להאיר באור החיים  –לפרשת עקב מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

להאיר באור החיים

 –לפרשת עקב

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה,

ושמרתם ועשיתם אותם,

 ושמר יהוה אלהיך לך את הברית ואת החסד…" (ז, יב – כו)

לימוד תורה ושמירת מצוותיה מתוך שמחה {והיה} וענווה {עקב},

היא הערובה לקיום עם ישראל בארץ ישראל,

 מתוך ביטחון רוחני, צבאי, כלכלי ורפואי,

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.  

"והיה עקב תשמעון":

רבנו-אוה"ח-הק' שואל על שלושת הביטויים הנ"ל:

התורה יכלה לפתוח את הפרשה בביטוי "עקב תשמעון",

 או בביטוי "אם תשמעון" במקום "עקב", וכן "תשמעו" במקום תשמעו-ן".

וכן, השימוש בפועל "ושמר" בעבר, במקום "ישמור" בעתיד,

כמתחייב מבחינה תחבירית.

מה ההבדל בין שמירת "הברית" לשמירת "החסד"?

על כך, עונה רבנו-אור-החיים-הק' – שבע תשובות.

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם – ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".

זהו הפס' הראשון בפרשתנו המתמצת למעשה את כל הפרשה, ואת חופש הבחירה הנתון בידינו.

עקב  = במידה ונישמע {"תשמעון"} למצוות ה' {"המשפטים"} מתוך שמחה {"והיה"}, ונקיים אותן הלכה למעשה {"ושמרתם = מצוות לא תעשה. ועשיתם = מצוות עשה"}, גם הקב"ה יקיים את הבטחתו אלינו, שהיא "הברית והחסד", וכדברי רש"י: "ישמור לך הבטחתו". כלומר, המילה "עקב" = אם, מהווה למעשה את מילת המפתח בפרשה.

"עקב" שמה של פרשתנו, מבטא את תכנה גם ע"פ הפסוק: "עקב ענוה יראת יהוה, עושר וכבוד וחיים" (משלי כב, ד). כאשר נתנהג בענוה כלפי כל אדם, אותה מסמל העקב הנמצא בתחתית הגוף, נוכל לזכות לענוה ויראת ה' כלפי הקב"ה, בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם", ועקב כך נזכה ל"עושר, חיים וכבוד" בהם משופעת ארץ ישראל: "כי יהוה אלהיך מביאך אל ארץ טובה: ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון; ארץ זית שמן ודבש. ארץ, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה" (דב' ח, ז – י).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את  הביטו "כל בה""כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו – 'כל בה".

בעצם, זוהי  הפרשה הכי משופעת בברכות אודות ארץ ישראל.

"עקב" – שם הפרשה, גם במשמעות שהיא "עוקבת" אחרי הפרשה הקודמת "ואתחנן", בה נאמרה הפרשה הראשונה של קריאת שמע, המדברת על קבלת עול מלכות שמים, ואילו פרשתנו מדברת על הפרשה השניה של קריאת שמע המדברת על השכר והעונש בקיום מצוות התורה.

הרמב"ן אומר שהתורה הזהירה במיוחד על שמירת "המשפטים – כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצוות כולן, שלא יחטאו בהן כלל" כדברי קודשו (דב' ז, יב). עד כמה צריכים להיזהר במצוות שבין אדם לחברו.

בעל הטורים אומר: "שיש לפשפש ולחקור אחר עומק הדין", לכן המיקוד הוא על "משפטים".

הספורנו: "כי במשפט יעמיד ארץ". הוא מתייחס לפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ – ואיש תרומות יהרסנה" (משלי כט, ד). כלומר, כאשר השליט מעמיד את המשפט כנר לרגליו, השלטון במדינה יהיה יציב. ואילו כאשר השליט משחד את המקורבים, השלטון יהרס.

 כמו כן, הגאולה תלויה במשפט צדק ככתוב: "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

הביטוי "והיה" בו פותחת הפרשה, מסמל את השמחה. "אין והיה – אלא לשון שמחה", כדברי המדרש (ויר"ב יא' ז'). כמו כן, אותיות המילה "והיה" הן אותיות שמו יתברך י-ה-ו-ה, שהן הנוטריקון: י-שמחו ה-שמים ו-תגל ה-ארץ, המדבר על שמחת גרמי השמים, מלאכי רום ויושבי הארץ בגאולה העתידה לבוא.

כלומר, כאשר "תשמעון" בקול ה' מתוך שמחה {"והיה"}, תשרור שמחה בעליונים ובתחתונים (זהר חלק ג, דף נט א).

  • השמחה האמתית – כשזוכים לקיים את מצוות ה' מתוך שמחה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ויתבאר על דבר אומרו ז"ל, אין והיה אלא לשון שמחה. והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים – כי אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציווה ה' לעשות, אז ישמח לבו… השמחה {והיה} תהיה לך עקב תשמעון. פירוש, עקב הוא סוף ותכלית כדרך שמצאנו שהשתמשו חז"ל בלשון זה בלשון המשנה: "בעקבות משיחא וגו', כי בגמר זמן ביאת {מלך המשיח}, יקרא עקבות".

 דוד המלך אומר בתהלים: "ישמח לב – מבקשי יהוה" (קה, ג), וכן "עבדו את יהוה בשמחה, בואו לפניו ברננה" (ק, ב). מצד שני, הוא אומר: "עבדו את יהוה ביראה, וגילו ברעדה" (ב, יא).

השאלה הנשאלת: עבודת ה' מתוך שמחה ורננה, או יראה ורעדה?

בעבודת ה', יש להתחיל ביראה, כי ע"י היראה, האדם יזהר שלא לעבור את רצון הבורא. כשיש לאדם יראת שמים טהורה, הוא כבר יגיע לעבודת ה' מתוך שמחה ככתוב בהמשך: "ועתה ישראל, מה יהוה אלוהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את יהוה אלהיך, ללכת בדרכיו – ולאהבה אותו" (דב' י, יב).

רבנו האריז"ל כותב על השכר הגבוה של עבודת ה' מתוך שמחה:

 "הנה האדם צריך בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקותו בתורה, או כשמתפלל התפילה – להיות שמח וטוב לב יותר, מאשר מרוויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב".

וכן הוא כותב: "דע, כי העושה מצוה, אין מספיק לו במה שיעשה אותה לבד, אלא יהיה שמח בעשותו אותה מצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש, ובחשק גדול, כאילו נותנים לו סכום גדול של כסף וזהב, וזה יורה על היות אמונת בטחונו בבורא יתברך בתכלית… וכפי גודל שמחתו ובטוב לבב הפנימי – כך יזכה לקבל אור העליון. ואם יתמיד בזה, אין ספק שתשרה עליו רוח הקודש", כמו חבקוק הנביא שזכה להתנבא, בזכות שמחתו בשמחת בית השואבה.

  • השמחה האמתית – כשיתברר לנו בעולם האמת, שיצאנו זכאים בדין.

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר בפירושו השני: אל לו לאדם לבטוח בצדקתו לשמוח. אלא רק לאחר שיתברר לו בסוף דרכו בעמדו בפני בוראו, שאכן הוא זכאי בדין. וכדברי קודשו: "אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם – אז הוא זמן השמחה. וכל שלא הגיע לזה, אין לו מקום לשמוח… כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול… [ביום הדין], וכפי זה שיעור עקב – הוא סוף שמיעת כל המשפטים". לכן, התורה השתמשה במילה "עקב".

  • השמחה האמתית והשגת נ' שערי בינה – ע"י לימוד תורה מתוך שמחה.

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שנוכל להגיע להשגות גבוהות בתורה ואף לחמישים שערי בינה בבחינת "תשמעו – ן" = שער הנון {50}, על ידי לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה וענוה.

המילה "והיה" רומזת לשמחה, והמילה "עקב" רומזת לענוה.

רבנו-אוה"ח-הק' מביא את הזהר הק': "דלית חדוותא {שמחה} קמי קודשא בריך הוא, כשעתה דישראל משתדלי באורייתא" (פנחס רי"ג). ולכן, הכתוב אומר "והיה" בסתם, כדי לרמוז על השמחה לקב"ה. וכדברי קדשו: "והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא את העולם. וכשהוא שמח, כל העולם בשמחה ובששון".

כמו כן, השימוש במילה "עקב", רומז לכך שבלימוד תורה, על האדם ללכת עקב לצד אגודל בענוה ובשפלות, ואז ישכיל להבין… אפילו סתרי תורה.

  • "ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד" (ז, יב)

שמירת הבטחת הברכות בא"י – תלויה רק בקיום המצוות.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לגבי השכר על קיום המצוות נאמר "ושמר יהוה אלוהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" בלשון עבר, ולא השתמש כמתחייב בלשון עתיד ישמור יהוה אלוהיך וכו'. כלומר, מתן שכר לדורות הבאים. הלימוד מזה לדעת רבנו הוא: שמירת הברית תלויה אך ורק בנו. במידה ונשמור ונקיים את הברית שנכרתה בעבר בין הקב"ה לבני ישראל, נוכל לזכות בברכות בעתיד, לכן השימוש בזמן עבר: "ושמר".

על אותו משקל ניתן להוסיף, שהשימוש בביטוי "לך" בלשון יחיד במקום "לכם" בלשון רבים, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית לביטוי "תשמעון" שהוא בלשון רבים. התשובה לכך היא, שקבלת השכר תלויה בדרך בה כל אדם מקיים את המצווה. רבים הם האנשים המקיימים מצוות כמו שמירת שבת, אבל כל אחד מקיים אותה בדרך אחרת, ולכן נאמר "לך" – לפי ההשקעה במצווה ע"י כל אחד, כך יהיה שכרו, בבחינת "לפום צערא אגרא".

  • הקיום בא"י בבחינת "החסד" – בזכות קיום המצוות.

רבנו-אור-החיים-הק' מעלה את השאלה: בפסוק הנ"ל "משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו את כל המשפטים, בזה יזכו לשמור להם הבטחתו. וממה שאמר בפרשה זו עצמה – לא בצדקתך… כי ברשעת הגויים… ולמען הקים … זה יגיד שהגם שאין להם צדקות, בהכרח שיקיים ה' את השבועה" כדברי קדשו, ללא קשר אם קיימו את המצוות?

רבנו-אוה"ח-הק' משיב: כניסת יוצאי מצרים לארץ, הייתה בזכות האבות, גם אם בני ישראל לא היו ראויים, לכן נאמר "לא בצדקתך וכו'", אבל לאחר הכניסה לארץ, הקיום הביטחוני, הרפואי והכלכלי, יהיה תלוי רק בשמירת המצוות, ולא יהיה תלוי עוד בהבטחה לאבות.

  • "הברית והחסד" – כיבוש שבעת העמים בימי יהושע, בזכות ההבטחה לאבות.

כיבוש אדום, מואב ועמון בעבר הירדן – בזכות קיום התורה.

"ושמר יהוה אלהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (ז, יב).

הביטוי "הברית", מתייחס לירושת הארץ בגבולות יוצאי מצרים, ע"י כיבוש יהושע. ואילו הביטוי "והחסד", מתייחס לשאר העמים בעבר הירדן: אדום, מואב ועמון כפי שהובטח לאבות, וזה יהיה רק בעתיד בזכות קיום מצוות, בבחינת "עקב תשמעון… ושמרתם ועשיתם".

יוצאי מצרים לא הורשו לכבוש את אדום, מואב ועמון. אבל, זה יהיה בעתיד בזכות מעשינו הטובים.

ז. "הברית והחסד": בזכות "הברית" אבות – יהושע כבש את הארץ.

                      בזכות "החסד" – נכבוש בימות המשיח, את עבר הירדן ואדום.

 רבנו-אור-החיים-הק' מעלה עוד אפשרות: "הברית" – רומז לשבעת העמים שנכבשו בכניסה לארץ ע"י יהושע ככתוב: "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (דב' ז א). ואילו "החסד" – רומז לשלושת העמים הנותרים: אדום, עמון ומואב בימות המשיח. כלומר, עבר הירדן המזרחי עד נהר פרת כהבטחת ה' לאברהם.

במילה "אדום", הוא רומז לרומי ולכל העולם הנוצרי, וכדברי קדשו: "לדבריהם ז"ל שאמרו עתידה מלכות אדום [אירופה ואמריקה] שתתפשט בכל העולם. מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל, וחסד מופלג יקרא".

רבנו מסתמך על דברי רב יהודה בשם רב שאמר: "אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חודשים" (יומא י ע"א). כמו כן, כדי לקיים את נבואת ישעיה בפרק י"א הדן בפועלו של מלך המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי… ונחה עליו רוח יהוה… ועפו בכתף פלישתים {החמס העזתי!} ימה יחדיו, יבוזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משענותם" (ישעיה יא, א – יד. ילקוט שמעוני לך לך רמז עח). רמז למלחמת גוג ומגוג.

רבנו-אוה"ח-הק' חותם את דבריו בתפילה לגאולה:

 "וחסד מופלג יקרא, ועליו הוא אומר ואת החסד… ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל לנו גוים רבים".

יוצא שהפס' הפותחים את פרשתנו,

טומנים בחובם את הפתרון לבעיות הכלכליות, הביטחוניות והרפואיות:

  • ביטחון כלכלי מבחינה כלכלית, הקב"ה מבטיח ברכה "בלי די": "ואהבך, וברכך, והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירשך, ויצהרך… על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (דב' ז יג'). כל זה בבחינת "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג י). "אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".
  • ביטחון רפואי מבחינה רפואית, הקב"ה מבטיח לנו בריאות איתנה: "והסיר יהוה ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך, ונתנם בכל שונאיך" (דב' ז טו').

 רבנו אוה"ח הק' מסביר את פשר הכפילות: "והסיר ה' ממך כל חולי", ומצד שני "לא ישימם בך".

רבנו מדגיש: במילה "והסיר", הכוונה גם למחלות שאדם גרם לעצמו, כמו ישיבה ממושכת בשמש. במילים "לא ישימם בך", הכוונה למחלות הבאות בשליחות.

רבנו מדגיש: "עוד בא להעיר בהכרת חסד אל, כי הוא המסיר חולי מישראל, לבל יאמרו כי הדבר בא כפי הטבע". שנזכה להפנים שרק הקב"ה הוא הרופא האמתי בבחינת: "כי אני יהוה רופאך" (שמות טו, כו).

מהביטוי "וכל מדוי מצרים הרעים", רבנו לומד, שגם מחלות מדבקות ישים אותן על הגויים, ועמ"י לא ידבק מהן.

"והסיר יהוה ממך כל חולי".

 רב אומר: 'כל חלי' "זו עין {רעה}. רב שידע ללחוש למתים, בדק ומצא בבית הקברות: "תשעין ותשעה [מתו] בעין רעה, ואחד {מת} בדרך כל הארץ" (בבא מציעא קז ע"ב):.

בעל הטורים: "כל חלי"גימטריה צ"ח קללות שנאמרו בפרשת 'כי תבוא'.

  • ביטחון צבאי מבחינה ביטחונית, הקב"ה מבטיח שיטפל באויבי ישראל, גם אם הם רבים:

"כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם … לא תערוץ מפניהם כי יהוה אלוהיך בקרבך… ונשל יהוה אלוהיך את הגויים האל מפניך… לא יתייצב איש בפניך" (דב', טז'- כד').

"בן אדם, למה תדאג על הדמים / ולא תדאג על הימים.

                  כי הדמים אינם עוזרים / והימים אינם חוזרים" {פיוט מרוקאי}.

רש"י מסביר את הפס' הראשון: "והיה עקב תשמעון וכו'" – "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו – תשמעון" (תנחומא עקב א). כלומר, הביטוי "עקב" – במשמעות מטאפורית לעקב הגוף. פירוש, אם לא נזלזל במצוות הקלות, כנאמר בפרקי אבות: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", אז נזכה לשכר המופיע אח"כ: "ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד וכו'".

המדרש מספר על דוד המלך "שהיה מתיירא מיום הדין ואומר: ריבון העולמים, איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה שהן חמורות, אני מתיירא מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן", ע"פ הפס': "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני" (תהלים מט, ו). מתוך המזמור אותו קוראים בתפילה בבית האבל.

ניתן גם להסביר, שכוונת הדברים היא, לגבי הדרך בה אנו מקיימים את המצוות. האם מתוך יישוב הדעת וע"פ כל ההידורים, או כלאחר יד, בבחינת "מצות אנשים מלומדה", ובפרט לגבי המצוות היומיומיות אותן אנו "דשים בעקבינו" כמו "ברכות הנהנין" ללא כוונה, בניגוד למצוות עונתיות כמו פסח, סוכות, ר"ה, כיפור וכו' להן אנו מתייחסים ביראת כבוד, תוך שמירה על כל ההידורים בקיומן. כנראה בגלל העונתיות שלהן.

ראה את דברי הרב יהודה צדקה בהמשך, לגבי מיליוני הברכות העוברות בפינו, אבל ללא כוונתנו.

הרב שלמה זלמן אוירבך נשאל פעם ע"י ילד: אם הקב"ה אוהב אותנו, מדוע הרבה עלינו מצוות, ולא מסתפק בשבע מצוות בני נח, או מקסימום כפול?

רבנו השיב: הקב"ה נותן לנו שכר, גם על דברים שגם הגויים עושים, כמו נעילת נעליים, בתנאי שנעשה אותן לפי הוראות השו"ע: נעל ימין תחילה, אח"כ שמאל. שריכת נעל שמאל, אח"כ ימין. קיבלת שכר של ד' מצוות.

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הרמב"ם בראש פרשת חוקת: ע"י קיום מצוה בשלמותה, נגיע לגן עדן. לכן, חשוב שיהיו לנו הרבה מצוות, כך שנוכל להתחבר למצוה אחת, אותה נקיים בשלמות, ובזכותה ננחל גן עדן.

להלן סיפור המדגים עד כמה חשוב לקיים כל מצוה בשלמותה.

הרה"ג יהודה צדקה ע"ה ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד} כותב בספרו "קול יהודה":

אדם ממוצע מברך כ- 3.5 מיליון ברכות במשך ימי חייו. והנה כאשר  מגיע לעולם האמת, הוא חושב שיש לו קרונות של ברכות.  אך, כאשר הוא מתייצב לפני הקב"ה, מתברר לו שחלק גדול מן הברכות היו מגומגמות ולא בכוונה.

הוא מביא לכך משל, לאדם פשוט שנסע לעיר יהלומים בהם אינו מבין דבר. לקראת שובו לעירו, הם נתנו לו תיק מלא יהלומים. בדרכו חזרה, התיק הכביד עליו, והוא החל לזרוק יהלום אחרי יהלום, עד שנשאר לו יהלום אחד אותו השאיר למזכרת. בהגיעו לעיר הגדולה, שילמו לו הרבה כסף עבור היהלום היחידי שנשאר לו לפליטה. רק אז, הוא הבין עד כמה הוא טעה.

כך אצלנו. רק בעולם האמת נבין עד כמה כל מצוה היא יהלום, אבל אז, יהיה מאוחר, בבחינת "במתים חופשי".

נסיים בחלק משיר אותו אהב לשיר מו"ר אבי הפייטן הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה, אודות הבלי הדמים וחשיבות הימים:

"בן אדם, למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים /

 כי הדמים אינם עוזרים, והימים אינם חוזרים.

רדוף אחרי התורה והמצוות, כי הם לעד קיימים /

אם הזמן בוגד, אל תאלצהו ואל תרדוף אחריו".

עשה זאת בני, והינצל מארי וגוריו /

בטח בה' ועשה טוב, כי בוטח בה' אשריו".

עבודת ה' של הנשמות מעולם "הראש" [כמו משה ורשב"י],

 ו"הלב" {ראשונים ואחרונים, דוגמת רבנו-אוה"ח-הק'}.

 לעומת נשמותינו שהן מעולם "העקב", ב"עקבתא דמשיחא".

גוף האדם מחולק לג' חלקים: הראש בו מוצבים "שבעת קני המנורה":

שתי עיניים {ראיה}, שתי אוזניים {שמיעה}, שתי נחיריים {ריח} ופה – {טעם}.

החלק האמצעי הכולל את הלב – {רק מרגיש}.

החלק התחתון שהוא העקב – אינו מרגיש כלום, ומתבטל כלפי החלקים הקודמים.

חכמי תורת הח"ן אומרים שכמו שגוף האדם מתחלק לראש הכולל את המחשבה, הדיבור והשמיעה. החלק האמצעי הכולל את הלב שאינו רואה ואינו שומע, אבל הוא מרגיש את כל הגוף, לעומת העקבים שאינם מרגישים. כך בעולם הנשמות. נשמות הראשונים כמו משה רבנו והרשב"י, מקבילות לאיברי הראש הרואות ומרגישות הכול, לכן בזהר נאמר, תא חזי = בא וראה.

בגמרא לעומת זאת, נאמר "תא שמע" = בא שמע. נשמות דורות הראשונים והאחרונים כמו האמוראים, הראשונים והאחרונים כמו רבנו-האוה"ח-הק' שהרגישו את דופק הדור.

לעומתם, נשמות הדורות שלנו שאינן רואות ואינן מרגישות כלום, נקראות עקבתא דמשיחא, והן יכולות להביא את המשיח ע"י קיום המצוות בבחינת "והיה עקב – תשמעון את המשפטים האלה" – לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה [והיה] וענוה [עקב].

אצל הנחש שהוא מקור החטא הקדמון נאמר: "והוא ישופך עקב". הוא אורב לנו בכל מקום להחטיאנו, ובפרט בדורנו הרווי פיתויים בכל אשר נפנה.

יעקב אבינו הצליח להתגבר על העקב שבו, ולכן נקרא ישראל = ישר – אל.  יעקב אבינו סלל לנו את הדרך להתגבר על "עון עקבי יסובני" כדברי דוד בתהלים (מט).

דוגמא לכך, התנא הגדול רבי עקיבא מלשון עקב, שהצליח להשתחרר מ"נשיכת הנחש", והגיע להיות ראש החכמים ואבי התושב"ע עליו נאמר בגמרא, שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו כדברי משה רבנו, כאשר הראה לו הקב"ה את חכמי הדורות.

על רבי עקיבא אמר בן עזאי חברו: "כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה". כלומר, כל החכמים יכולים לתקן רק קליפות דקות, לא כן רבי עקיבא.

יעקב אבינו [מלשון עקב],  ניסה לגלות לבניו את הקץ: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בר' מט א). גם רבי עקיבא הלך בעקבותיו כאשר חשב שבר כוכבא הוא המשיח, ואף קרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב וכו'", כעדות תלמידו רבי שמעון בר יוחאי.

חטא הנחש כרוך על עקבי משיח, ועלינו להשתחרר ממנו ע"י חזרה לאבינו שבשמים מתוך אמונה זכה, בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" כדברי חבקוק הנביא הרומז במילה "יחיה" בעתיד, לעידן המשיח.

האותיות העוקבות של המילה ז.מ.ר. הן אותיות  נ.ח.ש. ע"י עבודת ה' מתוך זמרה ושירה, נוכל להתגבר על הנחש המסמל את היצר הרע.

 דוגמא לכך: דוד המלך כותב את מזמוריו מתוך שירה וזמרה, גם במצבים קשים: "מזמור לדוד – בהיותו במדבר יהודה" (סג א). גם כשהוא מסתתר במדבר משאול המלך הרודפו להורגו, הוא מזמר לה'.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

       "לא תחסר – כל בה" (דב' ח ט)

 ברכת השפע בארץ ישראל: 

                   "כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו: כל – בה" (רבנו-אוה"ח-הק')

"ושמרת את מצוות יהוה אלהיך… כִּי יהוה אֱלֹהיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה:

אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. 

אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ;

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחֹשֶׁת.

ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹוהיךָ,

 עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דב' ח, ו – י ).

הפסוקים הנ"ל מבטאים את השפע הכלכלי של א"י שלא חסר בה דבר. לגבי השאלות מדוע יש לנו רק נחלי מים, ולא נהרות גדולים כמו באירופה. וכן, מדוע מההרים ניתן לחצוב רק אבנים ונחושת ולא זהב? 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך: א"י התברכה בכל מה שאנו צריכים. מצד אחד אוכל, כמו "חיטה ושעורה…", ומצד שני, "ברזל… ונחושת" לתעשייה, בבחינת "לא תחסר – כל בה". וכדברי קודשו: "העושר בארץ הוא תלוי, והמעשיר מהארץ מעשיר, ונתחלקה לכולם בשווה, שכולם אוכלים בה לשובע. אם כן כולם עשירים… ובזה ישנם בגדר ואכלת ושבעת" (ח, ט).

השבח לא-ל שד-י = הזן ומפרנס לכל בדרך נסתרת, שזיכנו לחיות בא"י בדור, בו  מתקיים: "לא תחסר כל בה".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, מדוע כאשר עמ"י היה בגלות, הארץ לא הניבה פירות, והיית בעיקר ארץ ביצות. רבנו לומד זאת מהכתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד – עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב). וכך דברי קדשו: "דקדק לומר תיבת אלהיך, להעיר כי שבח הארץ הוא כשה' מייחד אלקותו על ישראל. אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם – אין שבח כל כך לארץ".

      "ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהיךָ" (דב' ח י).

ברכת המזון מן התורה.

"כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצוים לו בשפע" (ספר החינוך).

  • "ואכלת ושבעת, וברכת את יהוה אלהיך" – זוהי ברכת הזן בה אנו מודים לה' על שהוא זן אותנו.
  • "על הארץ" – זו ברכת הארץ. להודות לה' על ארץ ישראל.
  • "הטובה" – ברכת הטוב והמובחר בארץ ישראל – ירושלים.

            את ברכת "הזן" תיקן משה רבנו עם ירידת המן.

את "ברכת הארץ" תיקן יהושע בן נון עם כיבוש הארץ.

את "בונה ירושלים" תיקנו דוד ושלמה.

את ברכת "הטוב והמטיב"- תיקנו חכמי יבנה על הרוגי ביתר שנלחמו נגד הרומאים וזכו לקבורה בט"ו באב.

כ"כ, גופותיהם לא הסריחו למרות שבמשך תקופה לא מבוטלת, הרומאים לא אפשרו לקברם, (ברכות מח ע"ב).

ספר החינוך: "יכוון בברכת המזון שה' הוא מקור הברכות, והוא המולך למי מגיע השפע… כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצווים לו בשפע".

ספר חרדים: יכוון בארבע הברכות של ברכת המזון כנגד ארבע אותיות הוי-ה.

רבנו יעקב אביחצירא: "וברכת את יהוה  אלהיך = [אותיות] אכילה. האוכל כיהודי – יברך כיהודי.

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, נהג לברך את ברכת המזון מילה במילה ובכוונה, כמונה מרגליות, וכך נהג לומר:  ברכת המזון היא המצוה הכי מפורשת בתורה: "ואכלת ושבעת" = אכלת לשובע, "וברכת את יהוה…".

לכן בני ובנותי היקרים, תברכו מתוך הכתוב מילה במילה ובכוונה, וזו גם סגולה ל"ברכת יהוה כי תעשיר".

הרב יצחק גינזבורג: שני "לחם משנה" בשבת, מייצגים: "לחם מן הארץ" ו"לחם מן השמים", דבר הרומז לכך שכל פרנסתנו בעולם הזה, היא מן השמים.

רבנו בחיי אומר שהמילה "ארץ" מופיעה שבע פעמים. שש כנגד שישה אקלימים בעולם, והשביעי כנגד אקלים ירושלים הממזג בתוכו את סוגי האקלים בעולם.

"ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן…

למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם,

כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם…

וברכת את יהוה אלוהיך,

            על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דב' ח, א – י).

הניסיון  – במן ובפרנסה.       

1.המן ירד מן השמים מידי יום ביומו בבוקר, כשהוא עטוף בשכבת טל.

  1. 2. הכמות הייתה מדודה לכל משפחה, בהתאם למספר הנפשות: "עומר לגולגולת".
  2. 3. אסור להשאיר ממנו למחרת.
  3. 4. נבלע באיברים כך שלא נזקקו לשירותים. "לחם אבירים אכל איש" (תהילים עח, כה) = לחם שנבלע באיברים כדברי רבי עקיבא בגמרא.
  4. 5. יכלו לטעום בו טעמים מגוונים.
  5. 6. ביום שישי ירדה כמות כפולה = לחם משנה.
  6. 7. המן ירד במשך 40 שנה. מקור נוסף למן: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז פס' ד).

מטרת המן:

א. "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא" (פסוק ב).

ב. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" 

ג. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פס' ג).

 

  1. "לנסותך… התשמור מצותיו אם לא".
  • רבנו האברבנאל שואל הרי זה לא ניסיון אלא חסד? "מה הניסיון שמנסה אותם בתת להם לחם דבר יום ביומו… וזה היה חסד גדול, לא ניסיון" (אברבנאל עקב ח, ג).

תשובתו: הקב"ה מנסה את האדם לעיתים בדבר קשה כמו אצל אברהם בעקידה וכו', או בטובה, כמו במקרה של המן שנותן פרנסה בשפע. ידוע שהניסיון לעשיר יותר קשה מאשר לעני, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט".

כמו כן, הניסיון לעשיר מתבטא בכך, האם יעניק לעני. ואילו הניסיון לעני, האם יקבל את ייסוריו באהבה.

  • רש"י: הניסיון בזה שישמרו את המצוות התלויות בו. כמו לא להשאיר ממנו למחרת. לא לנסות לצאת בשבת לאוספו, היות והקב"ה ציווה שלא יהיה.
  • רמב"ן: המן הוא מאכל מוזר שלא היה מוכר להם. אינו ראוי לאגירה, אינו ניתן בשפע אלא במידה. וכן הציפייה לקבלתו כל יום מחדש.
  • רבנו עובדיה ספורנו: "לנסותך" – אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער". (דב', ח טז).
  • בעל "הכתב והקבלה" הרב צבי מקלנבורג. "אנסנו" – לתת שלימות הבירור = ידיעה ברורה למנוסה, שיתברר אצלו… שבכל יום ויום, יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם… בה' יתברך".
  • רבנו-אור-החיים-הק': [תרשים זרימה]. "ויענך" = עינוי הדרך במדבר. "וירעיבך" = עינוי חסרון המזון".

"ויאכילך את המן" = היות וכאשר האדם עייף ורעב, האוכל עלול להזיק לו. לכן הקב"ה עשה להם נס, ונתן להם מן שהוא מאכל בריא וגם טעים. וכדברי קודשו: "ויאכילך את המן – הרי שבח המאכל שהוא הדבר הראוי אפילו למעונה ולרעב, מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש".

  1. "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם –

כי על כל מוצא פי יהוה – יחיה האדם".

"כי כל הדברים שבעולם – יש להם חיות" (האר"י הק' ליקוטי תורה, עקב).

האר"י הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כי כל הדברים שבעולם, יש להם חיות… וכן הלחם שאדם אוכל יש לו חיות, והחיות הוא הדיבור שיצא מפיו יתברך שיהיה כך, כי אותו ההבל הוא דבר שיש בו ממש המחיה את כל העולמות… ודיבורו יתברך, כל דיבור ודיבור נכנס לאותו דבר, להיות חיות בתוכו ולגדלו… וזה שכתוב: 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם', היינו המן שהוא הרוחני בהחלט שיצא מפיו יתברך בבריאה להוציא מן הארץ כל דבר ודבר, אותו דיבור נכנס באותו מזון, והוא זן ומחיה את האדם, לכן צריך לברך על המזון, כי ע"י הברכה, מעורר החיות… וכן ג"כ להיפך. כי כשאוכל בלי ברכה שלא נתעורר החיות שבו, וכן אכילת הרשעים שהוא בלי ברכה".

האר"י הק' מלמד אותנו שבכל דבר בבריאה, יש חיות שנוצרה ע"י דיבורו של הקב"ה כאשר ברא את העולם.

במילים: "ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ, ויהי כן" (בר' א, יא), הכניס הקב"ה חיות בעולם הצומח.

לכן, כשהאדם מברך על המזון, ומשתמש באותן אותיות קדושות בהן השתמש הקב"ה כשברא את הצומח, הוא מעלה את אותה חיות אלוקית מחדש. לא כן כאשר אינו מברך, הוא מנתק מהמזון את אותה חיות אלוקית,

כ"כ במן אותו אכלו אבותינו במדבר במשך 40 שנה שהיה מלווה בניסים, הן בטעמו המיוחד, והן בכך שירד ליד אוהליהם מידי בוקר, בהתאם למספר הנפשות – הכל נעשה ע"פ דיבורו של הקב"ה שהכניס חיות במן.

הורדת המן באה ללמד אותנו, שהפרנסה שלנו תלויה בקב"ה.

מסופר בגמרא על הרשב"י ובנו רבי אלעזר שהתפרנסו במערה בפקיעין במשך 13 שנה, מחרובים ומי מעיין.

למרות שפרי החרוב אינו מתעכל טוב, היות והוא חד וקשה כחרב, בכל זאת הקב"ה נתן בו את החיות, וכל הוויטמינים אותם היו צריכים, דוגמת חלב אם, המכיל את כל הוויטמינים הנדרשים להתפתחות התינוק.

מסר אמוני: עוצמת כל מילה היוצאת מפינו.

"אמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילת ערבית" (ברכות ד ע"ב).

כלומר, הגאולה נשענת ונסמכת על התפילה.

כשנתפלל באמת על הגאולה, ולא "כציוץ הזרזיר" כדברי ריה"ל, הגאולה בוא תבוא.

                   "כל המצוה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות:

  • למען תחיון ב. ורביתם ג. ובאתם וירשתם את הארץ" (דב' ח א).

שכר ועונש: בעולם הזה, או בעולם הבא?

"בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא, אלא במזלא תליא" (זהר הק', וישב קפ"א ע"א).

"למען תחיון" = חיים. "ורביתם" = ריבוי ילדים. וירשתם את הארץ הטובה"  = פרנסה טובה בא"י.

נשאלת השאלה, מדוע השימוש בלשון יחיד לגבי "המצוה", ואילו הפעל "תשמרון", בלשון רבים?

רקע: מצוה {כמו ציצית, בין אדם למקום}, חוק {כמו פרה אדומה}, משפט {בין אדם לחברו}, עדות {שבת וחגים}.

  1. רש"י: "כל המצוה" – בעשיית מצוה, יש לעשותה עד הסוף. "המתחיל במצוה, אומרים לו גמור".
  2. רד"ק [רבי דוד קמחי]. "התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים… לפי שצדיק יסוד עולם, ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת, אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וכן יחיד שעשה תשובה, מוחלים לו ולכל העולם…". כלומר, פעולות היחיד משפיעות על הסביבה.

כמו שלכל אדם יש איברים שונים, כך כלל בני האדם, מוצא כולם מאדם הראשון = אדם אחד.

  1. רבנו-אור-החיים-הק': דן בהרחבה בפסוק, ובקשר שבין קיום "כל המצוה" לבין שלושת מרכיבי השכר הבאים אחר כך: "למען תחיון, ורביתם, וירשתם את הארץ".

רבנו גם שואל הרי בפס' הראשון בפרשה, "והיה עקב תשמעון… ושמר… דיברה התורה על השכר עקב קיום מצוות. אם כן מדוע התורה חוזרת על כך?

לדעת רבנו, ישנו כאן חידוש גדול.  משה רבנו משתמש בביטוי "כל המצוה": "כל" – לשון רבים, ו"מצוה" – לשון יחיד, היות וכלל המצוות מתבטא במצוה אחת של אמונה בקב"ה. לכן, אדם הראשון הצטווה רק מצוה אחת, שלא לאכול מעץ הדעת. כ"כ הדיבר הראשון בעשרת הדברות: "אנוכי יהוה אלהיך" (יתרו). "כל מצוותיך אמונה" (תהילים קיט פו). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב ד).

חבקוק קובע: בימות המשיח, רק הצדיק יחיה. {המש-יח = משה + חי. יחיה = חי {עם} י-ה}. כלומר, כל המצוות הן הרחבה של מצות האמונה בקב"ה, בה הצטווה אדם הראשון.

לכן נאמר בפסוק: "כל המצוה"כלל המצוות התורה, מרוכזות וקשורות במצווה אחת, ולכן יש לקיים את כל מצוות התורה בשלמותן. וכדברי קודשו: "ואשר לזה בא נביא ה' לכללות התורה למצוה אחת, וציווה על כולה לבל יטעה בשיגיון הנזכר" [אותו הזכיר קודם לכן], היות וכאשר האדם מקיים רק חלק מן המצוות, ומצד שני מבזה את האחרות הנראות לו כקלות, יבואו עליו יסורים.  וכדברי קודשו: "להבזות המצוות הקלות, בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצוות. וזה יסובב ייסורי האנשים, וימעט כבודם".

רבנו מסביר את הקשר לשכר המובא בהמשך: "למען תחיון".

הוא משתמש במשל שהובא בזהר (וישלח קע ע"ב): כמו שלאדם יש רמ"ח (248) איברים, כך יש לנו רמ"ח מצוות עשה. כמו שיש לנו שס"ה (365) גידים, כך יש לנו שס"ה מצוות לא תעשה. כאשר כואב לנו איבר אחד, זה מקרין ומשפיע על כל הגוף. כך כאשר אנו לא מקיימים מצוה בשלמותה, זה משפיע על כלל המצווות האחרות שלנו. לכן, הוא אומר בהמשך: "תשמרון לעשות" – פירוש, בין מצוות לא תעשה {"תשמרון"}, בין מצוות עשה {"לעשות"}, והטעם, 'למען תחיון', זה תלוי בזה. וכשאתה מחסר אחת מכל המצוות, אתה מחסר כנגדו חיות איבר אחד".

רבנו מבאר את הקשר בין קיום המצוות, לברכת "ורביתם", ולהלן דברי קודשו: "פירוש, שבאמצעות זה, לא יהיה להם מונע מהטובות, ויחיו וירבו".

לגבי הקשר לביטוי "ובאתם וירשתם את הארץ", רבנו מסביר: "כאן העירם הערה גדולה. כי מי לנו גדול במצוות כמשה נאמן הקב"ה. וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ… וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל מצוה בשלמות". כלומר, ירושת הארץ תלויה בקיום כל התורה.

מהמילה "תשמרון", לומד רבנו: "שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבוא לידו המצוה לעשותה". דוגמא לכך, הציפיה לבוא השבת, בבחינת "ושמרו בנ"י את השבת" – לשמור מתי תגיע השבת (רבנו-אוה"ח-הק').

רבנו החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק':

עיקר השכר הוא בעולם הבא, היות ו"שכר מצות בהאי עלמא ליכא" כדברי הגמרא.

את השכר בעולם הזה, אנו מקבלים על פי הכללים הבאים:

א. מקיימים את המצוה מתוך שמחה {כדברי הרמב"ם ורבנו-אוה"ח-הק' לעיל}.

ב. כמו כן, ע"י שאנו מוסיפים לעצמנו עוד סייגים כדי שלא נחטא.

ג. כאשר אנו מצפים מתי כבר יגיע זמן קיום המצוה, בבחינת "ושמרתם {מתי} לעשות", כמו הציפייה לשבת.

רבי יעקב אמר: "שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא" (קידושין לט ע"ב). עיקר השכר הוא בעולם הבא ככתוב בפרקי אבות (ד. יז): "יפה שעת אחת של קורת רוח בעולם הבא – מכל חיי העולם הזה".

הרב אליהו דסלר ב"מכתב מאליהו" מסביר: כל הנאות בני האדם בעולם הזה, לא יוכלו להשתוות להנאה אחת בעולם הבא. אם כך, מה עם כל השכר שהובטח לנו בפרשתנו, ופרשות התוכחה (ויקרא כו. דברים כח וכו')

כדי ליישב את הדברים, יש לעיין בשכר ועונש המופיע בפרשות התוכחה. הפורענות נאמרות אל כלל האומה, פרט לקללות בפרשת 'כי תבוא' (כז: יד-כו; כט: יז-כ) המופנות לחוטאים בודדים בישראל.

גם הטובה המובטחת לצדיקים, נאמרה לאומה כולה.

פועל יוצא מהדברים, שעיקר עניינה של התורה בשכר ובעונש, הוא לגבי כלל האומה בארץ. ביחס לפרט, יש לעיין בספרי הנביאים והכתובים. לכן, הברכות הגשמיות כמו בריאות, פרנסה, ביטחון וריבוי, שבפרשת בחקותי (ויק' כו), חותמות בייעודים הרוחניים, שהם העיקר: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים  ואתם תהיו לי לעם" (שם: יא-יב).

כמו כן, כאשר עמ"י לא הולך בדרכי התורה, הארץ מקיאה אותו לגלות, היות והיא קדושה, כדברי הרמב"ן.

"ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה,

 וזכרת את יהוה אלהיך –

כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דב' ח, יז – יח).

סוד ההצלחה במלחמות ישראל – אמונה בה'.

מלחמות ישראל הרבות המלוות אותנו מאז ומתמיד, יוצרות תחושה אצל רבים של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בראיונות השונים לתקשורת, המנהיגים המדיניים והצבאיים מדברים על "כוחו החזק של הצבא".

אם כן, עולה לה השאלה, על מי כן יש לסמוך?

התשובה לכך נמצאת בהמשך הפס': "וזכרת את יהוה אלהיך-  כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "צריך לתת לבו על טובתו, כי מה' הייתה לו. ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו". כלומר, הצלחתנו וטובתנו – מאתו יתברך.

הר"ן = רבנו נסים  (בדרשותיו. דרוש עשירי) אומר שמותר לומר "כוחי ועוצם ידי", היות ובפסוק נאמר: "ואמרת {בלשון חיובית} כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אבל עלינו לזכור את המשך הפסוק: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

הקב"ה נטע באדם כישרונות להשגת דברים כמו בלימוד תורה וכו', ולכן ניתן לומר: "כוחי ועוצם ידי וכו', מצד שני, עלינו להודות בכך שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את הכוח הזה.

רבנו יצחק אברבנאל והחתם סופר הולכים בעקבות הר"ן.

החת"ס מוסיף שכל מלחמות ישראל היו מלוות בנסים. אם כך למה בכלל אנו צריכים להילחם? כדי שהגוים לא יחשבו שאנו חלשים, היות וה' נלחם להם.

לפי זה ניתן להסביר את הפסוק: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה'… מגן עזרך – ואשר חרב גאוותך" (דב' לג, יט). הגויים ישבחו אותך שאתה יודע להילחם.

הנצי"ב מסביר שיש להאמין שלא רק הכוח מאת ה', אלא גם החיל מאת ה'.

הרב צבי יהודה קוק (הלכות ציבור עמ' קלג). מיישב את הסתירה.

מצד אחד: "ואמרת כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". מצד שני, "וזכרת את יהוה אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". האדם והעם "שותפים" עם הקב"ה, בכך שעושים השתדלות, וזו הנהגת העולם בכל התחומים, כמו בפרנסה בה האנשים עובדים לפרנסתם.

 ברגע שנפנים שרק ע"י אמונה בבורא ננצח, הקב"ה יתעלה שמו יזכה אותנו בניצחונות מזהירים כמו במלחמות משה רבנו, יהושע בן נון ודוד המלך בעבר, וכן במלחמות ישראל בימינו, כאשר בכתרן, ניתן לציין את "מלחמת ששת הימים" בה שוחררה נחלת אבותינו, כאשר בכתרה הר בית ה' בידינו, בציפייה לבניין בית מקדשנו ותפארתנו.

הכלל המנחה במלחמות ישראל הוא:

עלינו להוריד תחילה את שריהם בשמים של אויבינו העכשוויים כמו החמס, חיזבאלה ואירן וכו', ע"י תשובה ותפילה לבורא עולם, ורק אז נוכל לנצחם למטה.

הדוגמא לכך: יעקב אבינו שנאבק תחילה עם שרו של עשיו  ככתוב: "ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא [שרו של עשו] כי לא יכול לו… בהאבקו עמו… ויקרא יעקב את שם המקום פניאל, כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים, ותינצל נפשי" (בר' לב, כד – ל). אחרי הניצחון על שרו של עשיו בשמים, עשיו הרשע שבא עם "ארבע מאות איש" כדי להילחם ביעקב, התקפל בפניו: "וירץ עשיו לקראתו, ויחבקהו, ויפול על צוארו וישקהו ויבכו" (בר' לג, ד).

בפרשתנו, הקב"ה מבטיח לנו ניצחון מוחץ נגד אויבינו :

"כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם… וגם את הצרעה ישלח יהוה אלהיך בם, עד אבוד הנשארים והנסתרים {במנהרות} מפניך.

לא תערוץ מפניהם – כי יהוה אלהיך בקרבך אל גדול ונורא… ונתנם יהוה אלהיך לפניך, והמם מהומה גדולה עד השמדם" (דב' ז יז –כד). 

אכן, הניצחונות בכל מלחמות ישראל בכלל, ומאז קום המדינה בפרט,

 מוכיחים את ההבטחות הנ"ל. כן יהיה לנו לעד.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

לרבנו יעקב חאגיז מפאס שבמרוקו – בעל "הלכות קטנות" וכו'.

 ענווה וגדולה בתורה – קו המאפיין את רבני מרוקו,

כפי שסופר בכנס "בנתיבות אבותינו" בראשות הרה"ג רבי אברהם אסולין שליט"א,

 ע"י מרן הראשל"צ והרב הראשי לירושלים – הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א. 

רבנו-אור-החיים-הק' תיאר בהרחבה בפרשת "עקב", את חשיבות לימוד התורה מתוך שמחה, ענוה ויראה.

גדולתו בתורה מתוך יראה וענוה של החכם השלם כמוה"ר רבי יעקב חאגיז ע"ה, מאששות את ההנחה הנ"ל של רבנו-אוה"ח-הק', ולמעשה, היא מאפיינת את רבני וחכמי מרוקו, בבחינת דברי רבי אברהם אבן עזרא: "החלק יעיד על הכול". החלק הנשמתי באדם, מעיד על הכול יכול שהוא הקב"ה.

הרה"ג רבי יעקב חאגיז ע"ה היה מצאצאי מגורשי ספרד. הוא נולד בפאס שבמרוקו בשנת 1620, וכבר בגיל 20 התחיל לכתוב את פירושו למשנה בשם "עץ חיים", כאשר בגיל 30 זכה לברך על המוגמר. הוא נסע לליוורנו שבאיטליה כדי להדפיס את הספר, שם הציג את עצמו כאדם פשוט, המשמש כשליח המחבר מפאס [הענווה במלוא תפארתה]. באיטליה הוא שהה במשך שלוש שנים בין השנים 1652 – 1655.

רבני הקהילה ראו שכל היום היה ספון על תלמודו בביהמ"ד, לכן ניסו לתהות על קנקנו. חיש מהר, הם גילו שהוא אכן המחבר, ועמדו על גדולתו בתורה.

 רבני העיר ודייניה, ביקשו ממנו שישמש להם רב וקצין עם משכורת נדיבה, אבל תשובתו הייתה:

"אפילו תתנו לי כל הון שבעולם, לא אעזוב את פאס – עיר גדולה של חכמים וסופרים, ואבוא לליוורנו".

תשובתו המפתיעה, מזכירה את תשובת רבי יוסי בן קיסמא לאותו אדם שביקש ממנו לבוא ולגור בעירו, ובתמורה היה מוכן לשלם לו: "אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות": רבי יוסי ענה לו: "בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה" (אבות ו ט). 

מהצעת רבני ליוורנו ותשובת רבי יעקב,  ניתן להבין על גדולת רבני פאס בעיני רבני איטליה, למרות שגם שם היו רבנים גדולים, דבר המשתקף בהסכמות לספרים הרבים שנדפסו שם.

הגבירים  רבי אברהם ואחיו רבי יעקב ויגה פיררה מליוורנו,  עמדו על גדולתו בתורה ויכולותיו הפדגוגיות של רבי יעקב חאגיז, לכן הם באו אליו בהצעה נדיבה אחרת: לעמוד בראש ישיבת "בית יעקב" בירושלים, אותה יממנו.

 על ישיבה בירושלים, היה קשה לו לוותר, ואכן בשנת 1658 הגיע לירושלים ופתח בה את ישיבת "בית יעקב", שם לימדו ולמדו גדולי עולם. בין חכמי הישיבה ניתן למצוא את רבי שלמה אלגאזי, וכן את רבי משה גלנטי [השני] הראשל"צ, שאת ביתו נתן לאישה לרבי יעקב חאגיז, לאחר שאשתו הראשונה נפטרה.

בין תלמידי הישיבה ניתן למנות גדולי ומאורי הלכה:

 רבי חיים אבולעפיה רבה של צפת, מייסד ורב היישוב היהודי בטבריה, מחבר "זבח פסח" וכו', וחברו של רבנו-אור- החיים-הק'. מחבר "גינת ורדים" רבי אברהם בן מרדכי הלוי. רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" {גט לא פשוט בכלל, היות ובהלכות גיטין, על פיו ישק דבר} שהיה ראשל"צ ירושלים, וחתנו של רבי יעקב חאגיז. רבי חזקיה די-סילווה בעל "פרי חדש" מגדולי הפוסקים הקבור בהר הזיתים ליד רבנו-אוה"ח-הק'.

בהקשר לכך, סיפר מרן הרב עמאר שליט"א על מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה ששימש כדיין בפתח תקוה עם הרב ראובן כץ מחבר "דגל ראובן". בדיון שהיה להם על גט מסוים. הרב עובדיה הביא ראיה מהספר "גט פשוט". הרב כץ טען שלא שמע על הספר הנ"ל. הרב עובדיה ניגש לכולל הסמוך לבית הדין, והביא משם את ה"פני יהושע" על כתובות. הוא אמר לרב כץ: את ה"פני יהושע כבודו מכיר. בוודאי הוא ענה, הרי החיד"א כתב עליו ב"שם הגדולים" שכאשר ראה אותו, זה היה כראות פני מלאך.

הרב עובדיה ציטט מתוך ה"פני יהושע" על רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" ומחבר "הפרי חדש" רבי חזקיה דה סילוה: "וראיתי גדולי עולם שהם גאונים, שאני יראתי להכניס ראשי בין ההרים האלה, פן ירוצצו את גולגולתי, ואני דן בפניהם כתלמיד היושב בקרקע".

אכן, הרב כץ ע"ה ששימש כאב בית הדין בפ"ת השתכנע מהראיות מתוך הספר "גט פשוט" של רבי משה בן חביב, אותן הציג מרן הרב עובדיה ע"ה. אלה מורי ומאורי הלכה לדורם ולדורותינו.

גדולתו של רבי יעקב חאגיז הייתה לא רק בתורה, אלא גם בסדרי הלימוד החדשים והמיוחדים אותם הנהיג בישיבה, דבר שהצמיח פוסקי הלכה לדורות כאמור לעיל.  הוא חילק את התלמידים לחמש רמות. היו חכמים שענו לשאלות שהופנו לישיבה. הצעירים למדו מהחכמים, המתקדמים ישבו בשיעורי "הסתכלות" [כמקובל כיום בסמינרים] בפני דייני הישיבה, כדי ללמוד איך פוסקים הלכה, עד שהוסמכו בעצמם לדיינים.

רבי יעקב חאגיז ע"ה, ידוע היה בחריפותו הרבה ולא נשא פנים לאיש ואף לעשירים. ידועה אמרתו על השוחד: "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור".‏

הוא פרסם ספרים רבים ביניהם: "עץ חיים" פירוש על המשנה. "תחילת חכמה" – כללים בש"ס. "קרבן מנחה",  "זיכרון לבני ישראל" ו"הלכות קטנות" – "שהוא אחד הספרים הגדולים והכי נפלאים בהלכה" כדברי מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א.

הרב עמר שליט"א דיבר גם על רבנו-אור-החיים-הק' שהגיע לארץ, "וכל חכמי ירושלים בפניו – היו כקוף בפני אדם" כדברי רבי גרשון מקיטוב לגיסו הבעל שם טוב.

רבי משה חאגיז בנו של רבי יעקב, המשיך בדרכי אביו עד שהפך לאחד הגדולים. גם הוא פרסם ספרים רבים: "לקט הקמח" על או"ח, יו"ד ואבן העזר. "לקט הקמח" על המשנה. "צרור החיים", "אלה המצוות", "שתי הלחם" וכו' .

העולה ממסכת חייו של רבי יעקב חאגיז ותלמידיו:

 ענוה וגדולה בתורה, שכנו יחד קמי קב"ה.

על  חכמי מרוקו, ניתן ליישם את דברי רבנו אברהם ן' עזרא:

"החלק יעיד על הכול". כשם שהחלק הנשמתי, מעיד על הקב"ה הכול יכול,

כך רבי יעקב חאגיז ורבנו-אור-החיים-הק' – יעידו על כלל רבני מרוקו.

שבת שלום ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר