יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד

שיטות הלימוד

בתוכנית הלימודים היו נהגים מקובלים, תוך שינויים אישיים בין מלמד למשנהו. הילדים למדו קריאת האותיות והתנועות, אחר כך המילים, הפסוקים, הפרשה ותרגומה לערבית יהודית, ידיעת טעמי המקרא, והתפילה, על ידי שינון במקהלה.

בגיל שש היה הילד קורא בשמחת תורה את סיומה של התורה החל ב'מעונה אלהי קדם^,. בשלב מתקדם למדו ספרי הנ״ך, משנה והלכות, וכתיבה. בכמה מקומות למדו 'חק לישראל'(שלמה אבן דנאן, יאשר לשלמה׳, סי^, סג).

שיטת הלימוד האופיינית לימי הביניים ועד הזמן החדש בחברה היהודית כמו בחברה המוסלמית היתה מבוססת על זכירת טקסטים בעל פה. גם את התפילות היו הילדים לומדים בעל פה, כדי שידעו להתפלל ללא סידור. הדבר חייב שינון וחזרה רבה על חשבון ההבנה ולימוד חומר רב יותר. בין פורים לפסח למדו את ההגדה ואת שיר השירים, והילדים הגדולים למדו פרקי אבות, משלי וספרי הנביאים בתרגום לערבית.

באמונה העממית היו אמצעים לחיזוק הזכירה, כדי שהילד לא ישכח את תלמודו. האמינו כי אם יאכל תערובת של פלפל, זנגוויל ודבש במשך שבוע, יזכור כל מה שלמד, ואם יאכל זאת במשך שבועיים יזכור כל מה שישמע, ואם שלושה שבועות – לא ישכח לעולם כל מה שישמע. כדי לקלוט את הכתב העברי בקלות היו משקים את הילד מי בצק.

לפי הדו"ח של פיצייוטו על קהילת טנגייר, חינוך היה הצד החלש של קהילה זו. לעשירים היו שלושה בתי ספר פרטיים, שההורים שילמו בהם שכר לימוד, בהם היו לומדים תנ״ך בתרגום לספרדית ותפילות. לעניים היה בית ספר נפרד ובו 100 ילדים, והמורה קיבל את שכרו מקופת הקהל. פיצ'יוטו הציע שילמדו דקדוק ולשון ערבית, אם כי היהודים חששו שהשלטונות לא יאפשרו את לימוד שפתם.

מצב דומה היה בתיטואן, ולדברי פיצ'יוטו בעבר היה תלמוד תורה על חשבון הציבור ולמדו בו כ־100 תלמידים, אבל עתה אין כל חינוך ציבורי. 400־500 ילדים עניים מסתובבים ברחובות, שאינם יודעים א״ב. הוא הביע תמיהה בפני הרב הראשי, שבקהילה בת כ־8,000 יהודים לא דואגים לחינוך לילדי העניים, והרב ענה שאין כסף. לדבריו, היה חינוך לבני העשירים ששילמו שכר לימוד. הילדים למדו ׳פרשה׳ מתורגמת לספרדית. דעתו היתה, שהמורים חייבים לקבל גם כמה ילדים עניים.

בצפרו ניתנה תשומת לב ללימוד התינוקות ובני הישיבה על ידי חכמי המקום:

ר׳ משה בן חמו (1625־1710) הדריך את המורים בדרכי לימוד נאותות ודאג לספרים. אחריו ר׳ שאול ישועה אביטבול (1739־1809) קבע את ארבעת שלבי הלימוד, החל מקריאת האותיות עד קריאת התורה עם התרגום. שיטה זו התמידה עד ימינו. ר׳ שאול היה גם מפקח על המלמדים. הוא תבע מהקהילה לשפר את מעמדם הכלכלי של המורים, שהתארגנו ב־1783 והעמידו תביעות. הם איימו שאם לא יתקבלו תביעותיהם הם ישביתו את ההוראה, והצליחו במאבקם.

ביקורת על ה'צלא׳ נכתבה על ידי ר׳ ישועה עובדיה מצפרו (1872־1954), בהקדמה אוטוביוגרפית לספרו ׳תורה וחיים^,. נצטט כמה משפטים אופייניים:

ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל היום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים, בכותלים ובספסלים, ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו, ושם אוכלים ארוחת הצהרים בלי נטילת ידים… ומצב המלמדים היה בלי משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם, ושכרם היה ביד אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב, ובני העניים בלא כלום… ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה… כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעיפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר שאז נפקע החוב… ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקוה לפרנס עצמו וגם להסתיע בעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות.

הוא מסכם, כי תוצאות החינוך דלות, ירש שלא היו יודעים אף צורת אות׳.

התנאים העלובים והצפיפות במראכש תוארו בדו"ח של שליח כי״ח, שפורסם ב־1877. לדבריו, שמונה עד עשרה בתי כנסת בעיר משמשים גם בתור תלמודי תורה, בתנאים מחרידים. 120 ילדים יושבים בחדר על סמרטוטים, ולומדים במקהלה. הגדולים לומדים גם תלמוד, כתיבה וחשבון.

מכנאס: לפי דו״ח ב־1900, מי שהשיגה ידו שכר מלמד פרטי לבנו, ומי שלא היה בידו שלחו ל'צלא^,, שם למד הילד מקרא, נביאים וכתובים ואחר כך תורה שבע״פ. והיו שאף ל'צלא׳ לא שלחו את ילדיהם, ׳ונמצא ריק מכל וכלי (׳תקנות מכנאם׳, עמי תכג).

במוגדור מסוף המאה ה־19 ואילך למדו ילדים גם לשון ערבית, כפי שכתב ר׳ שלמה אבן דנאן (1848־1929), והודות לאינטליגנציה שלהם הם התקדמו בלימודיהם. מאות מילדי העניים והיתומים היו מקבצים נדבות ברחובות. דיווחים דומים הגיעו ממקומות אחרים, ובכפרים היה המצב דומה. לפי מידע ב־1904, 50 ילדים היו יושבים בחדר ליד בית הכנסת וחוזרים על דברי המורה.

בפאם ב־1903 היתה תוכנית שהילדים ילמדו בבניין גדול ומרווח. אבל ההורים התנגדו לכך ואמרו, שבבניין הגדול תשלוט עין הרע, ואילו בחדרים הקטנים והעלובים לא שולטת עין הרע.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד-עמוד 105