אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

המרכיב העברי בלשון הסתרים

תחום לשוני מיוחד שהעברית משמשת בו יסוד עיקרי, הוא לשון הסתרים של הסוחרים היהודיים. מרדכי הכהן ציין שבלוב כונתה לשון זו ״לשון הקודש הטוואפה״ (״שפת עבר של הרוכלים״) ובטריפולי — ״לשון קודש אל־עטארא״ (״שפת עבר של מוכרי בשמים״), ואף הוסיף נימוק לכינוי השני: ״יען בבוא יהודי הכפרים טריפולה רוב משאם ומתנם עם סוחרי היהודים מוכרי הבשמים״.^, בשאר ארצות צפון אפריקה היא כונתה ״לשון״, ״לשתייה״ או ״ישורוניה״, ^, ובמרוקו — אף ״סלאגות״; השמות הראשונים גזורים מן העברית ואילו האחרון גזרונו לא נתברר סופית. י׳ שיטרית^{, ,} גורס ש ״שלאג״ היא מילה ערבית אף שאינה מתועדת במילונים, והסיומת ״־ות״ היא צורן הרבות בעברית. לעניות דעתי, עדיף לגזור את הבסיס ״שלאג״ מן המילה הברברית ״שלאגם״ בהוראה ״שפם״. הזיקה הסמנטית בין שני המונחים תהא כך: ״דברים שאדם אומר או מבטא אותם מתחת לשפם כביכול״ — כלומר, ״שהוא אומר אותם בחצי־פה ושאינם נהירים לשומע הלא מיומן, כאילו גומגמו מאחורי השפם״. ואמנם לשון הסתרים לא זו בלבד ששאלה מילים עבריות אלא שעיבדה אותן, ופעמים אף עיוותה אותן, כנראה כדי להסוותן אף באזני פשוטי העם היהודים. הפזמון המפורסם ״שתוק שתוק יא חכם מא תבזיש בדבר וכו' האדו חמורים בני בקר״,- בתרגום מילולי: ׳שתוק שתוק, חכם! אל תגרום לי ביזיון בדבר זה ובו׳ אנשים אלו הם חמורים ובני בקר״.   המבוסס כולו על לשון הסתרים האמורה, מכוון, על פי תוכנו, נגד קהילה שלמה של יהודים עמי הארצות, ונאמר על ידי יהודי ערמומי מחוץ לקהילה ליהודי אחר — ערמומי אף הוא — מבני הקהילה, בפני אנשי הקהילה עצמה. מסתבר שעגה זו משותפת הייתה לכל הסוחרים היהודים בצפון אפריקה, ומהם כנראה עברו יסודות מסוימים של העגה ליתר הדוברים. ד׳ כהן אומר שלשון הסתרים של יהודי תוניס היא ביסודה כמו זו של אלג׳יר. הדוגמה שהוא נותן שם היא שיחה בין שני סוחרים: debber lu bquf, el hasi selluk  (=דבר לו בקו״ף החצי שלך; כלומר: אמור לו שזה עולה במאה, וחצי הסכום יהא שלך); stuk, ya suti sayah isuruni yida bellasun=שתוק, שוטה, הוא נראה (=שייך) יהודי, ושמא הוא יודע את ה״לשוך, כלומר את לשון הסתרים). הביטויים העבריים שבשיחה זו ידועים בשאר ארצות צפון אפריקה וכך גם ביטויים רבים אחרים.

 תפוצה רחבה זו מרמזת על עתיקותה של העגה. אף השינויים במבטא מרמזים על תהליך לשוני ממושך. באלג׳יר, למשל, a (אחורית) האופיינית למבטא העברית הפכה בכמה מילים מלשון סתרים זו ל־a (קדמית) האופיינית למבטא מילים ערביות. דומה שהדוברים שוב לא חשו במוצא העברי של מילות סלנג אלה ופעמים מעתק זה מרמז על תהליך מורכב יותר. למשל, המילה gni:ba (גניבה) ידועה גם ־'מוסלמים הכפריים, ששאלוה מהיהודים בצורתה העברית gniba והתאימוה למבטאם הערבי; לימים חזרו היהודים והושפעו מהמבטא שבפי שכניהם המוסלמים וביטאוה אף ־ב gni:ba אולם אין אפשרות להגדיר, לפחות לפי שעה, את הזמן והרקע ההיסטורי שבהם חדרו רוב המילים העבריות ללשון הסתרים כמו למוגרבית בכלל.

שאילות מהברברית

וכן הוא בשאילות מהברברית. אין לדעת אימתיי ובאלו נסיבות חדר ביטוי זה או זה מהברברית למוגרבית; אף אין הניבים השונים של המוגרבית שווים בביטויים הברבריים השאולים בהם — והרי בברברית עצמה יש להגים שונים: תאמאזיגת, תשלחיית והלהגים הזנאתיים. ביטוי כמו ״זנווי״ או ״אזנווי״ (=סכין) ידוע בעיקר בדרום. מספר השאילות באלג׳יר מועט ביחס מאלה שבניבים אחרים. למשל- fertattu            (=פרפר) ידוע למוסלמים בעיר אך אינו ידוע ליהודים, אבל המילה ידועה ליהודים באזורים אחדים במרוקו, בדרך כלל בצורת fertittu.

