40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994
פרק שישי – 1912-1908 המניע להקמה העיר באר-שבע
הבדואים מערערים הביטחון בארץ
מאות שנים לפני ואחרי כיבוש שטחי ארץ-ישראל וסוריה על-ידי התורכים, במאה ה-16, איימו הבדואים על השלטון בארץ. הם פשטו על האוכלוסייה מצפון ומדרום, שדדו ערים וכפרים, גזלו ורצחו עוברי-אורח. על הפלח אמרו, שאין בו לא כבוד ולא אצילות, והוא כנוע ומנוצל על-ידי האפנדים, כל עוד הוא מסכים שהאפנדים הפארזיטים ימצצו את לשדו, ואינו מתקומם. הם אמרו אז, עדיף שהבדואים יהנו מפרי עמלו של הפלח. הם גם איימו על הערים ואילצו אותן להסתגר מאחורי חומה ובריח.
יחס הבדואי לפלח ולתושבי הארץ
אחרי הקציר היו הבדואים מעלים מקניהם לרעות על אדמות הפלח וגם פשטו על ערי פחות חסרות חומה, החריבו את הישוב היהודי בצפת, ובמאה ה-19 חיסלו את המושבה האמריקנית שליד יפו.
הם לא הכירו בגבולות החוק, ולא היה אפשר לתפוס אותם במדבר הרחב, שם השודד, הגזלן והרוצח נעלמו ומצאו מקלט בתוך האחווה המשפחתית והשבטית, שחיפתה עליהם ולא נודע כי באו אל קירבה. גם מדבריות הצפון והדרום שימשו איפוא מקלט בטוח לכל נרדף ונמלט מפני השלטונות.
במשך כל השנים חיפשו התורכים דרכים להשתלט על הבדואים הערומים, פורקי העול. וכאשר תפשו אותם, היכו בהם בחמת זעם, עשו בהם שפטים ועשו שמות ברכושם; ולמען יראו וייראו -כלאו אותם בבתי-סוהר, שלא ייצאו משם חיים. גם זה לא הועיל, אלא גרם להחרפת השנאה והנקמה בשלטון. הבדואים ביקשו להצטרף אל כל מי שנלחם בתורכים, ועשו הכל למצוא דרך להכניעם ולשלוט עליהם בטוב וברע. על החומרה בה התייחס השלטון להתנהגות הבדואים יעיד מקרהו של מוחמד עלי המצרי.
בשנת 1830, באשר מוחמר עלי המצרי, ובנו איברהים באשה, כבשו את הארץ מידי התורכים, היתה פעולתם הראשונה לדכא את הבדואים, להשתית סדר ולהעניק ביטחון בדרכים, בכפרים ובערים; אך מאמציהם הרבים לא עלו יפה, וכאשר נסוג איברהים באשה למצרים בלחץ האנגלים והתורכים, זינבו בו הבדואים ופגעו קשה בצבאו הנסוג.
אוזלת-יד השלטונות בריסון הבדואים
בשנת 1838, כשהתורכים והאנגלים כבשו בחזרה את הארץ מידי מוחמר עלי, הבטחתם הראשונה היתה, שהם ימשיכו בקיום הסדר והביטחון שהשליט איברהים באשה, בנו של מוחמד עלי. כדי לקיים הבטחתם לשמור את הביטחון בדרכי הארץ, המשיכו התורכים בדיכוי הבדואים ודחקו אותם למדבר, אולם לא הצליחו להבטיח את שלוות הארץ.
בעת ביקורו של פרנץ יוזף, קיסר הממלכה האוסטרו-הונגרית בארץ, ב-1896, הציבו התורכים צבא בכל הצמתים בדרך לירושלים כדי להבטיח את הפמלייה. השקט נמשך זמן קצר, עד שמשמרות הצבא עזבו את הצמתים.
הבדואים, שדרך נסיגתם העיקרית היתה למחוז עזה וממנו למדבר באר-שבע ולמדבר סיני, זילזלו בשלטונות על שלא הצליחו להשיגם, וליגלגו על החייל התורכי הפחדן, שלא העז לחדור אחריהם למדבר. הם שמרו בידם את עקרון ההפתעה ובחרו את המקום ואת הזמן לפשיטותיהם.
בפי המשפחות והילדים היתה שבועה אחת ויחידה: באלוהים, לא ראיתי ולא שמעתי על כך. לשלטונות לא היתה כל אפשרות לקבל ידיעה בשטח, לאן נסוגו הפושעים הבדואים והיכן הם מסתתרים. הבדואים פנו, חלק לצפון וחלק לדרום ועקבותיהם לא נודעו. בראשית 1884 חנה "רוסתום באשה", אבי הבדואים, עם צבאו בעזה. הוא יצא בראש גדוד עונשין ואסר מספר גדול של שייח׳ים, אך לא הצליח להשליט סדר, והיה זה הניסיון האחרון של שיטת העונשין בקנה-מידה גדול מצד השלטון התורכי.
המחקר הסודי של הקאימקם נור אלדין לפני הקמת באד-שבע
מאיר גבאי נהג לספר סיפור זה, ולימים אישר אותו חכם דוד עמוס בגירסה אחרת, אך באותו תוכן. אחר-כך אישרו גם חכם נסים ואחרים.
הקאימקם החדש של מחוז מדבר באר-שבע, נור אלדין, מאנשי התנועה הליברלית של "התורכים הצעירים". יחד עם הקאימקם של ירושלים עבד אלקרים, חיפשו דרכים להשתלט על הבדואים. הם החליטו, שכדי להתגבר עליהם צריך ללמוד את אורח חייהם במדבר, לדעת כיצד להשתלט עליהם בדרך חיובית ולהרגיל אותם לחיות על-פי חוק. הם נפגשו עם הפלחים והעירוניים, שסבלו מהבדואים, והגיעו למסקנה כי למעשה עשו השלטונות במשך השנים הרבות את מיטב השימוש בכוח, אולם לא הצליחו; השלטונות השתמשו בכל כוחם הצבאי והמשטרתי, מבלי לשנות דבר. בכל מערכה רדפו, והפעילו את מלוא העונשים, אולם הבדואים חזרו לסורם, שדדו, גזלו, סיכנו את התחבורה בדרכים, רוששו את הפלחים וגנבו את העירוניים, ואחר-כך נבלעו במדבר. כמעט בכל מקרה שהצבא רדף אחריהם ונכנס למדבר, הוא ניגף ונמלט על נפשו.
הקאימקם, נור אלדין, התיידד עם ראשי השבטים, התארח אצלם ובעזרת מתורגמן יהודי מעזה (יוצא תורכיה) שאל, חקר ושמע דעות שונות מפי אנשי המדבר. אולם הם התחמקו תמיד מלהשיב על שאלות כמו: למה אתם גונבים? מדוע אתם שודדים וגוזלים בדרכים, בכפרים ובערים?
זקני הבדואים החלו אומנם לחבב אותו וסיפרו לו סיפורים רבים במטרה להסיטו מן האמת. הם סיפרו, שיש בארץ אנשים רבים שאינם בדואים, החיים על השוד והגניבה, ואלה מתחפשים לבדואים. זמן רב קיבל תשובות של עורמה ואשליה, ותשובות מתחמקות, מבלי שהודו באשמתם.
במשך הזמן המשיך הקאימקם לבקר במקומות רבים, ושם לב לאנשים שאינם בדואים, המצויים בכל מקום ומקשיבים לשאלותיו,אך אינם מתערבים.
כאשר נודע לו שהללו הם סוחרים יהודים, הסוחרים עם הבדואים, פנה באחד הימים אל המוכתר, שייח' נסים, וביקש ממנו לזמן אליו את היהודים הסוחרים עם הבדואים. חכם נסים זימן את מוסה ארווץ, נשיא העדה בעזה, את חכם דוד עמוס, שישב בדיר-אלבלח, את חכם יוסף יאיר ועוד סוחרים, מרוכבי הפרדות, לבית הקאימקם בעזה, והסביר להם שהקאימקם מעונין לדעת כיצד לפתור את בעיית הבדואים שהם מיטרד מסוכן בארץ, זה עשרות שנים, והשלטונות רודפים אותם ללא הצלחה. הוא ביקש לדעת מה מניע את הבדואים להילחם ללא סוף עם השלטונות, ומה צריך השלטון לעשות כדי להפסיק מלחמה זו.
כל אנשי החבורה הציעו לקאימקם לזמן את ענתבי אפנדי, המקובל על הממשלה ובקי בעניני הבדואים. הקאמיקם נור אלדין קיבל את ההצעה ובאמצעות הקאימקם בירושלים עבר אלכרים באשה, הממונה עליו, שגם הוא היה מעונין בהתיעצות זו. ישבו עם ענתבי בבית מוסה ארווץ, ודנו בבעיה.
בשיחות הסבירו הסוחרים היהודיים לתורכים, ששום קאימקם לא התענין עד כה במצוקת הבדואים; רק רדפו אותם עד חורמה בלי לנסות ללמוד את הסיבות שהניעו את הבדואים לעשות מה שהם עושים, ולמצוא פתרונות. הם סיפרו לו כי אצל הבדואים יש אצילות, יופי והגינות, יותר מאשר אצל הפלח והעירוני; אלא שהבדואי במדבר רעב, ובשנות בצורת אינו מצליח לספק את צרכיו; ומאחר ששנות הבצורת במדבר הן רבות, נאלץ הבדואי לחפש פתרונות לפרנסתו מחוץ למדבר – בשוד, בגניבה ובגזילה. לו היו מנסים לרכז אותם באיזור מסויים, להקצות להם קרקעות לזריעה ולעזור להם לפתח את רשת בארות המים כדי שיוכלו לחיות מיגיע כפם, המדבר היבש היה מפרנס אותם.
אחרי מספר התייעצויות נוספות הודיע הקאימקם, כי התקשר עם הממונים עליו והחליט לקבל את עצת יהודי עזה ולהקים מחוז ועיר בדואית במדבר באר-שבע, עם מרחב חקלאי גדול, להרבות בו את יבולם ותוצרתם. אם הקאימקם יספק לבדואים זרעים לזריעה, לפי דעתו כל זה יעלה זול יותר מהחזקת הצבא שרודף אחריהם, או מהחזקתם ללא תועלת בבתי-הסוהר.
40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 – עמ"114