ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת

קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת

קורות חייה של הקהילה היהודית בחבל ארץ זה, קשורים קשר בל ינתק עם קורות חייו של המחוז, עוד משחר פרסומו בתולדות מרוקו. יש חוקרים, כמו הירשברג, הסוברים שיש לייחס את בוא היהודים לאזור לנאמר בתלמוד הבבלי בדבר הגלייתם של חלק מיהודי סוף בית ראשון ע״י סנחריב לאפריקה, כמו שעולה מן הוויכוח המתקיים בין התנאים מר זוטרא לבין ר' חנינא, לשאלה להיכן הוגלו ישראל אחר החורבן, כמובא להלן: "…להיכא אגלי להו(להיכן הוגלו)?, מר זוטרא אמר: לאפריקי (לאפריקה), ורבי חנינא אמר: להרי סלוג(להרי השלג)״.כי מטו שוש (כאשר הגיעו לשוש)…" קיימת איפא סבירות שאכן מדובר בהגליית ישראל לאפריקה, לאזור שוש (סוס) והרי סלוג(השלג)- האטלאם? דרום מרוקו? חבל תפילאלת?. אם כן, יתכן וזו העדות הקדומה ביותר לנוכחות יהודים במרוקו בכלל, ובדרומה בפרט. מאחר והנכתב כאן אינו מתיימר להיות מאמר המציג תוצאות שלאחר מחקר בדבר קדמוניות היהודים בחבל תפילאלת, נסתפק בכך שנציג מספר עדויות מתקופות מאוחרות יותר שיאוששו שבאזור זה הייתה נוכחות יהודית קדומה, כדלהלן:

א-בעיר סיגיילמאסא', בדרומו של המחוז, ישבה בתקופת הגאונים (המאות תשיעית- עשירית), קהילה יהודית חשובה שעמדה בקשרים הדוקים עם מרכזי התורה בבבל. גם בערים האחרות ואף בכפרי השדה המרוחקים, התעניינו הרבנים המקומיים בכתבי "הגאונים" מבבל, והיו שהחזיקו בידיהם את ה״תפסיר" של ר' סעדיה גאון וכן כתבים של אבך־עזרא. כתבי-יד רבים נוספים בתחום היצירה התורנית והקבלית הוחזקו בידיהם מדור לדור, עד לדור האחרון לישיבת היהודים במחוז, עד אז, ניתן היה למצוא אוספי שירה, פיוטים וקבצים אחרים שהילכו ביניהם, בהם פיוטים לחגים ולימי שמחה כמו ברית-מילה, פדיון הבן, בר־מצוה, חופה וכיו״ב, ולהבדיל, אוספי-קינות על צרת היחיד ועל צרת הציבור, מהם כתובים עברית, מהם כתובים ארמית ומהם כתובים בערבית- יהודית מקומית. למרבה הצער, רבים מכתבי-היד הללו נעלמו ואינם. יש הסוברים שמרביתם נלקחו בעורמה מבעליהם, בידי סוחרי ספרים ואספנים, בעת ההכנות לעלייתם לארץ ישראל, או אפילו לאחר עלותם אליה. יצירות אחרות התבלו או נאכלו בידי העש, ולא זכו לשיחזור, מחוסר בית דפוס מקומי.

תיקון פסח משה בר אשר:

 http://www.daat.ac.il/he-il/hagim/hodashim/pesach_nisan/maamarim/barasher-tikun.htm

ב-עדותו של הטייל דוד הראובני, שבא מירושלים לפורטוגל בשנת 1527. בהיותו שם, נודע לו על חליפת מכתבים בין שלטונות פורטוגל לשריף מוחמד א-שייך, שליט תפילאלת, המספר על הימצאותם של יהודים בתחום שלטונו. בין היתר מסופר בהם על "יהודים השוכנים בהר הגדול (האטלאם), באזור 'אסוס אל-אקצא' (אזור סוס שבקצה העולם). הם זורעים וקוצרים ורובם עניים, אבל הם חזקים מאוד לעבודת האדמה".

