עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- יהודים בהרי האטלס – זאב חקלאי

הבדיקות הרפואיות

כשם שראיתי לאחר הביקור הראשון את מרכז פעולתנו בעלייה בשטח זה, ראיתי גם את כל הקשיים הכרוכים בהגשמת ההעברה של הכפרים הללו לישראל. אם במרכזים הגדולים או ביישובים הקטנים הסמוכים למרכזים העירוניים, יכולנו לבצע לאחר תקופת ארגון מאומצת פעולת בדיקות רפואיות מורכבות שהיו כרוכות בעלייה הסלקטיבית, הרי הניסיונות שלנו לערוך בדיקות רפואיות לבני הכפרים האלה, היושבים לעתים במרחק מאות קילומטרים מהמרכזים הרפואיים היו דבר בלתי אפשרי כמעט.  בכל זאת התחלנו עושים ניסיונות בכיוון זה והבאנו את תושביהם של כמה כפרים למראקש, בעיקר לשם עריכת בדיקות רפואיות. לשמחתנו נוכחנו לדעת, כי מצב הבריאות של תושבי הכפרים טוב בהרבה מזה שחששנו לו ובאופן כללי טוב יותר מזה של יהודי הערים. בדיקות רפואיות קל יותר היה לבצען לגבי הכפרים הרחוקים רק כמה עשרות קילומטרים מן המרכזים או שתחבורה סדירה עוברת אותם. כמעט מן הנמנע היה לבצע זאת בכפרים המרוחקים מאוד ושאינם קרובים לעורקי התחבורה.

אך חוקי העלייה הסלקטיבית חייבו אותנו לערוך את הבדיקות. פניותיי המרובות בהצעה לוותר על הבדיקות הרפואיות הקפדניות בכפרים המרוחקים הכרוכות בבדיקת רנטגן, גם וכדומה ולהסתפק בבקרות רפואיות של רופא בלבד, נפגשו תחילה בהתנגדות. אם כי מתוך גישתי הכללית לעניין העלייה לא השלמתי עם התנגדות זאת ידעתי גם שנימוקיהם של המתנגדים אתם. עוד היינו רחוקים מקליטה מושלמת, ישראל טרם "כילה" מאות אלפים עולים שהגיעו אליה, שרמת הבריאות של האוכלוסייה בישראל לא תדרדר ותרד. ניסיתי להניע גורמים שונים שיסכימו לעשות את הבדיקות הרפואיות באמצעות מכונת רנטגן נעה בכפרים הללו ; אך כפי שהתברר לא הייתה אפשרות לבצע את הדבר גם מבחינות פוליטיות. היה חשש להתנגדות של הצרפתים ל "מסע" זה של בדיקות רפואיות בין אוכלוסייה יהודית כפרית בלבד וכן חששנו מה יגידו ערביי המקום. כן נוכחנו לדעת שהדבר לא ניתן לביצוע גם מבחינה טכנית. לשם כך היינו זקוקים לצוות רציני של רופאים ופרסונל אחר, שלא יכולנו לגייסו.

גם חלק מידידי, ומהם שרצו בלכ לבם למהר ולהעלות יהודים אלה דיברו על לבי לפעמים כי ארפה מרעיון זה. הם הצביעו על העובדה שבמקרים מסויימים חלק מאנשי הכפרים היו דוחים את עלייתם אף לאחר שניתנה להם על ידינו, בסיום הבדיקות, האפשרות לעלות. היו אנשי כפרים שפחדו בבוא המועד לבצע את המעשה הנכסף אליו שאפו בכל נפשם ומאודם, להיעקר מכפרם וללכת לקראת הנעלם, אף שהכמיהה לעלייה לארץ ישראל הייתה טבועה בעומק לבם. ברגע האחרון היו מהם שנרתעו מלעשות את המעשה. כל הדברים האלה בהצטברם יחד עשויים היו לרפות ידיים. אך עמדתי על דעתי. ראיתי הכרח ליהודים האלה לעלות. ידעתי כי בהשאירם בארץ מגוריהם נידונים הם לניוון חברתי וכלכלי, לאיבוד צלם האדם, לטמיעה בים הערבי האופף אותם, ובימי סערה פוליטית – לפגיעה בחייהם. ועם זאת ראיתי אותם כאלמנט טוב יותר להתיישבות חקלאית בישראל שכמוהו כבר יושב בהרי יהודה והגליל ובנגב. ידעתי כי אנשים אלה יסתפקו במועט יותר מאנשי הערים. האמנתי הכל לבי שאם כי נערמים קשיים רבים לביצוע העברתם לישראל יבוא יום וגם אצל החולשים על העלייה בארץ וגם אצל אנשי הכפרים יחול מפנה.

מכתב הנשיא ורעייתו.

ידעתי שגם בארץ, במוסדות הקליטה וההתיישבות, חוזרים ושוקלים איך לקלוט ולהשריש ביתר יעילות ויסודיות את העלייה שבוא תבוא לישראל. עודדני במיוחד, במכתביהם, הנשיא יצחק בן צבי ורחל ינאית, רעייתו. בתשובה למכתבי ולתזכירי (שבחלקו הנוגע לכפרים מובא לעיל ) כתב הנשיא :

חבר יקר, זאב חקלאי

מתוך הדו"ח ראיתי כמה עמל השקעת בעבודת נמלים. אולם ידעתי להעריך את העבודה, אם תוצאותיה מרובות או מעטות. הן זהו אחד הפלאים שעליהם מתפלא המחוקק" "או הניסה אלוקים גוי מקרב גוי" נזכרתי בעבודת הנמלים אשר עמלתי אני עם בן גוריון לפני שלושים ושש שנים באמריקה להקים את החלוץ הראשון מאבק אדם…"

 ורחל רעייתו כתבה :

"קראתי בעיון רב את סקירתך על מצב גולת צפון אפריקה וקראתי גם רשימה טובה על הכפרים היהודיים וידע ידעתי היטב את טעם לבטיך, כי מבשרי חזיתי וחוזה בהם. רק לפני קצת למעלה ממחצית השנה הייתי עם ילדינו בכפר הנוער, ביניהם לא מועטים מיוצאי צפון אפריקה וראיתי את אחינו העולים במעברות ובנקודות ההתיישבות. מה קשה המצב במעברות פה בקרבנו אנו, בירושלים, מאוד עגום. ולא פלא שהדים לא טובים נישאים לגולה. אך גם המצב הקשה שלנו – הנחמה הם הילדים. עוד מעט קט, רק שנים מועטות והם, הטובים שבהם, כצברים שלנו, מעורים יהיו בקרקע המולדת ובתרבותה.."

כן בהיותי בישיבת הוועד הפועל הציוני בדצמבר 1953, סיפרתי בוועדה לענייני עלייה, קליטה והתיישבות על הסימנים הראשונים לתזוזה מחודשת בענייני העלייה במרוקו ונכונותם של כמה מהכפרים לעלות לישראל אם יעלום בשלמותם, ושאלתי לאפשרות יישובם כגופים שלמים.

זכרתי את תשובתו של שר האוצר והמנהל המחלקה להתיישבות בסוכנות, לוי אשכול " "הלוואי ויבואו. לא יהיה עיכוב בזאת"

אפשר היה לחוש כי אותו זמן הייתה כבר חרדה בחוגים נרחבים של היישוב בישראל גם לעובדת הירידה מישראל וגם למספר מועט ביותר של עולים, בין השאר ביקש הוועד הפועל הציוני בדצמבר 1953 בהחלטותיו את ההנהלה לבדוק מחדש את הכללים לבחירת העולים ואישורם מתוך מגמה להקת הכללים הקיימים וכן ציין את הפעולות שנעשו לעידוד עלייתם של מועמדים להתיישבות ולארגונם בגרעינים מלוכדים והטיל על מחלקת העלייה להמשיך בפעולות אלה.

מיד לאחר פסח 1954 החלה להסתמן בבירור התמורה במרוקו. גברה מאוד הנהירה וההרשמה לעלייה בערים ובמקומות הקטנים בעקב גורמים שונים. גברה המתיחות הפוליטית והטרור הפך לדבר שבקבע. נפסק הפרוספריטי היחסי ששרר זמן מה במרוקו, פסקו דברי היורדים שריפוי את ידי הרוצים לעלות והם ישבו במשרדנו ישיבות שבת מרובות כדי שיחזירום לישראל מיד.

ובישראל הוסכם לקבל את התביעות לגבי אנשי הכפרים ועל הכל נחלו לבוא הידיעות הראשונות המעודדות אשר הועברו בשיטה של " מן האוניה אל הכפר " להתיישבות.

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- יהודים בהרי האטלס – זאב חקלאי.עמ' 128