדר האותיות בא״ב, והשתמשו, על יד סדר א״ב, גם בסדרים של תשר״ק, אתב״ש וכד.
לא כאן המקום לדיון מפורט בבעיית הקשר האפשרי בין הפיוט העברי לשירת הכנסייה הנוצרית — אין אנו עוסקים כאן בפיוטים הראשונים שנתחברו בספרותנו אלא בפיוטי האסכולה הספרדית, והיא לא יצרה כאן יש מאין אלא המשיכה בפיתוחן של צורות שנקבעו על ידי פייטני המזרח, בעיקר בארץ־ישראל ובבבל. ברם עלינו להזכיר כאן שבמשך תקופה ארוכה קיימת היתה הנטייה לייחס חשיבות יתרה להשפעת המנונות הכנסייה המזרחית על צורות הפיוטים הראשונים. מחקר מדויק בתחום השוואתי זה קשה למדי. אמנם יש לנו לא מעט שרידי פיוטים קדומים ואף קדומים מאוד, אך לגבי רובם אין לנו אפשרות כעת לקבוע את זמן חיבורם. מכל מקום ידועים לנו שרידים מועטים של טקסטים פיוטיים השייכים למאות השנייה-השלישית לספירת הנוצרים. והנה לית מאן דפליג שהנוצרים הראשונים — שהיו לרוב יהודים מלידה — הושפעו השפעה ניכרת מתפילות ישראל, והשפעה זו הטביעה את חותמה על כמה מן התפילות באמונה החדשה. קשה לתאר כי היהודים, שניתקו את הקשר עם אחיהם שהמירו את דתם, היו מתאימים לצורכיהם צורות שירה של שכניהם המומרים. מה גם שיש בידינו סימנים להשפעה יהודית על הנצרות אפילו בתחום שלא נחשב מעולם לתחום יהודי במיוחד, הלא הוא תחום האמנויות הפלסטיות. עד לפני זמן מה היו כל החוקרים בטוחים כי האמנות הנוצרית הקדומה ינקה במישרין מן האמנות היוונית־הרומית המאוחרת, אלא שבשנת 1933-1932 נתגלו בעיר העתיקה דורא אורופוס שבסוריה שרידי בית־כנסת שבנייתו הושלמה בשנת 244־245 לספירה, ונתברר שבניין זה היה מקושט במספר גדול של תמונות קיר צבעוניות שתיארו דמויות ומאורעות מפורסמים מסיפורי המקרא. תמונות אלה נמצאו קרובות ברוחן ובדרך ביצוען ליצירות האמנות הביזנטית, וכך נאלצו החוקרים להודות כי אין זה מן הנמנע שמחזורי התמונות מסוגן של תמונות דורא אורופוס היו שלב ביניים בהתפתחותה של האמנות הקדומה, וכי הן, או דומות להן, שימשו דוגמה לציירי הכנסיות הראשונים.
יש אפוא יסוד להנחה שהפיוט הקדום היה מעיקרו יצירה יהודית, ואין לפקפק בכך שצור מחצבתו היה בארץ־ישראל; הוא הגיע שם לשגשוגו עוד בזמן שלטון ביזנטיון, היינו לפני 635, שנה שבה נכבשה ארץ־ישראל על ידי הערבים. אלא שעדיין איננו מסוגלים לקבוע בדיוק את זמן פעולתם של נציגיה הראשונים של השירה הזאת. הקדום מביניהם ששמו ידוע לנו הוא יוסי בן יוסי; לפי כל הסימנים שייך הוא עוד לתקופת האמוראים, אך אין דרך לקבוע את זמנו בדיוק. השני בין מניחי יסוד הפיוט היה יניי (במאות רביעית-חמישית), והשלישי והמפורסם שביניהם היה אלעזר בירבי קליר שהיה, לפי האגדה שסיפרו במאה הי״ב בלומברדיה, תלמידו ומתחרהו של יניי, ואם כן חי במאה החמישית או השישית. גם יניי וגם הקלירי הצטיינו בפוריותם המפליאה בתחומם, ותכונתם זו ראויה להוקרה, בשים לב לעובדה שמסגרת השירה הזאת לא היתה כל כך רחבה. נראה שהיתה קיימת אז מעין תורת שיר שבעל פה, שהפייטנים שמרו בהקפדה על כלליה. לפי כללים כאלה חיבר יניי בין השאר מחזור של מאה וחמישים קדושתאות לערך, שכל אחת מהן היתה מכוונת לאחד הסדרים שנקראו בבית הכנסת מן התורה, מידי שבת בשבתו. לפי מנהג ארץ־שראל הקדום סיימו את קריאת התורה תוך שלוש שנים לערך — ומכאן המספר הרב של קדושתאות יניי. אמנות הפיוט התפשטה לאט לאט בארצות המזרח, היינו עברה מארץ ישראל למצרים, לסוריה ולבבל. יהודי איטליה הדרומית עמדו בקשר הדוק עם ארץ־ישראל, ואכן איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שבה נתפתח פיוט מקומי רב ערך. פייטני ארץ־ישראל עיצבו לשיריהם סגנון ׳פייטני׳ מיוחד, שכמה מתכונותיו נתקבלו גם על ידי פייטני ספרד הקדומים; כפי שנראה מיד, חשיבותה של האסכולה הספרדית היתה דווקא בכך שהיא הרחיקה את הסגנון הפייטני משירתה.
הערות המחבר: ראשוני הפייטנים לא חתמו את שמותיהם על יצירתם, ולפיכך זכרם אבד. שמו של יוסי בן יוסי, שאף הוא לא נהג לחתום את פיוטיו, נזכר על כמה יצירות שלו בתעודות מאוחרות יותר. הכרונולוגיה של ראשוני הפייטנים, חוץ מאלעזר בירבי קיליר, עדיין מפוקפקת בידינו. על הפייטנים הראשונים ראה בהערותיו המעדכנות של שירמן לספרו של י״מ אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל־אביב תשל״ב, עט׳ 229 ואילך. לפי הדעה המקובלת כעת במחקר פעל יוסי בן יוסי סביב אמצע המאה החמישית. פיוטיו לוקטו במהדורת א׳ מירסקי, פיוטי יוסי בן יוסי, ירושלים תשנ״א. יוסי בן יוסי שייך לתקופת הפייטנות הקדם קלאסית; אין אצלו עדיין שימוש בחרוזים.
פיוטי יניי לוקטו מקטעי הגניזה במהדורה חלוצית על ידי מ׳ זולאי, פיוטי יניי, ברלין תרצ״ח. מהדורה מעודכנת ומפורשת של הפיוטים ראה: מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, א-ב, מהד׳ צ״מ רבינוביץ, ירושלים תשמ״ה-תשמ״ז. על פיוטי יניי ראה: ח׳ שירמן, ׳יניי הפייטן, שירתו והשקפת עולמו׳, בספרו הנזכר לעיל, הערה 94, עמ׳ 41 ואילך. לפי הדעה המקובלת במחקר פעל יניי סביב אמצע המאה השישית.
מסורת אגדתית זו נרשמה בידי הפייטן ומפרש הפיוט האשכנזי ר׳ אפרים מבונא, בן המחצית השנייה של המאה הי״ב: היא מספרת שיניי ׳נתקנא בר׳ אלעזר [בירבי קליד] תלמידו, והטיל לו עקרב במנעלו והרגו׳. מפני זה נמנעו יהודי לומברדיה לומר פיוט משלו.
פיוטי ר׳ אלעזר בירבי קליר [צ״ל: קיליר], שמספרם נאמד בלמעלה מאלף, טרם זכו למהדורה מדעית. הם נמצאים מפוזרים בשפע רב במחזורים האיטלקיים הקדומים ובמחזורי אשכנז. קטעים רבים מפיוטיו נדפסו מן הגניזה בהקשרים מחקריים. אלעזר בירבי קיליר פעל בארץ־ישראל בשליש האחרון של המאה השישית ונפטר כנראה אחרי שנת 640. ראה לזה: ע׳ פליישר, ׳לפתרון שאלת זמנו ומקום פעילותו של ר׳ אלעזר בירבי קיליר׳, תרביץ, נד (תשמ״ה), עמ׳ 383 ואילך. קובצי פיוטים משלו ראה: ש׳ אליצור, קדושה ושיר, ירושלים תשמ״ח; הנ״ל, בתודה ושיר, ירושלים תשנ״א.
חיים שירמן-תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית-עמ' 37-34