מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

מתנדבי ה״מסגרת״ נפנו תחילה לפעולה בכפרי הדרום, אך איתור היהודים במקומות אלה לא היה קל. פרנסי הקהילות בערים הגדולות, לא ידעו בדיוק היכן פזורים אחיהם. פעילים מקומיים של ה״מסגרת״ נהגו לצאת להילולות או עלו להשתטח על קברותיהם של צדיקים שונים, כדי להפגש שם עם המוני בית ישראל. הם ליקטו שם פירורי־מידע על ריכוזי היהודים בסביבה ועל סמך מידע זה – יצאו אחר כך פעילים אחרים לכפרים השונים, בתקווה לגלות שם מועמדים לעלייה לישראל. בתחילה גילו היהודים חשדנות מרובה כלפי פעילי ה״מסגרת״. בראותם יהודי מרוקני הבא לשוחח עמם על ציון וירושלים, הם לא היו בטוחים כלל בזהותו או בכוונותיו. חשד זה גבר כאשר הפעיל המקומי בא לכפר יחד עם מתנדב מישראל. במגמה לפזר את החשדות, היה המתנדב אנוס, לעתים, לחשוף את זהותו, וזאת בניגוד מפורש להוראות שניתנו לו. אך על מנת להקטין ככל האפשר את הסיכון, נהג חבר ה״מסגרת״ להפגש במקרים כאלה עם הרב המקומי, או עם אחד מפרנסי העדה. אך היו גם מקרים שבהם חשיפת הזהות לא עזרה והרב נשאר חשדני וזהיר, כפי שהיה. אף על פי כן, מעולם לא עלה על דעתו של הרב או העסקן המקומי, להסגיר ״חשודים״ אלה לידי המשטרה.

לא חלף זמן רב, והרבנים בכפרי הדרום החלו לחפש בעצמם קשר אל ״הציונים״. כך, למשל, אירע עם הרב של קהילת איפראן. אחד המתנדבים הראשונים של ה״מסגרת" סיפר, כי הרב יצא לקזבלנקה ובאמצעות ההנהגה היהודית המקומית, הוא נפגש עם איש ה״מסגרת״ בבית פרטי, במרכז העיר. מסך עבה הפריד בין השניים ולמרות שהפגישה הוסדרה באמצעות אחד מפרנסי הקהילה, היה הרב זהיר ומבוהל. שוב ושוב הוא ביקש מאיש ה״מסגרת״ להסיר את המסך ולהזדהות. זה סירב. אך על מנת לפזר את חשדותיו של הרב, נהג איש ה״מסגרת״ לצטט קטעי תפילה והזכיר מלים כמו ״ציון״, ״ירושלים״, ״שמע ישראל״ וכו'. אט אט פג חששו של הרב והוא סיפר למתנדב הישראלי על מצוקתם של אנשי כפרו. הרב סיים את דבריו בתחינה ובבקשה: ״חיינו בסכנה. אנא קחו אותנו לישראל, ואנו מוכנים להיות שם אפילו חוטבי עצים ושואבי מים. אין עתיד ליהודים במרוקו וככל שנמהר לצאת מאיפראן – כך ייטב״.״ למשמע תחינה זו, נתפש איש ה״מסגרת״ להתרגשות מרובה והוא הבטיח לרב לעשות כל שביכולתו, כדי להעלות את יהודי איפראן לישראל, "בהקדם האפשרי״. משום התרגשות זו, חרג המתנדב הישראלי מכללי הזהירות המקובלים, הסיט את המסך ונחשף. הרב הניח ידו על ראשו של איש ה״מסגרת״ והעניק לו ברכה. לא חלפו ימים רבים וכל תושבי איפראן היו בדרכם לישראל. המפגש בין מתנדבי ה׳׳מסגרת" לבין יהודי מרוקו היה מרגש ומלא חוויות. וכך מתאר אחד השליחים – איש ״הגנה״ ותיק, שועל קרבות במלחמת השחרור ומיוצאי אשכנז – את מפגשו עם היהודים בכפרי הדרום: ״הם תמימים עם אלוהיהם, רגילים בכבוד אב ואם, מכניסי אורחים ומסבירי פנים. אמונתם הדתית איננה משופעת בעמקות יתרה, היא פשוטה ותמימה, כשם שפשוטה ותמימה אמונתם בגאולה. זה מאות שנים שהם מצפים לגואל. אין הם יודעים כיצד תיראה הגאולה ואם תבוא בדרך הנס או בידי בשר ודם. לדידם, העלייה לירושלים היא טבעית והשיבה לציון מובנת, ויהי המבשר אשר יהיה.״״

