נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

גאבילה

גאבילה — מס עקיף על מוצרי צריכה כבשר ויין

מנהג שמשימין הגאבילה על הבשר והיין. ולמה דוקא על שני דברים האלו, עיין להגאון החבי״ף ז״ל, בס׳ נפש כל חי, ערר גאבילה,

שנתן עשרה טעמים לזה. ופה ארשום אחד מהם, כי אמרו רז״ל דעם הארץ אסור לאכול בשר ויין, ועיין במס׳ שבת דף סז ע״ב, חמרא וחיי לפום רבנן ותלמידיהון. וא״ב כיון שע״ה אסור לאכול בשר ויין, כדי שיתירו להם עשו זאת לתת בתור לקיחת הבשר והיין סר מה לת״ת ולת״ח, ובזה שהם מחזיקים ידי לומדי תורה, הו״ל כאלו הם ג״כ לומדים, כמבואר בש״ס עיי״ש.

גוד או איגוד

מנהג מי שתבע את חבירו בגא״א וחבירו לקח, דהמתנה זמן ל׳ יום כמו שהוא הדין. ותבע המוכר שיקנה לו מעכשיו אם לא הביא לזמן הנז׳ והאחר לא רצה, המנהג פשוט דצריר שיגמר הענין לגמרי או יביא לשלשים יום ואם לא הביא חזר הדין שהאחר יטול, וצריך שיתחייב וכן אם תבע המוכר. עיין למורינו מוהרשב״ד זלה״ה, בליקוטים שבסוף ספרו אשר לשלמה, משם מוהרר״פ בירדוגו זצ״ל בשו״ת משפטים ישרים, ח״א סי׳ תבג, ובו׳ עיי״ש.

גט

מנהג במחז״ק פאס, שאם ירצה שום אדם לגרש אשתו, שאין נותנים לו בדי״ץ רשות לגרש רק עד אחר עבור שלשים יום מיום שנתחייבו לגרש. ואם תהיה סיבה מוכרחת נותנים להם רשות לגרש מיד, זולת אם היה המגרש כהן אין נותנים לו רשות עד עבור שלשים יום. שורש מנהג זה מן משנה ערוכה במס׳ כתובות פ״ז, המדיר את אשתו מליהנות לו וכו׳ בישראל חודש אחד יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה ובכהן שנים יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה. וכן במשגה שאחריה, המדיר אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות ר׳ יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהן שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. הטעם למה הוסיפו לכהן זמן, שאם קפץ וגירש אינו יבול להחזירה. וכן בתקנת השלשים אין מוותרין לכהן ממנה, לפי שאם גירש אינו יכול להחזירה (והיום חזרו ותקנו במועצת הרבנים בשנת תרצ״ט פ״ק, שאין לגרש אשה עד תשעים יום במקום שלשים. וכבר נדפסה תקנה זו בקונטריס ראשון למועצת הרבנים).

מנהג כתב מרן באהע״ז סי׳ קבו סעי׳ ז, כותבין בגט אדר ראשון.

וכתב מו״ה רפאל אהרן מונסונייגו זצ״ל, דמנהגיגו לכתוב בה״א הידיעה ודלא כמרן. ואם היה באדר שני כותבין לירח אדר השני, ועיין מהר״י מינץ זצ״ל.

מנהג כתב מור״ם באהע״ז סי׳ קבס סעי׳ ו, אבל כותבין פלוני בן פלוני הכהן. מצאתי במזה״ג למוהר״ר אהרן בוטבול הי״ו, שמנהגינו כותביו גם אצל הבעל. וכתב עוד החכם הנז' שמצא אח״כ בכ״י מו״ה רוי״ה להפך. עוד מצאתי בכ״י מו״ה אהב״ה הנז״ל, וז״ל: ועיין להרב ויאמר יצחק, חלק אהע״ז סי׳ קכא, ד״ה והנראה לומר, שנותן טעם למנהגינו שכותבין הכהן אצל האב בגט דוקא. ביען שמצאתי בס׳ הרב מוהר״ר אהרן מונסונייגו זצ״ל (בס׳ מי השלח), שמנהגינו לכתוב גם אצל הבן. אבל אני קבלתי שכותבין דוקא אצל האב, ודו״ק. ועיין באה״ט טיקטין, סי׳ קכט ס״ק יא.

מנהג שמענו מפי קדוש מאריה דאתרין מוהרשב״ד זצ״ל (הוא המחבר שו״ת אשר לשלמה ושו״ת בקש שלמה), דמנהג פאס יע״א דאשה שזינתה תחת בעלה אין כופין את בעלה לגרשה, כמ״ש הט״ז וב״ש. וטעמא דמילתא שלא יהיה גט מעושה, אבל צריך הרחקה ומגלגלין עמו בדברי פתויים ורצויים והפחדות מעונשי גהינם וכו׳ עד שיגרשינה מרצונו הטוב, כן עושים מעשים בכ״י. ועי׳ מ״ש הרדב״ז בחדשות, ח״ב סי׳ תשמ״ו, ועיין מ״ש אני הדל בספרי אבי הנחל, מערכת זנות, אות ז, ובספרי שו״ת שארית הצאן, ח״ד, סי׳ תמא.

מנהג מנהגינו לשלש בעד שם, אם שמו ושם אביו כבעל. או שם אביו כשם אביו. ועיין בס׳ ברית אבות, בליקוטים דר עד סור ע״ב. ועיין הוראה דבי״ד בשמות האנשים, מערכת חי״ת, אות חיים יעקב בן דוד; ובמזה״ג למו״ה אהרן בוטבול הי״ו, מצאתי שפעם אחת כתב בשילוש בגט עצמו בהאיש המגרש שהיה שם אביו כשם העד החותם בגט.

מנהג לכתוב נקודה בגט. ומצאתי במזה״ג למו״ה אהרן בוטבול הי״ו, שכתב למנהגינו שכותבין נקודת בגט. עיין גט פשוט, סי׳ קכו ס״ק ו, מוהרימ״ט ס״ל ראם לא כתב נקודה פסול. עיין גט מקושר-בולא, סי׳ מה, ס׳ לא, עש״ב. ועיין סי׳ לג, בענין עיר חדשה.

מנהג מנהגינו שאין כותבין בגט מילת בו (למנין שאנו מונין בו). ומנהג ירושלים לכותבו. ועיין גט מקושר-בולא סי׳ לג ס״ה, ומהרי״ל פוסל אם כתב בגט שאנו מוניו בו.

מנהג כשמקבלת האשה גטה ויוצאה מבית הכנסת ששם קיבלה גטה, באותה שעה ישפכו בין רגליה כוס חלב בקרקע. ויש שמשברים גם הכוס זכוכית בקרקע. והכל רמז לסימן טוב, כלומר שגם שנתגרשה מאיש זה יזמין לה בן זוג אחר, כמו הכוס זכוכית שנשבר שיש לו תקנה להתיכו ולעשות כוס אחר, כן יהיה לה עוד בעל.

מנהג כשהאשה מתגרשת ויוצאה מבית הכנסת ששם קיבלה גטה, אינה הולכת לביתה שמתפחדים השכנות ממנה, שנראה להם כמו סכנה. וגם אינה רוצה ליכנס לביתה אחר קבלת הגט שאינו סימן טוב לבני הבית, ובפרט אם היה לה בנות וכלות. ובאותה שעה יש שהולכות לבית החיים להשתטח על קברי הצדיקים, שתעמוד לה זכותם שהשם יתברר יזמין לה איש אחר. ויש שנשארות בבהכנ״ס ששם קיבלה גיטה, ועולה לעזרה ללון שם בלילה ההיא, ואם אין שם עזרה הולכת לבהכנ״ס אחרת ללון שמה. ובשעת קבלת הגט בורחים מפניה נשים אם היו שם, ואם היו איזה נשים זקינות קרובותיה נשארות עמה ולנים עמה בבהכנ״ס, ושולחים לה קרוביה או מביתה סעודת הלילה בבית הכנסת.

והתייר מו״ה יעקב ספיר ז״ל בס׳ אבן ספיר, ח״ב, במסעותיו בארץ הודו ראה בעיר כלכות״א שסדר שם איזה גיסיו, כתב וז״ל בהתעסקי עמהם בעסק הגיטין, ראיתי מנהגם ואולתם שם, איך יראים מהגט, ואפי׳ מריח הגט מפחדים ובורחים כמו מחולי המרבק, ולא יניחו לסדר הגט באחד הבתים שדרים שם בני אדם, פן תדבק בהם רוח רעה מאלה. וגם החלונות יסגרו בהבתים הפתוחים להמקום שמסדרים בו את הגט, שלא יכנס הקול והריח של הגט. הבגדים של המגרש והמגורשת טמאים הם להם כבגדי המנוגע. ולכן מיד אחר גמר מעשה הגט, ממהרים אל המים לטבול במקוה טהרה. ומי שמקדים אל המים כנשוך מהערוד (ברכות לג ע״א ברש״י) המגרש או המגורשת הרי זה משובח. וכל דאלים מרבה מתן לשמש המקוה שיכניסנו תחלה והבגדים שפושטים אצל המים לא יעלום עוד עליהם והם הפקר לעניים. ובצאתם מהמים ילבשו בגדים אחרים מכר רגל ועד ראש. ולכן לובשין בעת הגט בגדים פחותים, עכ״ל. אתה תחזה דכמנהגים אלו ישנם בעולם.

א. עָרוֹד (ז') [ארמית: עֲרוֹדָא] חֲמוֹר בַּר (Asinus onager); בַּעַל חַיִּים שׁוֹכֵן מִדְבָּר, גָּדוֹל מְעַט מִן הַחֲמוֹר, אָזְנָיו קְצָרוֹת יוֹתֵר. צֶבַע רֹאשׁוֹ וּצְדָדָיו כָּתֹם כְּצֶבַע חוֹל הַמִּדְבָּר. לְאֹרֶךְ גֵּווֹ עוֹבֵר קָו חוּם בֵּין שְׁנֵי קַוִּים לְבָנִים. עַד כֹּה לֹא הִצְלִיחוּ לְאַלְּפוֹ וּלְבַיְּתוֹ: "עָרוֹד… עֲרָבָה בֵּיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה" (איוב לט ו). "הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד אַף-עַל-פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה – כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה" (כלאיים א ו).

מנהג איזה נשים ששואלת לרב המסדר לתת לה חתיכה מן הגט שקיבלה היא בעצמה או גט אחר, ושורפת החתיכה ההיא על גבי האש ועשן השריפה עולה עם בגדיה, ואומרות שזו סגולה שתנשא לאיש בקרוב, וגם אם איזה אשה אלמנה או גרושה או חלוצה עושה סגולה זו כדי שתהיה לאיש.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-עמ' מז – 29/07/19