יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט

ג. בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים – כל מרכיבי השיח השירי ־מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים חלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, כי אם בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.

במלאכת הבנייה הסמנטית־הפרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה – במובן של העברה – שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד(או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות (או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב – דהיינו תיאורים (ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סַמָּנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח – והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפם, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב(המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.

אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־הטקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.

ד. מעתקים בין־טקסטואליים ויצירה לשונית בפיוט: כאמור, התכונות ההקשריות־ הפרגמטיות המועברות מהקשר טקסטואלי אחד להקשר טקסטואלי שני אינן תמיד אותן תכונות שקיבלו ביטוי לשוני מפורש בטקסט המקורי. אולם מה שמעניין אותנו כאן בהבנת השיטה הלשונית שביסוד יצירתו של רש״ח (ושל המשוררים העבריים בצפון־אפריקה בכלל) הוא אותם מעתקים בין־טקסטואליים שקופים או שקופים למחצה של לשונות המקרא, לשונות מספרות חז״ל או לשונות מכל מכלול טקסטואלי מאוחר, ההופכים את לשון הפיוט והשירה למעין תשבץ או מעשה רקמה שכל חומריו ומבניו, או כמעט כולם, נדלו כאילו ממקור אחר. אופי זה של הצמדה יתרה של הצורות הלשוניות והמבנים הלשוניים המקוריים לתכונות הפרגמטיות המועתקות אינו צריך להפתיע. הוא קיים בכל פעילות שיחית יום־יומית המבליטה

את האופי הסמכותני של האמירה, כגון בשימוש הטבעי בפתגמים ובאמרות כנף, שהם מבעים (בין־טקסטואליים מובהקים) המחייבים את אמירתם בפי הדובר בצורתם המקורית, או המפעילה את עשרות ואולי אף מאות הנוסחאות הטקסיות של חיי היום־יום – הברכות, הקללות והאמירות המוסגרות הכבולות. גם כאן, בתרבות הרבנית המסורתית ובשירת הפיוט הממשיכה אותה, אין עוררין על אמתותם וסמכותם הנצחית של מאמרי כתבי הקודש ואמרות ספרות חז״ל ועל אופיין הסגור והקבוע של גרסאות הטקסטים המייסדים.

מבחינה זאת כל שימוש ביסוד לשוני או בצירוף שיש לו הד במקורות הוא מעין ציטוט של המקור ופעולה פרשנית על מקור זה בו בזמן, גם אם נראה שהוא מתפקד בצורה עצמאית במסגרת הטקסט החדש. ברם אופי זה של ציטוט שהוא פירוש הוא רק חלקו השקוף של מעשה הכתיבה ובניית המשמעות בטקסט. חלקו האחר והחשוב של השימוש במעתק הבין־טקסטואלי הוא ביחסים הסמנטיים־הפרשניים הנוצרים דרכו בין ההקשר הטקסטואלי החדש לבין ההקשר הטקסטואלי המקורי, ולעתים גם בינם לבין הקשרי־ביניים פרשניים או טקסטואליים אחרים המתייחסים גם הם לאותו מקור של המעתק. שימוש סמנטי אחר משמש המעתק בשירים בעלי כוונה היסטורית־תרבותית. כאן אין תיאור ממשי, עצמאי, של המציאות ההיסטורית־ התרבותית החדשה שביסוד השיר, אלא רמיזה לאירועים ולמצבים העכשוויים דרך מעתקים בעלי פשר כפול בהקשר המקורי ובהקשר העכשווי, כאילו מה שהיה הוא מה שהווה. בלי ידיעת הנתונים ההיסטוריים־התרבותיים המתוארים או המרומזים ממקורות שמחוץ לשיר חלק גדול מאבני השיבוץ נראה כמעשה קישוט רטורי בלבד; ולא היא! אלא התייחסות מרומזת לפרטים משמעותיים במציאות המתוארת. קשר מסוג אחר – מעמת במקום לגשר או לרמוז – נוצר בין שני ההקשרים כאשר הם מנוגדים ביחס לכיוון הטיעוני, הרטורי או התוכני של הטקסט המקורי; או אז הניגוד יוצר מצבי צחוק ולעג, אירוניה והומור. הקשרים בין־ טקסטואליים אלה נפוצים בשירת הסטירה וההומור העברית, וניתן למצוא אותם גם בשיריו הסטיריים־הלעגניים של רש״ח, כגון שירו על זרש או על הנגיד המתחזה.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד 198