גירוש ששה ילדים ממרוקו המסמך המלא

גירוש ילדים מישראל למרוקו

פרשה זו היא מן העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו: מדינה, אשר קיבלה את ״חוק השבות״, גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש ״מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה״, ומן הדין־וחשבוך עולים הפרטים הבאים: – גנזך, 5558/9/ג, מסמך15003, דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.   נספח ב' יובא בהמשך.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 15-13, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער: ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13, ויעקב סבה בן 13. כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות (אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים). כן הואשמו הילדים על־ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953. וכך נכתב בדין־וחשבון:

כל הגורמים היו בדיעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה [לעליית הנוער] שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד … הוחלט על החזרתם. בדין־וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. ״הוחלט על החזרתם״ ־ נכתב סתמית.

מהדין־וחשבון עולה, כי ״החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סרבו כלל״.

בדיון ב״מוסד לתיאום״ בנושא גירוש הילדים, שנערך ב־15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם; לא היה כל גירוש בכפייה, והיתה חליפת מכתבים עם ההורים; בדרך־כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת וגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר; כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבנו להורים, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו.אצ"מS100/512, פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 15 במרץ 1953

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה ־ בעוד הדין־וחשבון מציין רק כעשרה תיקים. גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין־וחשבון; אפילו אם היתד, חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו ־ האם יכלו להגיב; ״לא, אל תשלחו אותם. אנחנו לא מוכנים לקבלם״? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה? בדיון ב״מוסד לתיאום״ אמר ק־גוריון למשה קול;

כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו.

הבעיה העיקרית היא: למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלותם?״ הנה כי כן, לבן־גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי ־ אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בךגוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים! אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן־גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב ״בקשה״ לחברי ההנהלה הציונית:

יש הסכם, כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על־ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש [ההדגשה שלי] מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל״. גנזך, 5558/9/ג, מכתב ראש הממשלה לחברי ההנהלה הציונית,  15 במרץ 1953

 גם דבורה הכהן, שבספרה עולים בסערה מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את ״הדין־וחשבוך של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ״המראה מקום״ בספרה. היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון ב״מוסד לתיאום״, ואף הגדילה לעשות בקובעה ״עובדה״ ־ כאילו היו ילדים אלה היו חולי־נפש:

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות: משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

הערת המחבר : הכהן, עולים בסערה, עמוד 311. כן מציינת כהן, שתוך חמישה שבועות היו לילדים שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה. היא הסתמכה רק דיווחו של משה קול – בעוד מקריאת ה " דין וחשבון " ניתן להגיע למסקנה, שמדובר בכעשרה תיקים בלבד, וכל עניינם כייסות .

מובן שבשום מקום ב״דיךוחשבון״, אף לא בדיון ב״מוסד לתיאום״, לא נקבע שילדים אלה היו חולי־נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 ״גילוי דעת״ מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב:

" נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 13-12 ניצחו [את] מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב … נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות. כלומר, לטמיון ולאבדון … האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה? … האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו? אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה ציבוריות שתחקור ב״ענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור. גנזך ג/5558/9, מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, במרץ 1953 – נספח ג' שיובא בהמשך….

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמר אז:

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשות בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית־הסוהר במולדתו״. אצ"מ S100/937, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 5 בנובמבר 1951

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את ״חוק השבות״ ואת מערכת המשפט בארץ.

נספח ב'

הסוכנות היהודית לארץ ישראל

המחלקה לעלית ילדים ונועד

מספר ענ/16654/מק

ירושלים ג' .בניסן תשי"ג

ת.ד 92 19- במארס 1953

טלפון 4231

-1

לכבוד

מזכיר ראש הממשלה

כאן.

שלום רב,

ר״ב 15 העתקות מן הדין-וחשבון על 6 הנערים ״נשלחו חזרה למרוקו בהסכמת הוריהם. ביקשת ממני העתקים אלה כדי להעבירם לשרי הממשלה. אני מקווה שהדין־־וחשבון הזה ישכנע את ראש הממשלה ואת השרים שלא היתה לעלית הנועד כל ברירה אחרת ולא היה כאן גירוש נגד רצון החניכים או הוריהם וממילא לא הופר כאן שום חוק.

על החתום

משה קול

העתק: למר ב. לוקר

םק-/או.

די״ח על הילדים שהוחזרו למרוקו

במרוקו :

1דיין אדמנר. בן 13. יליד קזנלנקה. האם בת 40 בקזבלנקה. במרוקו אח בן 18; אחות בת 20; אח בן 14; אח בן 7,

בשאלון שהגיע ממרוקו כתוב: "היה כמה פעמים בבית הסוהר בגלל כמה מעשים. זקוק לטפול", הגיע חולה גזזת וגרענת מדבקת באניה "נגבה" ביום ה' 4.12.52 והוכנס לשער העליה.

2כהן ארמנד. בן 15. יליד קזבלנקה. האב בן 55 האם בת 50. שניהם בקזבלנקה. להם עוד 6 ילדים כולם במרוקו מגיל 6 ומעלה.

בשאלון שהגיע ממרוקו כתוב: ״ילד קשה היה בבית הסוהר".

הגיע חולה גזזת וגרענת מדבקת באביה "נגבה" ביום ה' 4,12.52 והוכנס לשער העליה.

3עזרזר חיים. בן 14. יליד קזבלנקה. האב בן 60 לערך. האם בת 40. שניהם בקזבלנקה, להם בן אחד בן 21, בן שני בן 17; בת אחת בת 16 ועוד בת שניה בת 11, הגיע באניה "נגבה" ביום 4.12,52 מולה גזזת והוכנס לשער העליה,

4רביבו סלומון. בן 13, יליד קזבלנקה. גילו של האב לא ידוע. האם בת 25. שניהם בקזבלנקה.

אין אינפורמציה בשאלון על מספר וגיל האחים והאחריות.

הגיע לארץ חולה גזזת וגרענת מדבקת באניה "נגבה" ביום 21.12.52 והוכנס לשער העליה,

5אמר אלברט. בן 13. יליד קזבלנקה. האב בן 45 והאם בת 40 שניהם בקזבלנקה, להם שני בנים בגיל 14, 17 וארבע בנות בגילים 4, 6, 10, 19.

הגיע לארץ חולה גזזת באניה "נגבה" ביום 4.12,52 והוכנס לשער העליה.

6סבח יעקב. בן 13 יליד קזבלנקה,

גילי ההורים הנמצאים בקזבלנקה לא צויינו בשאלון, להם 5 בנים ובנות בביתם ובת נשואה אחת אף היא במרוקו.

הגיע באניה "נגבה" 4,12.52 חולה גרענת מדבקת והעבר לשער העליה,

עד כאן הפרטים האישיים עליהם לפי השאלונים שהגיעו ממרוקו.

ביום הגיעם לנמל נודע מפי המלווה על התנהגותם הרעה במשך זמן הנסיעה באניה. ניתנו הוראות למדריכים בשער העליה לדאוג להעסקת החניכים במשחקים, למודים, עבודה ושיחות הסברה. למחרת יום הגיעם נעלמו חמישה (פרט לרביבו שטרם הגיע) משער העליה וחזרו רק ביום א' 7.12.52, על העלמם נמסרה הודעה למשטרה ע״י הנהלת שער העליה. השאלות על מקום המצאם בזמן העדרם ומעשיהם לא נשאו כל פרי. מאז החלו לברוח עתים יחד ועתים כל אחד לחוד.

דיין ארמנד:

חזר- לאחד העלמו – ביום 7,12.52. מיד למחרתו ברח שוב. הוחזר ע״י המשטרה ביום 12,12,52 לאחד שנתפס ע״י המשטרה בעת בצוע גנבה ברח' הרצל בחיפה, בעת החקירה ספר כי כבר ישב שנים אחדות בבית סוהר עם ערבים, למד מהם כל מיני מעשים, למד לעשן חשיש וסיגריות ורוצה להמשיך בכך. ביום

24.12.52-שוב יצא. המדרין שעקב אחריו מצא צריף בודד ובו סמיכות וסדינים שנגנבו על ידו משער העליה. ביום 2.1.53 נעלם שוב אחרי ארוחת הבוקר והוחזר בשעה 4 אחה״צ ע״י המשטרה שתפסה אותו שוב במעשה גנבה בחיפה.

ביום 10,1.53 שוב ברח והופיע בעצמו לפנות ערב מבלי להודיע היכן היה ומה היה מעשהו, הבריחות משער העליה וההחזרה ע״י המשטרה לא פסקו במשך כל הזמן.

כהן ארמנד:

הסתתף בכל המעשים בהם השתתף דיין ארמנד. כמבוגר יותר ממנו היה הוא כנראה המפעיל את האחרים ומדריך אותם. מעשן הרבה, טען שיגנוב ויקנה כל מה שירצה, סרב לקבל טפול רפואי, הפריע לילדים, הכה אותם ואף איים על המדריכים להשתמש בסכין. אף הוא כקודמו נעלם לעתים קרובות ביותר,חזר מעצמו או הוחזר ע״י המשטרה מדי פעם.

עזרזר חיים:

לאחר שובו ביום 7.12.52 ברח שוב והוחזר ע״י המשטרה בתל-אביב ביום 1.1.53. ביום 2.1.53 שוב נעלם. בינתיים נתקבלה על שמו הזמנה להופיע' בבית המשפט לנוער בתל-אביב ביום 4.1.53 על מעשה גנבה וכיסות. המשפט נדחה, הואיל ולא נמצא. הופיע שוב ליומיים וברח עוד פעם. הבריחות משער העליה וההחזרה ע״י המשטרה לא פסקו במשך כל הזמן

בית המשפט פסק: השגחה במשך שנה על ידי עלית הנוער.

רביבו סלומון:

עם בואו הצטרף מיד לכנופיה. ברח מדי פעם וחזר בעצמו למספר שעות או ליום. הוחזר ביום 30,12.52 ע״י המדריך שיצא לחפש את העלמם. נשאר מספר ימים ושוב ברח. השתתף בגנבת השמיכות והסדינים משער העליה. ההצטרף לקבוצת כיסים בחיפה, הוחזר ע״י המשטרה ושוב ברח, כך המשיך עד הזמן האחרון.

אמר אלברט

ברח פעמיים לכמה ימים, בפעם השלישית הוחזר ע״י המשטרה לאחר שנתפס בגנבת ברחובות חיפה. באותו לילה, לאחר כיבוי האורות, שוב ברח, הוחזר מתל-אביב ביום 26.12,52 לאחר שנתפס שם בגנבה. היה נעלם וחוזר. ביום 29,12.52 ברח והוחזר שוב ע״י המשטרה ביום 2.1.53 לאחר שנתפס בגנבה בשעות הבוקר באוטובוס הנוסע למעברת טירה, כך נמשך המצב עד צאתו.

סבח יעקב

לאחר בריחה ראשונה, נעדר כעבור יום וחזר ביום 14.12.52, ישב בשער העליה עד 18.12.52 ושוב ברח, ביום 2.1.53 נתקבלה הודעה משרות המבחן בחיפה שהחניך יושב במשטרה ויש לשחררו, המשפט נקבע ליום 5.1.53. בית המשפט פסק השגחה ופקוח ע״י עלית הנוער, אך אי-אפשר היה למלא אחר פסק דין זה.

יש לציין שהמדריכים עשו כל אסר ביכולתם, כדי לטפל בחניכים אלה וכן כדי לאפשר להם ריפוי ממחלתם המדבקת, אך ללא כל תוצאות. היות ונעלמו מדי פעם ונעדרו ימים רבים, אי-אפשר היה לתת להם את הטפול הרפואי הדרוש להבראתם. הואיל ולא הבריאו, אי אפשר היה להעבירם למחנה המעבר רמת-הדסה או למקום קליטה אחר הן רגיל והן מוסד מיוחד, כי עלולים היו להדביק את כל האחרים, אם כי ספק הוא, אם מקום קליטה יכול היה להתגבר על הקשיים המרובים ולחנכם, הרי לא נתאפשר גם הנסיון הזה מפאת המחלות המדבקות, שער העליה אינו מוסד סגור ואין אפשרות להעמיד בה שמירה מעולה, כדי למנוע את הבריחות.

המשטרה אינה רשאית לכלוא את הנערים האלה שהם למטה מהגיל והם ידעו זאת וניצלו יפה את מעמדם המיוחד כצעירים. בסיכומו:

משרד הבריאות, הנהלת שער העליה והמדריכים היו חסרי אונים ולא יכלו להשתלט עליהם.

המשטרה אף היא היתה חסרת אונים, תפקידה היה בעת תפיסתם לפתוח תיק נגדם ולהחזירם לשער העליה.

גם שרות המבחן לא יכול היה לעשות מאומה נגדם כי אי-אפשר היה להכניסם למוסד סגור מפאת המחלות וסדור אחר לא היה ואין.

יחד עם זאת הפכו נערים אלה למכה קבועה לחיפה וסביבתה הן ע״י מעשי הכיסות והגנבות והן ע״י סכנת ההדבקה במחלות, עד אשד כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החנוכי של המחלקה שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם, לאחר ברורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סדור בשבילם, במצבם המיוחד (נעשה נסיון של שמירה עליהם ע״י שני מדריכים ומספר חניכים ואף הוא נכשל), הוחלט על החזרתם.

הודעה על החזרתם ניתנה להוריהם במרוקו באמצע חודש פברואר ונתקבלה גם הסכמתם, בא-כחנו בקזבלנקה כתב לנו במכתבו מיום 16.2.53: ״רצוי שתשתדלו לנהוג בדרך זו גם בקשר לילדים נוספים״.

החניכים לא הוחזרו נגד רצונם, נמסרה להם הודעה על כך לפני זה ולא סרבו כלל.

הם גם לא נשלחו סתם, אלא בלווי מדריך שטפל בהם כל הזמן.

ישנה ידיעה כבר שהם בבתיהם ומרוצים,

ירושלים, כ״ח בארד תשי״ג 15 במיז 1953

נספח ג'

לכבוד _

ראש הממשלה

מר דוד בן גוריון

א .נ.

הננו מתכבדים בזה להביא לכב' אה הגלוי דעה הבא:

פרשה עגומה ומזעזעת שלא היה לה תקדים התחוללה לפני שלושה שבועות במדינת ישראל, ששה נערים יוצאי מרוקו שהועלו לארץ ע״י הסוכנות היהודית במסגרת עלית הנוער הוחזרו למרוקו, דבר החזרתם פורסם בעתונות והידיעה הדהימה רבים מבין יוצאי מרוקו ובודאי גם יהודים אחרים.

אין אנו מגיבים על המקרה דנא בתור מרוקנים אשר הפטריאוטיזם לעדה פועם בקרבם אלא בראש ובראשונה כיהודים, כציונים, אשר ראו תמיד במדינת ישראל את תכלית חייהם ושנעשו לאזרחים מושרשים ומשולבים בחיי המדינה.

אנו רואים בהחזרתם השרירותית של הנערים כהפרת אחד היסודות של מגילת העצמאות האומר: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה ולקבוץ גלויות," ללא הדגשה מה צריך להיות טיבו ואפיו של העולה החוזר לציון.

נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים נצחו מדינה שלמה ומוסדותיה, שAה מרוקנים בני 12 ו-13 נצחו מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב. זוהי עובדה התובעת חשבון נפש ומתן תשובה מידית.

נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות , כלומר לטמיון ולאבדון.

האם זה לא אכזרי כלפיהם וכלפי הוריהם, אשר ללא ספק תלו תקוות מרובות באפשרויותיה של המדינה – להציל את ילדיהם מצפרני הגולה, לחנכם, לחדש את נעוריהם ולטעת בלבם אהבה לאדם, לעבודה ולמולדת.

אולם האכזבה המרה סשבטח ינחלו הוריהם ולא רק הוריהם תוריד פלאים ערכה של המדינה בעיני יהודים וגויים. מתברר שאין ביכלתה של המדינה לחנך ילדים מסוג זה.

לשם מה הועלו, איפוא, ״הנערים״?

לשאלה זו אנו דורשים מהגורמים החנוכיים בארץ לתת את דעתם.

ענין החזרת "חנערים״ יצר תקדים מסוכן מאד אשר תוצאותיו מי ישורן.

האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים ופסיכופאטיס שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה?

לשם מה כל הקרבנות הנדרשים מאזרחי מדינת ישראל ומיהודי התפוצות, הלא לשם ממון מפעל קבוץ גלויות ולא לשם החזרת עולים.

אנו תובעים ממוסדות המדינה שנוי רדיקלי בגישה לבעיות כאלה.

זוהי בעיה חינוכית גרידא!

לכל בעיה חנוכית יש לחפש פתרונות ע״י גיוס עזרתם ונסיונם של מחנכים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אשר אינם חסרים כלל וכלל במדינת ישראל

לא תתכן בשום אופן ובשום פנים החזרת יהודי באשר הוא יהודי לחיי גולה ולא חשוב מה ארץ מוצאו. שום נמוק אינו יכול להצדיק החזרה "הנערים" לגולה.

האם שר החנון והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו?

אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה צבורית שתחקור "בענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור.

מדינת ישראל הוקמה כדי לגאול את העם היהודי והאדם היהודי, והלא דבריו של עמום הנביא: ״ונטעתם על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם אשד נתתי להם אמר ה׳ אלוקיך״.

זוהי בעיה חנוכית גרידא!

בשם ועדה יוזמת של עולי מרוקו בירושלים

גד כהן-19.3.53

לכל המעונין לפנות לכתובת: גד כהן בית מזמיל 175/2,ירושלים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר