יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא
ה־רבבי היה רגיל לומר להוריו: ״בנכּום סאכ'ר! שבח לאל״ (בנכם מתמיד-מוצלח שבח לאל). לתלמידים הוא היה אומר: ״כל מי שמתמיד בלימודיו ומעמיק בהם, ״ראה יקבד אסאכ'אר דייאלו מענד שם יתברך״ (המתמיד יקבל את שכרו מאת השם יתברך). למלה סאכ׳ר יש איפוא שני מובנים: מתמיד, סאכ׳ר = מצליח, או א־סאכ׳אר = שכר
הדבר שלא לימדו אותנו היה הדגשת ההטעמה מלעיל או מלרע, וזה מצער מאוד. אפשר עדיין להרגיש זאת אצל יוצאי הערים מכנאס, פאס וצפרו, שאינם מבחינים בין מלעיל למלרע, לא כן אצל יהודי הדרום היודעים לבטא היטב ובהטעמה.
הגיית האותיות
ללשון הערבית המוגרבית במרוקו, ניבים שונים, והוא לא אחיד בכל מקום, אצל היהודים. קיימים הבדלים לשוניים רבים בין איזור למשנהו ובמיוחד בין תושבי הצפון לתושבי הדרום.
בקהילות הצפון למשל (מכנאס, פאט, צפרו רבאט- סאלי) ועוד, ההיגוי שונה משאר הקהילות. הגיית האות ק׳ שם, דומה להגיית האות א'. יהודי יוצא הערים האלו יאמר: תתאבל, במקום תתקבל שב״קדיש״; אסר, במקום: קצר; אבלה במקום: קבלה; אריעה במקום: קריעה.
הגיית האותיות ש׳ ימנית, ש׳ שמאלית ס׳, צ׳, הגויות באותה הצורה ברוב אזורי מרוקו, כמו האות ס׳ ללא שום הבדל. רוב יהודי המגרב יאמרו סיבולת במקום: שיבולת;סוד במקום שוד; סדק במקום צדק; סעיף במקום צעיף.
ליהודי צפרו בעיה נוספת: הגיית האותיות ד׳־כ׳, קשה עליהם, והם יהגו ת׳ במקום ד׳ ובמקום האות ס, ישתמשו באות א׳, כך למשל יבטאו את המלים: תבורה במקום דבורה; ביתא במקום: ביצה.
ההבדל הלשוני בין קהילת צפרו ליתר הקהילות מורגש במיוחד כאשר במקהילה זו מדברים ערבית־יהודית, זה בלתי אפשרי להבחין בין א׳ לאות כ׳. למשל יהודי מצפרו יאמר בערבית: א-יאלל במקום כא-יקלל שפירושה הוא אומר. או יאמר: נטרת במקום נדרת שפירושה ראית!
אצל יהודי דבדו והסביבה, הגיית האות כ׳, דומה להגיית האות ת׳, והם יאמרו: ת׳פרה במקום כפרה; ת׳יפור במקום כיפור.
גם בקרב קהילה זו מורגשים הבדלים רבים בינם לבין יתר הקהילות, כאשר הם מדברים ערבית-יהודית. הם יאמרו: האת' א-כ׳וייא במקום האכ א-כ׳וייא (קח חביבי). או אללאה יתיוון מנית במקום אללאה יכוון מנניכ, שפירושה-ה׳ יצליחך. כמו כן האות ק׳ וכן האות כ׳ מבוטאות אצלם כמו האות כ׳ ללא כל הבדל.
באיזור תאפילאלת, לא שומעים את האות א׳ ובמקומה משתמשים באות ע׳, כך למשל יאמר יהודי מאיזור זה: רפעל במקום רפאל. או ישרעל במקום ישראל עבד במקום אבד; עני במקום אני.
לעומת המקומות שהזכרנו, במראכש ובנותיה, הגיית האותיות יוצאת מן הכלל: השין הימנית והשין השמאלית, מודגשות היטב. האות ק׳ הגרונית מודגשת במיוחד, להבדילה מהאות כ'. אולם האות צ׳ מבוטאת כאות סי, ולא רק שם, בכל המגרב ללא יוצא מהכלל. כך יוצא ״סדק סדק תרדוף״ ולא ״צדק צדק״. ראוי להוסיף שבאיזור מראכש וכן בכל איזורי האטלס מבטאים את האות ו׳ כמו האות הלועזית W כך יאמרו: ווידבר ולא וידבר, וויקרא, וויאמר, וכדומה.
מערכת שעות הלימודים ותוכן הלימודים בחדר
מסגרת הלימודים במכנאס התנהלה כך: יום יום התלמידים למדו את פרשת השבוע עם תרגום לערבית(א-סאראח), וכל חבר(סאחאב) השגיח על חניכיו, שינן להם את החומר ועידכן את ה-רבבי על כל תלמיד, על כל חריג שאינו קולט, ועל העדרויות מן הלימודים. בשעה ארבע אחר הצהרים התפללו מנחה, ולעת ערב עם סיום הלימודים, התפללו ערבית. התלמידים הגדולים (החברים) נשארו ללמוד ״חוק לישראל״ עם ה-רבבי.
א-סאחב או חבר הוא בעצם עוזר המלמד (ריש דוכנא). סגן המלמד המטפל בקטנים. השם חבר קיים במסורת היהודית עוד מימי האמוראים ומתקופת ישיבות בבל. בזמנם של האמוראים היה הכינוי ״חבר״ לשם נרדף לתלמידי-חכם, עד שאמרו: ״אין חברים אלא תלמידי- חכמים (בבא בתרא, עה, ע״א). גם בין היהודים שבארצות דוברות ערבית, המונח חבר הוא שם נרדף למלמד, מלומד, חכם.
ביום רביעי אחר הצהרים, למדו את ההפטרה של השבוע עם תרגום לערבית (ה-סאראח). ביום חמישי, למדו כתיבה וכן ״החסר והיתר״. ביום שישי, התלמידים נבחנו בפרשת השבוע ובהפטרה. תלמיד שהוריו קנו לו את העליה להפטרה בבית הכנסת, שינן אותה היטב ביום שישי, כדי שביום שבת יקרא אותה ללא שגיאות בפני קהל המתפללים.
מנהג היה, שבפעם הראשונה הורים קנו לילדיהם את ההפטרה של פרשת נח, ״רני עקרה״ (ישעיה, נד) , משום שהיא ההפטרה הקצרה והנוחה ביותר לשינון. התלמידים הגדולים והמתקדמים, למדו ביום שישי איך לנסח מכתב. החברים העוזרים קיבלו מהמלמד, הוראות ותוכניות עבודה לשבוע הבא ולמדו איתו את הפרשה הבאה.
ביום שבת הלכו התלמידים גם כן ל-סלא, אבל לא על מנת ללמוד, כי אם להקשיב ולהיבחן ע״י התלמידים שכבר עזבו או סיימו את לימודיהם והיו לבחורים גדולים. הללו באים ביום שבת אחה״צ, בחנו את התלמידים הצעירים, אחר כך קראו פרקי תהלים והתלמידים הצעירים הקשיבו להם. במשך הזמן הם גם למדו לקרוא את התהלים, ונמנעו מלהסתובב באפס מעשה בשכונה.
חסר ויתר
אלה הן פעולות חיסור וחיבור. התלמיד רשם את המספרים באותיות עבריות ולא בספרות ההודיות המקובלות. מטבע ה־ריאל (מטבע מרוקני) צויין בסימן * .
בחסר והיתר היו איפוא פעולות חשבוניות פשוטות שה-רבבי לימד, ובכך השיג שתי מטרות אם לא יותר: א. התלמיד קיבל מושג על שתי מיומנויות יסוד בחשבון, חיסור וחיבור. יש לזכור שהתלמידים ברובם פנו בתום לימודיהם בחדר, לעבודה במקצועות קלים ופשוטים או למסחר זעיר_עיסוקים שלא דרשו ידע רב בחשבון. ב. התלמיד מגיל רך למד להשתמש באותיות עבריות כספרות, וכך הוא נכנס לעולם הגימטריא.
מלאכת הכתיבה
התלמיד למד לכתוב בכתב רש״י, ואחר כך בחצי קולמוס (נס-קלאם אן תעליק). כתב רש״י שימש להעתקת חומר לימודי בעל חשיבות ומסמכים כגון כתובות, תעודות ספרותיות וכר, ואילו הקורסיב נס-קלאם, שימש לכתיבת איגרות רגילות לצורכי יומיום. התלמידים המוכשרים שניחנו בכתב־ יד יפה, היו הציירים והסופרים של ה״חדר״. לפני פורים הם העתיקו מגילות אסתר על גלילי נייר, עיטרו אותן בציורים של בן־המדתא ועשרת בניו ומכרו אותן לחברים ב״חדר״. בשבוע של שבת שירה (פרשת בשלח), הם נהגו לכתוב את שירת־הים, לעטר אותה בצבעים נאים ולמכור אותה שוב לחברים.
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמ'184