פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

ההיסטוריה של מרוקו בשבע השנים אחרי קבלת העצמאות היא גם סיפור הכישלונות של מנהיגי מרוקו במסכת היחסים שלהם עם היהודים. מנהיגיה הפוליטים של המדינה הצעירה, ששאפו לכונן חברה דמוקרטית מתקדמת. נכשלו בניסיונם לקלוט בקרבה אוכלוסייה לא מוסלמית שחיה בארצם מדורי דורות. יש לציץ שמרוקו הייתה המדינה הערבית־מוסלמית היחידה בעולם שמינתה שר יהודי, ד״ר לאון בך־זקן, בממשלתה הראשונה. למרות מאמצים לא מעטים לשמור על המשך הקיום היהודי במרוקו, הם ביצעו טעויות ששכנעו את היהודים שמרוקו לא תוכל להיות מולדתם בעתיד. החשובות שבהן היו הגבלת חופש התנועה והקשיים בקבלת דרכונים. ככל שהשלטונות המרוקאים השתדלו. יתר על המידה, למנוע מן היהודים לעזוב את המדינה, כך הכשילו את רצונם של היהודים להישאר

בה. מבחינה זו התחולל מפנה דרמטי בשנים שבין עצמאות מרוקו למלחמת ששת הימים. אם נביא בחשבון שמרוקו הייתה מדינה שראשיה יצאו זה עתה מתחושת ההשפלה הקולוניאלית והיו רגישים לזיקות הנפשיות לעולם הערבי, לאילוצים הנובעים מהחברות בליגה הערבית ולהשפעתו הדורסנית של הנאצריזם, נקבל סיטואציה פוליטית שלא אפשרה קיום יהודי לאורך זמן כמדינה העצמאית.

הפגיעות ביהודים ובמעמד הקהילה

למרות ההודעות המרגיעות של השלטונות והאופוריה שפשטה בקהילה היהודית עם קבלה העצמאות, היו שני אירועי רמים שזכרונם נחקק בתודעה הציבורית היהודית. האירוע האנטי־יהודי שטבע יותר מכול את חותמו בתולדות הקהילה התרחש בליל 7־8 ביוני 1948, שלושה שבועות אחרי הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות מדינות ערב אל המדינה החדשה. הסולטן מוחמר בן־יוסף, שהבין איך עלולות להשפיע תוצאות המלחמה הערבית־יהודית על ארצו, פנה אל עמו, ב־23 במאי, ימים אחדים אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, והזכיר לו את מחויבותו להגן על נתיניו היהודים. הוא פנה גם לקהילה היהודית וביקש ממנה לא להפגין סולידריות ציונית עם המדינה היהודית החדשה. אבל בעיר המזרחית אוֹגְ'דָה ובעיירה הרחוקה ממנה ארבעים ושישה קילומטר, ג׳ראדה, התחוללו מהומות אנטי־יהודיות שנשארו חקוקות עמוק בזיכרון היהודי. אוג'דה שימשה באותם ימים תחנת מעבר ליהודים שיצאו ממרוקו בדרכם לישראל דרך אלג׳יריה הסמוכה. המוסלמים, שהתקוממו באותה תקופה – השנה הייתה 1948 – נגד שלמון הכיבוש הצרפתי, התנפלו על היהודים שנחשבו כמשתפי פעולה עם הצרפתים. באוג׳דה נהרגו ארבעה יהודים ומוסלמי שניסה להגן עליהם ובג׳ראדה נרצחו 39 יהודים ונפצעו קשה 30. רב הקהילה משה כהן מצא בפוגרום את מותו. כבר במאי, הודיע עובדיה, ראש קהילת אוג׳דה, לשלטונות הצרפתיים על תסיסה נגד היהודים בעיר, אך באופן תמוה, ״המפקח האזרחי״, ששימש כמושל האזור מטעם שלטונות החסות בעיר, עזב את המקום יום קודם לכן, דבר המחשיד את השלטונות הצרפתיים בתכנון הפגיעות ביהודים כדי לסכסך בין שני חלקי האוכלוסייה. גם כאן היה המניע להתנכלות קשור לישראל ולמזרח התיכון ולא לגורמים מקומיים.