ברם, העלאת היהודים מכפרי הדרום, נתגלתה חיש מהר כמסובכת ורבת סיכונים. מאחר שקהילות יהודיות שלמות ״התפרצו" לעלות לישראל, קיים היה חשש פן התרוקנות הכפרים מיהודיהם, תגונב לאוזני השלטונות. דבר זה היה אמור במיוחד לנוכח העובדה, שהיהודים היו האומנים ובעלי המלאכה ויציאתם הפתאומית שיבשה את אורח החיים התקין באותם הכפרים. על כן, ארגון העלייה חייב שורה ארוכה של כללי זהירות. כך, למשל, היציאה מהכפרים נעשתה בלילות ותוך שמירה מירבית על שקט וחשאיות. העלייה לישראל נחשבה למצווה גדולה והיא דחקה מפניה את קדושת השבת. היו מקרים שבהם נקבעה שעת היציאה ללילות שבת דווקא, וזאת במגמה להטעות את המשטרה ולהרדים את עירנותה. במקרים כאלה, היו פעילי ה״מסגרת״ מורים למשפחות היהודיות לשלוח ביום שישי את ה״חמין למאפיית הכפר, כרגיל. למחרת, לאחר תפילת שחרית, היה האופה הערבי יודע כמה יהודים עזבו בלילה את הכפר, על פי מספר קדירות ה״חמין״ שנותרו במאפייה…

ההרגשה כי מצוות העלייה לישראל דוחה שבת, היתה נחלת הכלל אך בכפרים שונים העדיפו היהודים לפנות לרב המקומי ולקבל ממנו ״היתר״ לחילול השבת. וכה תיאר איש ה״מסגרת״ – בדו״ח בכתב לממונים עליו, את אחד המקרים הללו: ״באחד הכפרים למרגלות האטלס, נתגלגלו הדברים כך שיום היציאה לדרך חל בשבת. הקהל היה נבוך. ככלות הכל, חילול שבת לא מילתא זוטרתא היא וקשה היה להם להכריע איזו מצווה גדולה יותר – העלייה לארץ הקודש או שמירת השבת. הלכו אל רב העדה, המכוון את מעשיהם בחיי יום־יום ופוסק להם הלכה. שקל הרב לכאן ולכאן, העריך בשקלא וטרייא

נמצאו כפות המאזניים מתנודדות והולכות, עד אשר הכריעה הכף הנוטה לעבר ירושלים. אלא שמשום כבודה של שבת, צווה הרב על בני עדתו לצאת את הכפר ברגל ולעשות כברת דרך ארוכה, אל מחוץ לכפר. רק אז, יעלו באוטובוסים המוליכים אותם לגאולה. כך פתרו יהודים תמימים אלה שאלה רבתי וכך הם מימשו בפועל את הקריאה המנסרת מקידמת דנא – ״עוד אבנך ונבנית בתולת בת ציון…"