שאילות מהשפות הלטיניות

שאילות מהספרדית

לשון אחרת שהשפיעה השפעה רבה על המוגרבית־היהודית, בפרק הזמן שאנו דנים בו, היא הקסטיליאנית. ראינו למעלה שמגורשי ספרד החזיקו בלשונם דורות רבים, עד שנתבוללו לגמרי בלשון התושבים, ויש שהמשיכו לדבר בה עד דורנו, בדרך כלל באזורי ההשפעה של השלטון הספרדי. עקבותיה של דו־הלשוניות ההיסטורית ניכרים היטב בלשונות ששימשו במגרב, בכתב ובעל פה. ר׳ שלמה הכהןמציין שמילים ספרדיות רבות שאולות בערבית של דבדו ולדעתו מילים אלה הן משקע מלשון אבות אבותיהם של תושבי דבדו, גולי ספרד:

״גם יתאמתו דברינו שאבותינו הם מגולת ספרד, שעד היום נשארו איזה מלות שרישומן ניכר שהם מלות ספרדיות כמו הכתונת, שבלשון ערבי קורים אותה קסאבא ואנו קורים אותה קאמיזא.

• camisa. המילה רווחת בכל רחבי צפון אפריקה וכיוון שהיא נמצאת גם בערבית הכללית מסתבר שהיא מנחלת העבר הלטיני הקדום. במזרח היא הוטמעה כליל בפונטיקה של הערבית הקלסית בצורת قميص

כמו כן לחמץ קורים אותה ההמון גראבאנצוץ. הכוונה ל-garbanzo, ״גרגרי חומוס״.

 כמו כן הסולת קורים אותו סמידא.

ובמובן זה המילה משמשת בכל רחבי מרוקו. גם לערבית הכללית היא חדרה, אם כי לאו דווקא במובן של ״סולת״ אלא של ״קמח לבן״. אף כאן אפשר להניח שהמילה עולה ומגעת עד לתקופה הלטינית,

והיא נשאלה ממנה, כלומר מן simila (שממנה גם המילה האנגלית הידועה semolina), כמובן בהנחת חילוף העיצור המכתשי־צדי 1 בשכנו המכתשי d ; אך אפשר שהערבית הכללית שאלה אותה מן הארמית — והרי היא מתועדת בתרגומים ובתלמודים (ראו יאסטרוב בערכו) — כפי שסובר S. Frankel, Die 32 .aramäischen Fremdwörter im Arabischen, Leiden 1886, p — ושהיא עצמה שאלה אותה מן היוונית semidalis

וכמו כן מלת הפרש קורים אותה דיפיראנץ. diferencias — אך לפי צורתה, מילה וו יכולה להיות גם שאילה מצרפתית.

גם כן אומרים מן דין פוראדא לדין פוראדא, שפירושה מזמן לזמן. צורה וו נתגלגלה מן período

גם מרגלא בפומייהו כשמקלל(י)ם זל״ז (=זה לזה): כוונתו המעשית של הביטוי מקיפה משרע של דברי גנאי הנאמרים על אדם שכועסים עליו(בדרך כלל שלא בפניו), למן ״בלי טובות״ ועד ״שילך לעזאזל!״.

 ביין די מאל עליה ביין די ניגרו.

כלומר ״ניכר שהוא רע״. ״ניגרו״ (negro, כושי) הייתה באותם הימים מילת גנאי חריפה, במובן ״רע, שטני״ ואולי אף בקונוטציה של ״מלשין״. (ראו דוגמה ש״ניגרו״ באה בה בהקשר של ״מלשין״ אצל בוניס, לקסיקון, ערך 2506), אך קשה להלום את הביטוי בתרגום מילולי חד־משמעי. ״ביין״ השנייה היא כפשוטה בערבית, ״מביין, ״ביין״(ניכר), ואילו הראשונה נראית גרירה אגב השנייה. המחצית הראשונה ידועה גם במערב הפנימי בצורת ״מן די מאל עליה״ וכמה אינפורמנטים ששאלתי לא ידעו להסבירה מילולית.

 גם המידה שמודדין בה דבר הלח קוראים אותה כרובא ובספרד קוראים אותה רובה. גם הכלי ששותים בו קאפי קורים אותו טאצא וגם אנשים במקצת קוראים לראש קאביצא. המלות האלו יעידון יגידון שהם באו מגולת ספרד ונשארו איזה מלות ספרדיות למזכרת״.

כיום roba היא מידת משקל של עשרים וחמש ליברות. המילים האחרות הן  cabeza-ו taza

־־! אשר למילה ״מאל״, מרציאנו, דברו, עמ^׳ 75 הע׳ 10, ציין ששמע קללות אלה מסבו, ושמא רק את ביאורן, ״לשון נזיפה״. ברם, בעל פה הוסיף, שהוא מכיר את הנוסח ״בן די מאל עליה״ ומשער ש״מאל״ היא המילה הקסטיליאנית mal (״רע״). הוראת הביטוי תהא אפוא ״פלוני הוא בן הרע, או הרע חל עליו״. ברם, הגיית mal ב-a קדמית (כפי שאנשי המערב הפנימי הוגים אותה) מלמדת שאין היא נתפסת(עוד) כמילה לועזית אלא כמילה ערבית. מכל מקום אילו באנו לגזור את המילה מהשורש הערבי מי״ל היינו אנוסים להניח השמטים וגלגולים שונים.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 25