מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית
הפולמוס העיתונאי סביב הפרשה
שני המסמכים הבאים פורסמו בעיתון הציוני L’Avenir Illustré באותו גיליון של העיתון, אולם המסמך הראשון(מסמך ח) הוא רק מובאה שהעיתון הביא אותה במלואה מן המקור העיתונאי הפריזאי שבו התפרסמה בראשונה, כדי לאפשר לקוראי הכתבה השנייה (מסמך ט) להבין טוב יותר במה המדובר ולהבין גם את פשר הנימה הפולמוסית החריפה שנקט יעקב אוחיון ברשימתו. שני המסמכים מצטיינים בנימה פולמוסית ברורה. הראשון, שנכתב בידי עיתונאי ידוע, כביכול מפיו של הנתבע־הקורבן, מתפלמס עם מדיניות השלטון הצרפתי מתוך גינוי הפגיעה בחופש הדת והמצפון ועם הקהילה היהודית במוגאדור על שהיא רודפת את יצחק אלחראר על לא עוול בכפו. בגיליון העיתון הובא מסמך ח ראשון כרשימה חדשה והמסמך השני הובא אחריו, אך כאן הפכנו את הסדר כדי להתאימו לסדר הכרונולוגי שבו הופיעו הכתבות.
ה. מסמר ח – הכתבה המגמתית בעיתון הפריזאי Le Populaire מאמר זה התפרסם ב־1 בפברואר 1933 בעיתון הצרפתי,Le Populaire ששימש מאז 1916 ועד לסגירתו הסופית ב־1970 ביטאונה של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. מחברו, החותם בראשי התיבות R.J.L, הוא כאמור עורך הדין רוברט ז׳אן לונגה, נכדו, נינו או בן נינו של קארל מרקס, בעל דעות שמאלניות תקיפות, שהיה עורכו הפוליטי הראשון של העיתון בעת ייסודו. בתחילת שנות השלושים הוא שהה במרוקו כעורך דין ופעל פעילות נמרצת נגד המדיניות הקולוניאליסטית של צרפת ונגד מדיניות הפרוטקטורט. הוא התחבר לחוגים לאומניים מרוקאיים שהתחילו להתארגן באותו הזמן. ב־1933 ייסד עם חברים לדעה ירחון לענייני חברה וכלכלה ושמו ׳מע׳רב׳ ( (Maghreb כדי לתת ביטוי לדעותיו הפוליטיות הבלתי שגרתיות, שהיו אז נחלתו של מיעוט קטן בלבד במרוקו. ב־1933 גם התקבל כנראה כחבר בלשכת הבונים החופשיים של קזבלנקה.
מחבר המאמר לא היה אפוא סתם עיתונאי, אלא עורך דין ופעיל שמאל ידוע שפרקליטו של יצחק אלחראר גייס את עזרתו ואת המוניטין שלו כדי לאלץ את ממשל הפרוטקטורט לקבל את עמדת לקוחו ולפטור אותו מן החובה לציית לפסיקת בית הדין הרבני. בכתבה זו המחבר מציג את פרשת אלחראר כמקרה מובהק של הפרת הזכות לחופש המצפון ולחירות האמונה, המוקנית לכל אדם, ומתעלם לחלוטין מן ההיבטים המשפחתיים של הפרשה, כאילו אלחראר לא היה כלל בעל משפחה לפני שהמיר את דתו; לדעתו הכוחות האפלים של הקהילה היהודית וכוח הדיכוי של הפרוטקטורט הם שמפרים את זכותו הטבעית לחופש מצפון. זאת ועוד, פרשת אלחראר היתה למעשה בעבורו הזדמנות נוספת לניגוח שלטונות הפרוטקטורט, שהיו שנואי נפשו. האם היה יצחק אלחראר מודע לכל המאבק הפוליטי שכיוון אליו עורך הדין שהוא שכר להגנתו? סביר להניח שלא. הוא פנה כנראה אל עורך דינו על פי עצת מכובדים מוסלמים שאתם נפגש ברבאט וקיבל מהם עידוד. בסופו של דבר לא יכלו אלה לעזור לבן חסותם אף שלא הסכימו עם הטיפול של השלטונות הצרפתיים בפרשה, מפני שלאנשי הממשל הצרפתי ברבאט היתה עוצמה פוליטית שדיכאה אותם. פקידים בכירים אלה בממשל המח׳זן מוזכרים בשמותיהם ובתפקידיהם בכתבה.
לבד מן הפתיחה ומן הסיכום של הכתבה הכותב מביא ברשימתו את הצהרתו של קורבן הרדיפות הדתיות, כפי שהוא רשם אותה כביכול מפיו, ויש לפקפק בכך. למעשה הוא שם את הטקסט הפולמוסי שלו נגד הפרוטקטורט בפיו של אלחראר כדי לתת אמינות יתר לסיפור, שאמור לזעזע את אנשי הקדמה בצרפת. רצף האירועים המתואר בהצהרת הנתבע־הקורבן אינו תואם את זה שביתר המסמכים הקשורים לפרשה. הוא גם מציג את הקהילה היהודית, את בית הדין הרבני במוגאדור ואת בית הרבני הגבוה ברבאט כחותמות גומי של השלטון הצרפתי, שמקבלים ממנו פקודות גם בעניינים משפטיים שבתחום סמכותם. ואולם אין הוא מנסה להסביר מדוע ממשל הפרוטקטורט והקהילה היהודית עשו יד אחת נגד יצחק אלחראר, לבד אולי משרירות הלב שביסוד השיטה הפוליטית הנוהגת במרוקו למגינת לבו.
מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-431