העולים מכפרי הדרום היו מתרכזים תחילה במקנס או במרקש. פעילים של ה״מסגרת״ – לרוב חניכי תנועות הנוער הציוניות – היו דואגים להם למזון ולאיכסון, עד להסעתם לקזבלנקה, או לתחנה אחרת. היציאה מהכפרים נעשתה תוך התראה קצרה מאוד, לעתים אפילו תוך שעה אחת. כעבור שניים – שלושה ימי המתנה, היו באים פעילים אחרים ומעבירים אותם לתחנת הרכבת או לתחנת האוטובוסים המרכזית. רק כאן היה נאמר לעולים כי הם נוסעים לקזבלנקה או לטאנג׳יר, וכי שם ימתינו להם פעילים אחרים שידאגו להסיעם לתחנתם הבאה. במרוצת הזמן, השתכללה השיטה וההסעה היתה נעשית במשאיות או במכוניות פרטיות הנהוגות בידי פעילי ה״מסגרת״. המשפחות היו יוצאות לדרך כשבידי כל אדם מזוודה אחת בלבד. האמון ב״מסגרת״ היה כה רב, עד כי איש מהעולים לא שאל שאלות ״מיותרות״, כגון – מה הוא היעד הסופי, או מהם תנאי הקליטה במולדתם החדשה. התנועה ממרקש לקזבלנקה, נעשתה לרוב בלילות, על פי סיפור ״כיסוי״ שניתן לכל קבוצה בנפרד. כדי לשמור על שקט מירבי, נצטוו האמהות להיניק את ילדיהן לפני היציאה לדרך, ולהחזיק אותם בזרועותיהן, לבל יפרצו בבכי. נתיב הנסיעה היה נבחר בקפדנות ושליחי ה״מסגרת״ היו מדווחים בטלפון על מעבר השיירה בתחנות הביניים השונות. אחד הפעילים המקומיים שהצטיין באותם ימי בראשית, היה רוכל יהודי ממרקש שכינויו ״סימון״. הלה היה מרחיק עד לכפרים הנידחים ודואג להסיע את העולים למרקש באוטובוס, או בכל כלי תחבורה מצוי.

אך למרות אמצעי הזהירות הללו, היו כמובן, גם תקלות. אלה נבעו, בעיקר, מההבדלים החזותיים בין תושבי הדרום לבין תושבי קזבלנקה והערים הגדולות האחרות. היהודים בהרי האטלס נבדלו מאחיהם בקזבלנקה, לא רק בלבושם ובחזותם, אלא גם בחינוכם ובנימוסיהם. לאחר כמה כשלונות קטנים, עשו מתנדבי ה״מסגרת״ מאמץ רב כדי לטשטש, ככל האפשר, הבדלים אלה. במקום הלבוש המרוקני המסורתי, ניתנו לעולים חליפות מודרניות ועניבות צבעוניות; ובמקום צרורות הבגדים שהיו עומסים על שכמם, צוידו יהודי האטלס במזוודות. אך אירע וצעירה יהודיה הגיעה עם בני משפחתה לשדה התעופה של קזבלנקה, כשברשותה דרכון מרוקני מזויף. השוטר בדק את הדרכון ומצא אותו ללא דופי. השוטר החמיא לנערה על יופיה והילל את לבושה, שהיה זהה ללבוש בתמונת הדרכון. אם בתום לב או משום חשד מסוים, שאל השוטר את הנערה, כבדרך אגב, מתי תפרה את שמלתה. היא ענתה: "לפני שבועיים״. מיד נעצרה הנערה יחד עם כל בני משפחתה. הוברר, כי הדרכון הונפק לפני שנתיים ועל כן לא יכולה היתה הנערה להופיע בו עם שמלה ״שנתפרה לפני שבועיים בלבד…" אחד התירוצים הנפוצים באותם ימים, היה רצון המשפחה־העולה לצאת לצרפת, ״כדי להשתתף בחתונת קרובים״. אנשי ה״מסגרת״ היו מוצאים בצרפת, או במדינה אירופית אחרת, ״דוד עשיר״ וזה היה מזמין את ״קרוביו״ לטקס החתונה ושולח להם את כרטיסי הטיסה. אנשי ה״מסגרת" היו מעניקים לבני המשפחה סכום כסף מסוים, כדי להוכיח לשוטרי הגבולות שיש בידם אמצעים למחייה באירופה. אך אירע ואחת המשפחות הללו שיצאה ל״חתונה״ בצרפת, נעצרה בשדה התעופה: כאשר פתחו קציני המכס את המזוודות, הם גילו בהן בלויי סחבות ולא בגדי חג…

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 112

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר