הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית
שנים אחדות עברו אחרי כן ליהודי מרוקו באה עוד שואה נוראה, אשר המיטה עליהם חרבן וכליון חרוץ משנת תפ"א עד תפ"ד 1721 – 1724, הייתה עצירת גשמים ורעב כבד מאד כי מהיהודים מתו בכל שנה מהשנים ההם כאלפים נפש, והמירו דתם עוד כאלף נפשות, גם נהרסו בכלל, בערך ארבע מאות וחמשים בתים וחצירות מרחוב היהודים. ולמען תהיה לנו ידיעה מפורטת מהקורות האלה, הננו נותנים פה את הספור בעצמו כאשר ספר מפי עד ראיה רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן הלא כה דבריו.
" חם לבי בקרבי לספר את דברי הרעב והמהומות אשר קרה לנו בזמנינו זה, עד היום יום חמישי עשרה בטבת משנת תפ"ד היינו בצער הגשמים זה שלש שנים והשנה הזאת היא הרביעית. שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כי אם מעט מזעיר בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה. ושנה זו לא ירדו כל עיקר עד שיבשו כל האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים והחטה הולכת ומתיקרת, ובשנה שעברה היא שנת תפ"ג בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שוה החטה מאה וחמשה ושלשים אוקיות לסחפא…ובמכנאס וסלא ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום אלא לאחר כך וירדו גשמי רצון סוף אדר ב', שלשה ימים. ומראש חדש ניסן ירדו השערים והייתה החטה שוה עד ששים אוקיות לסחפא ותו"מ חזר והוסיף ועולה כל היום יום עשרה בטבת מאה וחמשה ושלשים אוקיות לסחפא. ועד עצירה גדולה כזו לא הגענו, ואם באתי לספר הצרות והמרורות שעברו עלינו בפאס יכלה הזמן והמה לא יכלו….ומי יתן ראשי מים ועיני מקור דצעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי, על חללי פאס העדינה, איכה הייתה קריה נאמנה.מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים יושבים על משמרתם וקוראין גמרות כסדרן, ועכשיו הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם לחזר על הפתחים. שומו שמים על זאת ושערו, חרבו מאד בתי כנסיות ואין מוצאין עשרה לכל דבר שבקדושה.
ובלילה אנו מתפללין באפלה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהלה. עוד נתקיים בנו בעוונותינו הרבים והרעים ארציכם שממה אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, כי בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר, הם חריבים ממש מבלי יושב, ופתחי החצירות סגורים, ועלו עליהם העשבים. ויש שבאו גנבים לתוכם ולקחו את דלתי הבתים והמטות של עץ שנשארו בם, ויש בתים שהרסו הבנין שלהם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח (רחוב היהודים) הם חריבים וחצרותיהם סגורות מבלי יושב, ויותר ממאה וחמשים חצירות היו בנוים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא אלגורנא. ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם נתוצים עד לעפר ולקחו הגוים העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אזדיד (חלק העיר החדש) וכן במקום אחר הנקרא אלערסא היו בנוים בה קרוב לשלש מאות חצירות ובעלי בתים שוכנים בתוכם, כולם בעלי מלאכה שקטים על שמריהם ובתיהם מלאים מרוב תבואות, ועתה הם חריבים ושוממים, והורסים את הבנין ומוכרים את העצים ואת האבנים לגוים ובונים בהם בפאס אזדיד. ויכולנו לומר…לא נתמלא פאס אזדיד אלא מחורבנו של האלמללאח, ובני אדם נשתנו פניהם ומראיהם, חשך משחור תארם וצפד עורם על בשרם, מזי רעב מושלכים ברחובות ובשוקים ואין דורש ואין מבקש, בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות ומנקרים בהם כתרנגולים, ועיני ראו ולא זר.
פָּעַל צָפַד (פעו"י)
1. (פ"ע) יָבַשׁ, הִצְטַמֵּק וְהִתְכַּוֵּץ: "צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ" (איכה ד ח). "הֻכְמַר עוֹרֵנוּ עַל עֶצֶם וַיִּצְפּוֹד" (סידור רס"ג, רצז). "כִּמְעַט אֶצְבְּעוֹת יָדָיו צָפְדוּ רֻתָּקוּ" (יל"ג, שירה סב). "פְּרִי זְהָבִי צָפַד גִּלְדּוֹ" (ביאליק, קינה).
2.ח (פ"י) יִבֵּשׁ, צִמֵּק: "שְׁרָיָן (אֶת הַשְּׂעוֹרִים) בְּחֹמֶץ – מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהַחֹמֶץ צוֹפְדָן" (ירושלמי פסחים כט ג). "צְפָדַתּוּ הַצִּנָּה" (ירושלמי יבמות טו ד). "חַשְׁתִּי אֶת הַצְּמַרְמָרוֹת הַחוֹלְפוֹת לְאֹרֶךְ שִׁדְרָתִי, צוֹפְדוֹת אֶת עוֹר פָּנַי"
מי שלוקח בידו הקרנים והטלפים מוצץ וגוזז בהם כגוזז את המת ומכניסם בחיקו ומכסה אותם, או לעינים שכך רואות, והנשים היקרות והצנועות ערומים יחפים מכוסים בבלויי הסחבות והם מחזרים על החנויות… ובשנים הנזכרות מתו ברעב כל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסין אצל בעלי החברה (קוברי המתים) בפנקסם.
והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף, אוי נא לנו כי שתים רעות עשה עמי יוקר השער וחסרון כיס ומיעוט השפע, בית המטבחים הם סגורים ואין שוחטים בכל השבוע כלל ובערב שבת שוחטים בהמה אחת ואין נמכר אפילו מחציתה מאין קונים, ובמקום אשרי העם איכה יועם. שאני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית מטבחים, מלבד הכבשים והעזים, ומלבד מה שהיו שוחטים בעלי בתים בבתיהם, ומלבד תרנוגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת, וקרוב לארבע שנים שהייתי שוחט תרנגולים אני לבדי במדינת פאס יע"א, והייתי גובה שני פרוטות לכל תרנגול, והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע לזכות העניים וזה שלש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו בכל שבוע…."
מדברי כותב הקורות הנזכר יכולנו לדעת דבר מענין אודות מספר יהודי פאס וחשיבותם אז במאה הזאת לפני שנות הרעב ההם. לפי דברי הכותב הנאמן ההוא, היה מגרש היהודים האלמללאח בפאס. אז לפני שנות הרעב, עוד גם אחרי רוע מצבם בשנים הקודמות, גדול כל כך יותר מעשרים אלף נפשות.
כן גם כותב אחר מאוחר בו העיר פאס, יאמת את הדברים האלה ויעיד, כי בבית הקברות של יהודי פאס מוצאים עד כה יסודות של בתים וחצירות, מדרגות ומרצפות אבנים שנחרבו אז, בשנות הרעב ההם, ובשנת הרעב שהייתה אחר כך בשנת תצ"ח – 1838, כמו שנזכיר הלאה לפנינו, וכי מערה אחת שנקבר בה רבי יהודה בן עטר אז בסוף המאה הזאת, הייתה לראשונה בית כנסת גדולה של בני משפחת צרפתי בפאס.
וכשנחרבה אז בשנות תפ"א נעשתה למערת קברים, הכותב הזה סיים בדבריו עוד ככה "באפו שלא נשאר מהאלמללאח ממדתו הראשונה לשליש ולרביע, ומה שהשאירו אחריהם הרעב של שנות תפ"א פ"ד אכל הרעב של שנת ת"ץ הידוע.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קפ