במאורע אנטי יהודי שני שהתרחש ב־3 באוגוסט 1954 בעיירה סידי קאסֶם(פֶטִי ז'אן), נהרגו שישה סוחרים יהודים ממקנס. בניגוד לפוגרום שהתרחש באוג׳דה. לאירוע זה לא היה קשר לסכסוך הישראלי־ערבי. בעיירה זו התגוררו כחמישים יהודים בלבד וסחרו בה גם יהודים ממקנס הסמוכה. סיבת הטבח קשורה לדרישת חברי התנועה הלאומית המרוקאית לסגור את החנויות ביום שישי בלחצים הנגדיים של השלטונות הצרפתים לפתוח את החנויות כרגיל למרות האיומים. מפגינים מרוקאים הדביקו תמונות של המלך הגולה על חנויות, ובהם בתי עסק יהודיים. שוטר צרפתי שניסה להוריד את התמונות נחלץ ללא פגע, אך ההמון כילה את ועמו בסוחרים היהו־ים שהיו במקום והואשמו בהפרת השביתה. הפורעים רצחו אחרי התעללות אכזרית את שמואל בוסידן. את שלום אלפסי ובנו בן העשרים ושתיים, את אלי טולדנו ובנו בן השתים־עשרה ואת אברהם עמר. המפגינים שרפו את גופותיהם. לאירוע טרגי דה לא היה זכר בעיתונות הישראלית של התקופה אף שלמשרד החוץ הגיעו תצלומים ודו״ח על התקרית. כך או אחרת, חוסר היציבות המדינית וחוסר הוודאות בקשר לעתיד והצהרות הערביזציה של המנהל, הזכירו לרבים את שני האירועים ודחפו אותם לצאת מן המדינה שלא הבטיחה את ביטחונם.

אחרי תקופה קצרה של אופוריה בקרב האינטליגציה היהודית עם קבלת העצמאות ובעקבות קידומה בתחום המקצועי והשתלבותה המסיבית במנהל הציבורי, התחילו הבעיות. תחילה הוגבל חופש התנועה של היהודים והקשו עליהם לקבל דרכונים. עם הצטרפות מרוקו לליגה הערבית ואימוץ רעיון הפאן־ערביזם, נותקו קשרי הדואר עם ישראל. נכפתה מרוקניזציה על העמותות היהודיות, המנהל הציבורי אימץ את הערביזציה, ואושרה חוקה חדשה המגדירה את מרוקו כמדינה אסלמית. יתר על כן, משטרת מרוקו פגעה ביהודים בעת ביקרת של עבד אל־נאצר בקזבלנקה. רצף אירועים זה עורר חרדה בקהילה והוליד תחושה הולכת וגוברת שעתידה במרוקו הוא עניין זמני בלבד ועליה להתכונן לעזיבה בטרם אסון.

ההגירה היהודית, או הזכות לחופש תנועה, הטרידו את מנוחתם של ראשי הקהילה שהיו מודאגים מן הקשיים שהערימו השלטונות על מבקשי הדרכונים. המוסלמי שביקש דרכון באותה תקופה, קיבל אותו בקלות אך היהודי היה חייב לעבור חקירות במשטרה ולהמתין לעתים חודשים רבים עד קבלת תשובה חיובית או שלילית. סוגיית הדרכונים נשארה סתומה בעיני ראשי הקהילה שלא ידעו אם הבטחות הממשל להקל על מתן הדרכונים ניתנו רק למטרות הרגעה בלי כוונה לקיימן או אם ההבטחות היו כנות אבל הופרו בידי פקידים מקומיים שחיבלו בהוראות הממונים עליהם. עם הזמן התפתח נוהל בקרב הפקידים לבקש מן הפונים לקבלת דרכון לשוב זמן מה לאחר הבקשה הראשונה, ובינתיים לחשוב אם נחושים הם בהחלטתם לצאת מן המדינה. כתוצאה מכך היו פונים שהתייאשו מן התהליך או אף ויתרו מראש על הפנייה. חלק מן המתעקשים לקבל את הדרכון נפסל בסוף התהליך וחלק אחר זכה לקבל את מבוקשו. חלק אחרון זה היה מורכב מבעלי אמצעים שהסכימו לשלם שוחד בשביל לקבל את הדרכון. כשהתעורר אצל הפקידים חשש שהפונה עלול להשתמש בדרכונו להגירה לישראל, הנפיקו דרכון רק לחלק מבני המשפחה והאחרים נותרו כבני ערובה, שהיו אמורים למנוע את ההגירה או להקשות עליה. יהודים רבים היו מעוניינים בדרכון אך פחדו לפנות לשלטונות מחשש לחקירות מביכות ואף לעונשים דמיוניים. בסופו של דבר, מכל מבקשי הדרכונים זכו לקבלם רק פקידים שהוכיחו שהם יוצאים לחופשה, סטודנטים או בעלי הון שנסעו לצורכי עסקים.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

15/06/19

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר