מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד

עמדתו של שגריר בריטניה במרוקו.

דרומונד האי שהיה בעל נסיון וקשרים עם השלטונות והכיר את החוגים השונים במרוקו, סבר שבנושא זה שבו האוכלוסייה תובעת ביצועו, לא כדאי ללחוץ על הסולטאן, ובכך לסבך את חיי היהודים ורכושם. ניכר שהוא הושפע מהנימוק שהועלה על ידי פיצ'יוטו ועל ידי מוחמד בן מוחתסר ב-5 במאי 1880 שהוזכר לעיל. יחד עם זאת הגיע למסקנה, כי היות ובשנה האחרונה ההתנכלויות ביהודים צומצמו, והקנאות פחתה, הוא ינצל את ההזדמנות המתאימה כדי להמליץ בפני הסולטאן על ביטול הנוהג שהונהג תוך כניעה למוסלמים הקנאים. חוות דעתו זו העביר לשר החוץ שאישרה במכתבו לשגריר והעתקו לאגודות היהודיות ב-23 במאי 1881 במטרה להרגיען.

מכתב ברוח זו נכתב שוב על ידי שר החוץ הבריטי ב-15 ביוני, בצירוף העתק מכתבו של דרומונד האי בנדון שנשלחו לאגודת אחים בלונדון. יומיים לאחר מכן אישר מזכיר האגדוה א' לוי קבלתם ושביעות רצונו מהחלטתו של דרומונד האי.

האם חל שינוי בשנים הבאות.

גם בשנים הבאות לא חל שינוי. מ' בן עוליל שהוזכר לעיל, דיווח בשנת 1882 על יהודי פאס לקראת פתיחת בית ספר של כי"ח בעיר. בין ההשפלות החלות עליהם התרשם שלילית ביותר מהחובה לחלוץ נעליים, כי בחורף קר ורטוב ובקיץ האדמה והחול לוהטים.

לפי מידע שפורסם בספטמבר 1884, חודשה הגזירה הישנה. יהודים כנראה מצאו דרך להתחמק ממנה, והוזיר הראשי נזף בהם על שלא צייתו להוראה.

בכתבות שפורסמו ב Jewish Chronicle ב-14 במרס 1884 על יהודי מרוקו, מתואר נושא זה בהרחבה. פניית האגודות היהודיות והדיפלומטים הזרים במשך שנים לסולטאן לבטל הוראה זו לא נענתה. היה חשש שאם תבוטל, יתנפלו ההמונים על היהודים, ואין בכוחו של הסולטאן למנוע זאת.

בעיר ואזאן שבצפון מרוקו, שהיא קדושה ותושביה קנאים מוסלמים, נאלצו היהודים, לפי מידע משנת 1884, לחלוץ נעליהם במרחק של חצי מייל מחומת העיר לבל יטמאוה. יהודים זקנים וחולים, היו מכסים רגליהם בגרביים עד שהתגלו, ומוסלמים הציקו להם. יהודי המקום פנו לסידי מוחמד, בנו הבכור של השריף בואזאן, וזה התיר להם לנעול נעליים. הוא אמר להם שאם המושל יציק להם, הוא יגן עליהם. שגריר צרפת במרוקו מ' אורדֶגָה, יעץ את העצה הנ"ל לבן השריף. הוא גילה פתיחות יותר מהסולטאנים. השריפים של וזאן שהתייחסו לצאצאי הנביא, זכו ליוקרה רבה הודות למעמדם הדתי. הם לא הגיעו לשלטון והיו מתחרים של השריפים מבית פילאלי שבידם השלטון. זהו מקרה חריג ולא ידוע כמה זמן נמשך.

