דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק

עם הדרוזים

יאשה הרבה לנסוע לג׳בל דרוז שבדרום המדינה. גם המשפחות הדרוזיות החליטו להכניס את מכונת התפירה למסכת מנהגיהן. באותה עת כבר לא נערכה שום חתונה בלי שהכלה תקבל ממשפחתה מכונת תפירה.

אבי אהב את האזור המישורי הזה של אדמה שחורה וצחיחה, מכוסה סלעי בזלת, הגובלת בארץ ישראל. סוּעיידה, בירת הג׳בל, הייתה עיירה גדולה שרחובותיה לא סלולים, אין בה מדרכות, וכבשים וחמורים משוטטים במרחביה. ידידו הגדול של יאשה היה הסולטן אל אטראש, ראש השבט. בני אטראש הם אדוני האזור. בערבים הארוכים שבילה בחברת הסולטן וחכמי הכת, אנשי העוקאל, התוודע יאשה למסורות האזוריות.

״כמוכם, היהודים, גם אנחנו עם קטן, מיעוט בתוך מרחב שנשלט בידי אוכלוסיות עוינות. הדת שלנו אינה האיסלם, ואנחנו לא ערבים. אין ספק שנחשפנו לבשורת הנביא מוחמר בימיו הראשונים של האיסלם. המסר שלו היה שלום, אחווה וכבוד לזולת, אבל אחר כך הוא עוות והפך להיות ״דין אל סייף״ – דת החרב. בשם האיסלם יצאו לוחמים לכבוש את העולם ולכפות עליו את בשורת מוחמר. אנחנו פרשנו מהאיסלם כבר במאה האחת־עשרה. רצינו לחזור לשורשים האמיתיים שלנו. מבשורת הנביא, שאנחנו מכבדים, שמרנו את המצוות. אנחנו מכבדים באותו אופן גם נביאים אחרים – אברהם, משה ועוד״.

בין יאשה לסולטן שררה ידידות שהבשילה בערבי החורף הארוכים. יאשה, שרוע על כריות המַדאפֶה, הסלון בבית המרכזי של בני האטראש, שוחח עם הנכבדים. הוא דיבר איתם על הקהילות היהודיות הפזורות בעולם ועל החזרה לארץ האבות. הנכבדים שאלו שאלות, הם ביקשו להבין. הזר הזה, שכבר לא היה זר, בילה שעות ארוכות במחיצתם. הוא האזין להם, סיפר להם דברים, אך לא ביקש כלל להיראות צודק בעיניהם.

״איך אתם מצליחים למנוע פלישה של המוסלמים הסונים? האנשים האלה רוצים לשלוט בכם, כמו בנו. הם לעולם לא ישלימו עם נוכחותכם בארץ הזאת. בעיניהם אתם תהיו תמיד זרים. במוקדם או במאוחר הם יגידו לכם שהאדמה שהתיישבתם עליה שייכת להם״.

השאלות זרמו מכל עבר. יאשה הקשיב. היה לו כישרון לדובב אחרים ולעולם לא לקטוע את שיחתם, לעולם לא לענות בלהט הרגע. ״האדמה הזאת, אלוהים ברא אותה למען כל בני האדם״, פתח אבי את דבריו בערב שביליתי איתו אצל בני האטראש. הוא הסביר לי שלהחלפת דעות עם הדרוזים יש תמיד קצב משלה. צריך לכבד זאת ולפתח את הדיון באיטיות רבה. לכל מי שיושב במדאפה יש זכות דיבור, ולפעמים צריך לחכות דקות ארוכות עד שאלה שטרם דיברו יחליטו לעשות זאת.

מפעם לפעם היה סולטן אל אטראש שב ושוקע בשתיקה. ״אתם הציונים ואנחנו הדרוזים, אנחנו צריכים להכיר אלה את אלה טוב יותר כדי שנוכל לבסס יחסי אמון בין שני העמים שלנו״.

יאשה דיווח לבן צבי על שיחותיו עם הדרוזים. בן צבי ביקש לארגן גם לו פגישה עם הסולטן. לשם כך הגיע במיוחד מירושלים כעבור חודש, לבלות יום בג׳בל. זה היה בחורף 1936. ״חייבים לשמר ולפתח הקשר הזה בכל מחיר״, אמר עם שובו מסועיידה.

יאשה, שאחבנדר וסולטן אל אטראש החלו להיפגש בקביעות, לפעמים בבית, בדרך כלל במשרד שבסוק אל חמידייה. ההתיישבות הציונית בפלסטין הפכה להיות הנושא העיקרי של שיחותיהם. השניים ביקשו להבין ורצו לדעת הכול. הם דנו שוב ושוב בבעיות הביטחון, שבעיניהם היו קשורות לסוגיית הריבונות המדינית. הם לא בטחו באנגלים ועוד פחות בצרפתים. ״כל זמן שתהיו תלויים בהם לביטחונכם, לא תוכלו להיפטר מהם״ אמרו זה לזה.

שאחבנדר היה ביקורתי כלפי המוסדות שהקימו הצרפתים. ״רק עם שמודע לכך שחירות אינה מובנת מאליה אלא היא זכות יכול להרשות לעצמו את המותרות של טענה לפרלמנטריזם. מה שיש לנו כאן הוא

אסיפת נכבדים, והאופן שבו הם נבחרים רחוק מלהשביע רצון. זאת קריקטורה של הדמוקרטיה. אנחנו צריכים קודם כול ללמוד חירות מהי״.

בפגישותיו היה יאשה חוזר לרעיון ״המדינה־שבדרך״ ולשאלת היחסים שיהיו למדינה הזאת עם שכנותיה. שאחבנדר, שחשב בקול רם, אמר שדרכה של סוריה לעצמאות תהיה שלב חשוב אבל מסוכן מאוד. ״לחברה שלנו״, כך אמר, ״אין שום ניסיון בניהול חיים ציבוריים. מי יודע איך כל זה יתגלגל? רק חברה דמוקרטית שתזכה בכבוד המוסדות המתאימים תוכל להבין ששיתוף פעולה עם המדינה הציונית עשוי להועיל. אבל אנחנו עדיין רחוקים מכל זה מאוד״.

קשה להיזכר בכל מה שנאמר בין כותלי הבית. קשה עוד יותר להיזכר בכל האנשים שזרמו לשם כנהר גואה. המון ידידים ומכרים. היו שנהגו לבוא מאוחר בלילה, ואותם אפילו לא ראיתי.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק-עמוד  51