ג-עדות נוספת היא זו של ליאון האפריקני המספר שבמאה ה-16 כאשר השתלטו שבטי "העאקיל" על שבטי הכסירים מאיזור טאזא ועד תפילאלת, היו כבר יהודים שהיו גרים בשכונה בשם "תאגאושת"(Taghawust) שבאיזור ואד נון.

ד-"דברי הימים של פאס" מעלה מקרים רבים בהם מאוזכר אזור תפילאלת, כמו המקרה של שנת 1623 בה קם על יהודי המקום מורד בשם "בוזכרי", ושם מצור כלכלי על אזור המסחר היהודי, חלק מהיהודים ברחו לצפון וחלק מתו ברעב מחוסר יכולת קיום כלכלי. עוד מציין המקור שבשנת 1699, עת עלה למלוך מולאי זידאן, תחילה פשט על הקהילה היהודית בתפילאלת, ולאחר מכן המשיך והתנכל גם לקהילת יהודי פאס .המקור גם מזכיר שבשנת 1728, התקיים קשר כלכלי רחב בין ארמון המלוכה בפאס לבין סוחרים יהודים בהבל תפילאלת.

קהילת יהודי תפילאלת מוכרת לנו גם מהתקופה הקולוניאלית-צרפתית, וגם לאחריה, כקהילה חיה ותוססת, בקודש ובחול. הדברים מצביעים על קשר רציף בקיומה של הקהילה היהודית בדרום מרוקו, במשך מאות שנים, ושמרביתה התפרס לאורך כל עמק וואד זיז, ובאזורים דרעא, מלאל, תאלוית, קובא, סוס וסיגילמאסא. בקרב יהודי מרוקו מקובלת תפילאלת כמקום בו פעלה משפחת הרבנים המפורסמת לבית אבוחצירא. אמנם משפחות רבנים נודעות צמחו במרחב זה, ואולם בראש ההנהגה הרוחנית עמדה תמיד משפחת אבוחצירא הנודעת. מקום מושבה העיקרי היה בעיר "ריסאני", השוכנת בנקודה הרחוקה ביותר בנהר זיז. אין בידינו מידע רב על מקורותיה של המשפחה. מוצאה אפופה אגדות רבות שעל פיהם, שורשיה מתחילים מסוף המאה ה- 18, כאשר ר' שמואל אלבאז הגיע מפאס שבמרוקו לדמשק שבסוריה, בה נולד ר' יעקב (1887-1807), ומשם שב לדרום מרוקו, וקבע את מקומו בעיר ריסאני. בעיר זו נמצאים ארמונות מלכי השושלת העלאווית הראשונים, שאחד ממבצריהם שימש "מלאח"למגורי הקהילה היהודית. במרחק של כ-3 ק"מ מהעיר, נמצאת זאוויאת מולאי עלי א-שאריף, מקום קבורתו של מייסד השושלת העלאווית, שהכניסה אליה אסורה ללא מוסלמים.

עד בואו של ר' יעקב למרחב תפילאלת, לפני קרוב ל-200 שנה, ידיעותיהם של יהודי כל המחוז ביהדות היו מעטות, ושרתה בהם בערות בענייני תורה והלכות. גם הייתה חסרה להם מנהיגות רוחנית, בלעדיה לא יכלו לנהל חיי קהילה תקינים. עם בואו, נרתם להדברת הבערות ולהעלאת רמת הלימוד והתפילה בקרב כלל האוכלוסייה היהודית, פתח ישיבה שנקראה על שמו, ועמד בראשה. בכך חידש את המפעל התורני שהיה לפנים בעיר העתיקה סיגיילמאסא, שמאז נחרבה ונשכחה במשך קרוב לאלף שנה, רחקה מהם תורה והלכה. ר' יעקב כפה על ראשי הקהל בכפרים ובעיירות לשלוח לישיבתו ולבתי מדרש אחרים, תלמידים ללימודים תורניים. אלה חולקו לרמות שונות ולמסלולי לימוד שונים, ואחרי מספר שנים מועט, כבר ראה ברכה בעמלו. הוא עצמו התמסר לקבלה של האר״י הקדוש, והיה לא רק מקובל מוכשר, שבגיל עשרים ושבע כתב את חיבורו החשוב: "פיתוחי חותם", אלא עסק גם בפילוסופיה היהודית ושימש גם כפרנס לקהל. פעם, כאשר "וועד הקהל" רצה להטיל מם מיוחד על רוכלים וסוחרים קטנים, התנגד להם בכל תוקף, שלדידו, הכספים המועטים שיגבו מפעילותם הצנועה של סוחרים אלה, אינה מעלה ואינה מורידה עבור אוצר הקהילה. בכך נטל על כתפיו את ההנהגה העממית, לא עוד "נגידים" אלא ירידה אל העם, כעצמו ובשרו. ר' יעקב לא הסתפק בעשייתו בתפילאלת, אלא המשיך לתור אחר שאר קהילות יהודי מרוקו, גם הרחוקות. במיוחד פתח קשרים הדוקים ומתמידים עם חכמי הצפון, מצאצאי מגורשי ספרד שישבו בפאס, צפרו ומקנאס.

באחד המקרים בהם הביע בפניהם את דעתו על יציבותו של השלטון, קבע: "שבזכות העזרה שהושיטו חצרני המלך והסוחרים היהודים, ונאמנותם לסולטאנים ולבני האצולה, הם הם הסיבה להצלחותיה של הממלכה השריפית".

מר' יעקב התרחבה המשפחה ונפוצה לערים השונות שבמחוז. רבים מבניה כיהנו כדיינים ברבנות ופעלו לתיקון הסדרים הפנימיים בקהילות השונות. את חוכמתם הפנו בעיקר למען חיזוק החינוך היהודי וזהותו בקרב הילדים כבקרב יתר העם, לשם זה הקימו תלמודי תורה קטנים בהם הרביצו תורה, או בצלאוואת ("החדרים"). חלק חשוב בפעילותם למען שימור הזהות היהודית היה הקמת שלושה בתי כנסת בעירם ריסאני. הגדול והחשוב היה של ר' ישראל (הבאבא סאלי), השני שימש את המעמד הבינוני והשלישי נועד ליתר העם. אמנם בתי הכנסת נבנו מלבני חימר, אולם תוכנן הפנימי היה תמיד עשיר בשטיחים ובשאר קישוטים להידור, עם מעט ספרי קודש לתפילה. ספרי הקודש היקרים יותר, היו בבעלות משפחת אבוחצירא, שהחזיקו בידיהם ספרית קודש גדולה ויקרה שהיו בה כתבי- יד רבים וחשובים של אבות המשפחה, מאז היווסדה.

פרט למשפחה אבוחצירא, צמחו במרחב תפילאלת משפחות רבנים נוספות, כמו לעסרי, שלמעלה מעשרים דורות החזיקה ברבנות, מאב לבן. משפחות ידועות אחרות היו אמסלם, בן־הרוש, אלזרע, שיטרית ועוד. משפחת רבנים אחרת ושונה הייתה משפחת פרץ, מהמשפחות הבודדות שבאו ממגורשי ספרד לאזור תפילאלת. ראש המשפחה, יהודה בן יוסף פרץ בעל הספר "פרח לבנון", קבע את מקום מושבו בעיר ארפוד, ולאחר זמן שב לצפון כי מזג האוויר החם לא התאים לבריאות, אולם משפחתו הברוכה, משפחת פרץ, נפוצה בכל הערים והכפרים שברחבי תפילאלת, והייתה לאחת המשפחות הנפוצות ביותר. אחד הרבנים הפחות בולטים בהיסטוריה המקומית, אבל בעל עשייה רבה, היה הרב שלמה מלכה (1949-1878). הרב מלכה נולד בכפר אַסֶפְלוֹ שבמחוז, ולמד תורה בבית מדרשם של משפחת אבוחצירא. בתום לימודיו, נסע לארץ ישראל ונתקבל כרב בקהילה היהודית המערבית בירושלים. לאחר זמן קצר, נשלח לשמש ברבנות בעיר אומדורמאן שבסודאן, בה הצליח להציל מהתבוללות את הקהילה היהודית המקומית. זכורות לו במיוחד, השבת נשים שהתאסלמו לחיק היהדות.

ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת-עמ'102