י' מטלון, מנהל בית הספר לבנים בטנג'יר, כתב לנשיא כי"ח ב-25 בספטמבר 1884, על מצוקתם של יהודי דמנאת ( כ-120 קילומטר מזרחית למראכש ). זו קהילה בת 600-700 נפש. כפי שמסר לו דוד עמר מדמנאת, שבא לטנג'יר בשליחות הקהילה, המושל מציק להם כבר כשמונה שנים, ובין השאר הם חייבים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח. תקוותו של דרומונד האי לנצל הזדמנות לביטול ההוראה, לא נשאה פרי. לפי עדות שנמסרה לאספה של אגודת אחים בשנת 1885 על ידי יהודי מרוקו שבא ללנודון. מאלצים ההמונים את היהודית ללכת כשהם יחפים. לפי ידיעה שפורסמה ב-25 בדצמבר 1885 הודיע הסולטאן לפני עשרה ימים שיהודים חייבים לחלוץ נעליהם במראכש. לארח מספר שבועות נודע שמושל מראכש חידש חובה זו, חליצת הנעליים גרמה לא רק לאי נעימות וסבל, אלא במקרה אחד גם למוות. יהודי בפאס, שמחט חדרה לרגלו בתחילת 1886 לקה בדלקת וסופו שנפטר.

יחסו האדיש של הסולטאן נוכח התופעה במראכש ובמקומות אחרים, האיץ בשנת 1886 את המועצה המשותפת של שתי האגודות היהודיות בלונדון לפנות שוב לשר החוץ כדי שיפעיל השפעתו על הסולטאן לקיים את הד'אהיר שניתן למונטיפיורי על ידי מוחמד הרביעי.העתקים מהמכתב הופצו לשאר הנציגים הדיפלומטים במרוקו. התחושה הייתה שחלה הרעה במצב היהודים במקום ולא שיפור. במשך שנים נאחזו האגודות היהודיות באירופה בהבטחה שניתנה בד'אהיר זה. אך ללא הועיל.

ב-3 בפברואר שנת 1888 נמסר לשר החוץ על ידי שתי האגודות הנ"ל מסמך הכולל 27 הפליות והשפלות החלות על יהודי מרוקו. בסעיף השלישי נאמר שכאשר יהודים עוזבים את המללאח, הם נאלצים ללכת יחפים וגלויי ראש עד שחוזרים למללאח. בהמשך נאמר שהמוסלמים משתעשעים בכך שמשליכים פחם בוער בדרך שבא עובר היהודי היחף, שברי זכוכית וחומרים אחרים הפוצעים או שורפים את רגליהם. בתגובה של וליאם קִרב י גרין, השגריר הבריטי אחרי דרומונד האי נאמר, שהדבר חל רק בערים הפנימיות, וגם בהן אינה תופעת קבע.

דבריו מאוששים על ידי מקורות שונים, והדבר נתון להחלטה של מושל מקומי. גם החובה לחלוץ נעליים ליד מקום קדוש הייתה תלויה בשרירותו של המושל. בתיטואן למשל, בוטלה חובה זו לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנות 1859-1860, כשהעיר נכבשה על ידי ספרד והוחזרה למרוקו תמורת תשלום גבוה. אבל היא חודשה שוב כפי שנמסר באפריל 1893.

בקבלת הפנים לסולטאן חסן הראשון בביקורו בתיטואן בספטמבר 1889, הלכו לקראתו גברים ונשים יהודים שנשאו דגלים וקראו קריאות ברכה לסולטאן. הם נדרשו לחלוץ נעליהם. אצל המוסלמים חליצת נעליים היא ביטוי של כבוד, ואילו היהודים ראו זאת כגזירה וכחלק מתנאי ההשפלה.

בטנג'ר ובערי החוף

בשנות ה-70 של המאה ה-19 היו הקלות בקשר להגבלה זו ואחרות בטנג'ר  ובכמה ערי חוף, הודות לנוכחות אירופית. בידיעה מ-28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, אחיהם בפאס בצאתם מהרובע שלהם חייבים ללכת יחפים. סמך לכך גם ממכתבו של דרומונד האי ב-30 בדצמבר שנת 1879 לאגודת אחים. לדבריו חל שיפור בשנים האחרונות במצבם של יהודי טנג'יר הודות לגידול במסחר ונוכחותם של קונסולים זרים. לדבריו : לפני 33 שנים יהודים נאלצו לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד בטנג'יר, ואילו עתה שופר המצב.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמוד402