להאיר באור החיים – לפרשת כי תבוא. מאת: הרב משה שמיר.

 

להאיר באור החיים – לפרשת כי תבוא.

מאת: הרב משה שמיר.

"ושמחת בכל הטוב –

              אשר נתן לך יהוה אלהיך" (כי תבוא, כו, יא).

                     "בכל הטוב" –  פירוש, דבר הכולל כל הטוב,

ואין זה אלא הקב"ה, שהוא מקור הטוב".

"בכל הטוב" – התורה כוללת את כל הטובות שבעולם".

 

"אין טוב אלא תורה.

שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה,

 היו משתגעים ומתלהטים אחריה,

ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה,

כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (דב' כו, יא).

{המילים הקדושות הנ"ל של רבנו-אוה"ח-הק',

 זכו לביצוע מרגש, ע"י הרב הלל}.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשמחה האמיתית היא בלימוד תורה, וכדברי קודשו:

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו-אוה"ח- הק' כו, יא). כמו שהמשוגע מנותק מהמציאות, כך לומד התורה הספון באוהלה, בבחינת – "אדם כי ימות באהל".

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי הזהר (בהר ס"א ע"א) המסביר שהמזון הרוחני של עולם הבא, אינו נמצא בעולם הזה אלא בצמצום גדול, והוא מתומצת במתיקות התורה אותה אנו לומדים, ובזכות לימודה, נירש חיי עולם הבא.  על כך אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול והפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר: "וירא אלוהים את האור כי טוב" – ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב – כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח". (חגיגה יב, ע"א).

המסר האמוני מדברי קדשו:

"כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזבו":

המרשם הבדוק לחתימה טובה בראש השנה ולחיי עולם הבא,

 לימוד תורה מתוך שמחה.

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך נחלה,

 וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה…

            ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך יהוה אלהיך" (דב', כו, א-טו)

הבאת הביכורים.

מידת הכרת הטוב, ותורת הריסון העצמי.

פרשתנו פותחת במצות הבאת ביכורים לבית המקדש בין פסח לשבועות (כו, א – יא), בה מביא החקלאי מפירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדהו. הבאת הביכורים נעשתה בטקס מרשים בו השתתפו חקלאי המחוז שעלו בתהלוכה המלווה בכלי נגינה כדברי המשנה במסכת ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר "הרי אלו ביכורים…".

מידת האיפוק: מצות הביכורים, מסמלת את מידת האיפוק, היות ובעל השדה רואה את ראשית ביכורי שדהו עליהם טרח ועמל בעבודה קשה במשך השנה, והתורה מצווה אותו: תתאפק, ותעלה אותם לבית המקדש.

בעיית מידת האיפוק מלווה אותנו מאז אדם הראשון שחי עם אשתו לפני כניסת השבת, ולא חיכה לשבת כדברי רבנו האר"י הק'. כ"כ לגבי האכילה מעץ הדעת ביום שישי במקום לחכות לשבת המלכה.

"החיפזון מן השטן". שלמה המלך היה ער למידת "החיפזון מן השטן", וכתב לנו מוסר השכל: "לכל, זמן. ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). יוצא מדבריו, שמידת האיפוק מהווה את הבסיס להצלחה בעבודת ה', ובחיי המעשה בכל אשר נפנה.

בפרשת הביכורים נזכרים י"ג פעמים שם הוי-ה כנגד י"ג מידות של רחמים: "א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…". אם זכית בהכרת הטוב כלפי מטיבך – הקב"ה, וגם עזרת לעניים – הרי אתה "רחום וחנון" כמו הקב"ה, לכן מובטחת לך ברכה גם לשנה הבאה. (רש"י).

 את ה-י"ג מידות אנו קוראים כל יום, ועוד יותר בימים הנוראים, כדי שגם אנו נפנים ונתנהג לאור מידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", ובכך נזכה למחילה, סליחה וכפרה מצד אחד, ומצד שני, לשנה טובה ומבורכת – "מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש".

רש"י הק' אומר על הפס': "ושמרת ועשית" (דב' כו, טז): "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". כאשר האדם מקיים מצוה, הקב"ה מזכה אותו בברכה.

"מקרא ביכורים". במהלך טקס הבאת הביכורים, המביא נואם נאום מרשים המכונה בפי חז"ל: "מקרא ביכורים" שעל חלקו אנו חוזרים בליל פסח: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים… ויוציאנו ה' ממצרים…".

הקטע הנ"ל מקפל בתוכו את ההיסטוריה הנצחית של עמ"י, בו אנו מודים לקב"ה על  הצלחתנו מידי אויבינו, החל מלבן הארמי שרדף אחרי יעקב וניסה לאבדו, דרך השעבוד במצרים, ועד ימינו. וכן על כך שהקב"ה זיכה אותנו להכיר לו תודה על ידי הבאת ביכורים מראשית שבעת המינים בהם השתבחה א"י "אשר עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב'. יא, יג).

רבנו-אור-החיים-הק' פותח כדרכו בקודש בפירוש הביטוי "והיה" – לשון שמחה. להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו (תהלים קכו ב), 'אז ימלא שחוק פינו…". כלומר, השמחה האמתית רק בארץ ישראל בה ניתן לקיים את המצוות בשלמות, כולל המצוות התלויות בארץ דוגמת מצות ביכורים הפותחת את פרשתנו.

רבנו כולל בפסוק הראשון ארבע מצוות, וכך דברי קדשו: "ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוו ה' ארבע מצוות":

א. אשר יהוה אלהיך – נותן לך" – ירושת ארץ ישראל באה מרצונו וכוחו של הקב"ה ה'נותן' – לנו את הארץ, ולא מכוחנו אנו. הפעל 'נותן' בזמן הווה, רומז שבכל דור ודור לרבות בימינו, הקב"ה 'נותן' לנו את  ארץ ישראל, במידה ונקבל את אלקותו עלינו, ולכן נאמר 'אלוהיך'. וכדברי קדשו: "שעל מנת שיקבל אלקותו עליו, הוא נותן".

רואים אנו שבעזהי"ת, עמ"י ממשיך לשגשג בא"י, למרות שהוא מוקף במיליוני אויבים צמאי דם, המנסים השכם והערב להפילו. אין זאת אלא מפאת גדלותו כי רבה של הקב"ה, הנותן לנו בכל רגע ורגע את ארץ ישראל.

ב. "וירשתה" – "להוריש הארץ מיושביה… לגרש אויבי ה' מארצו" (כדברי קדשו).

ג. "וישבת בה" – מצות ישוב א"י כמצוה בפני עצמה כדברי הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה" (במ' לג נד).

ד. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"– מצות ביכורים שתפורט להלן על דיניה וסמליה.

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דב'. כו ב).

    הבאת הביכורים – תיקון חטא המרגלים (רבנו האר"י הק').

רש"י: "מראשית – ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינים בלבד. ובהמשך הוא מביא את המשנה בביכורים: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, ענבים שביכרו, רימונים שביכרו, כורך גמי עליהם לסימן ואומר: הרי זה ביכורים.

רבי מנחם זעמבא שואל: מדוע מזכירה המשנה רק את שלושת הפירות הנ"ל מתוך שבעת המינים?

בתשובתו הוא מביא את דברי רבנו האריז"ל האומר: בכדי לתקן את חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, בכך שהדגישו את המוזרות בפירות הנ"ל, אותם נאלצו לשאת כמה אנשים, ככתוב בפרשת שלח: "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה אחת ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים" כפי שנאמר במשנתנו לגבי הביכורים. לכן, מדגישים את יופיים, ומביאים אותם לבית המקדש.

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "מראשית – שאם ביכרו הרבה כאחת, אינו חייב להביא כל ראשית, אלא אשר יחפוץ מהם". לגבי הבאת הביכורים רק משבעת המינים. רבנו לומד זאת ע"פ גזירה שווה: "נאמר כאן 'ארץ' וגו', ואומרו 'כל פרי'. פירוש, כל הפירות ששיבחתי לך בהם הארץ" (ע"פ ספרי כי תבוא כו ב, פסקה רצו).

"ואמרת לפני יהוה אלהיך,

 ביערתי הקודש מן הבית…".

רש"י: "התוודה שנתת מעשרותיך" (דב' כו יג – טו).

וידוי מעשר – מידת הדאגה לחלשים.

 מצות וידוי מעשר, מהווה המשך למצוות מתן מעשרות המופיעה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך… ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך – ואכלו ושבעו, למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" (דב', יד, כח – כט).

בפרשתנו, מצווה האדם לספר לקב"ה בפני הכהן, שאכן הוא נתן את המעשרות כנדרש:

 "ואמרת לפני יהוה אלהיך ביערתי הקודש מן הביתוגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה…"

הביטוי "וידוי" קשור יותר לעבירות עליהן אנו מתוודים. כלומר, מתוודים בוודאות על כל אשר פגמנו.

החידוש פה, גם על המצוות שעשינו כמו מתן מעשרות, עלינו לוודא שאכן עשינו אותן בשלמות, ולא עיגלנו פינות, כדברי הכתוב: "עשיתי ככל אשר ציוויתני". רש"י אומר על כך: "שמחתי ושמחתי בו".
מוסר השכל: עלינו לנסות לקיים כל מצווה בשלמות, היות ובעולם האמת נצטרך למסור דו"ח מדויק על הדרך בה קיימנו כל מצווה, ולהבדיל, כל עבירה.

קיום מצוה בשלמות – יוצרת מלאך שלם המצטוות אלינו בבחינת "כי מלאכיו יצווה לך", כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

"והצצתי בפרשה הזו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה…

                  שאין ראוי לאדם לשמוח – אלא שיבוא לארץ העליונה"

  (רבנו-אוה"ח-הק'. כו, ה).  

א. השמחה בישוב ארץ ישראל.

רבנו-אור-החיים-הק': "והיה כי תבוא אל הארץ: "והיה" – לשון שמחה, להעיד שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ" דבר אותו יישם רבנו הלכה למעשה בשנת תק"א {1741} כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו ובני ביתם, כשלושים נפשות, והקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל בירושלים'.

כ"כ, אותיות המילה "והיה", רומזות לשם הוי-ה = י-ה-ו-ה.

רבנו כתב בהמשך: "ושמחת בכל הטוב" (כו, יא) שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה וקיום מצוותיה אותן ניתן לקיים בשלמות רק בארץ ישראל, ובפרט המצוות התלויות בארץ כדברי רבנו משה קורדוברו: "וכן עניין התורה – עיקרה בארץ ישראל, ורוב מצוות, תלויות בה" ("אור נערב" לרמ"ק חלק ג, סוף פרק ה).

ב. השמחה בארץ העליונה – והמלחמה ביצר הרע.

"והיה כי תבוא אל הארץ". אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, רק כאשר האדם זוכה להגיע לגן עדן העליון, יוכל לזכות בשמחה אמתית ככתוב: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא' כה') על פי  (בר' רבא נט' ב').

להגיע לגן עדן העליון מהווה משימה קשה עד מאוד, ורק יחידי סגולה זוכים. כנ"ל לגן עדן התחתון. הזהר הק' מסביר שבשעת יציאת הנשמה, אם הוא זכאי עולה ומתעדן בעידון העליון. ואם איננו זכאי, עובר תהליכים לא קלים של חיבוט הקבר, ריקבון הגוף ומדורי גהינום וכו' (זהר ויחי ריח ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת הביכורים רומזת לדרך בה נוכל להגיע לגן עדן העליון.

"והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן, ביאת הארץ העליונה". ישנו גן עדן עליון וגן עדן תחתון, ואפילו דוד המלך זכה להגיע לגן עדן העליון, רק לאחר ששלמה בנו הקים את ביהמ"ק אותו ייסד ותכנן דוד אביו עם שמואל. מכאן חשיבות חינוך ולימוד הבנים תורה, היות ובשעה שהבן עוסק בתורה אחרי מות אביו, הוא מזכה אותו ומעלהו לגן עדן, כדברי הזהר: "ברא מזכא אבא", כפי שעשה שלמה לאביו דוד המלך. לכן נאמר: "מזמור שיר חנוכת הבית – לדוד" למרות שדוד לא חנך את בית המקדש, אלא בגלל שלימד את בנו. כ"כ, הבית השלישי הנצחי, יקרא על שמו.

להלן הדרכים להגיע לגן עדן העליון בו "יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה".

א. "אשר יהוה אלהיך נותן לך – וירשתה". הזכות להגיע לגן עדן כרוכה בעשיית מצוות ולימוד תורה בעולם הזה ככתוב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח' ח'). מהביטוי "וירשתה" לומדים שיש להילחם נגד היצר הרע ולרשת אותו, כמו בירושת הארץ ע"י מלחמה באויבים, ורק אז יכולים לקבל אותה במתנה הרמוזה במילה "נותן לך".

ב. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". כמו שבמצות ביכורים יש להביא מן המובחר והראשית, כך יש לנהוג במצוות. להשתדל לקיימן בשלמות ומתוך שמחה.

ג. "ושמת בטנא" – המילה טנא עולה בגימטריא ס' = 60 ורומזת ל-ס' 60 מסכתות הגמרא. רבנו אומר: כמו שאת פירות הביכורים המובחרים אנו שמים בסל = טנא, כך עלינו להגיש לקב"ה את המצוות שעשינו כשהן מושלמות לאור דברי חכמים, המופיעים באותן ס' = 60 מסכתות כפי שלימדו אותנו חכמי התורה. לעומת זאת, אם אדם ילמד תורה ולא יקיים את המצוות על פי פסיקת חכמי הדורות ובראשם השו"ע, אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' כך: "ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה, יהיו ע"פ דבריהם. כאומרו, 'על פי התורה אשר יורוך'… והתורה והמשפטים, בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמניין טנא. שזולת זה, הגם שיעשה כל מצוות שבעולם – ישרף הוא והם".

ד. "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הזהר הק' (לך לך פא' ע"א), אומר שאכן הכוונה למיכאל שר ישראל או לכהן אחר בפניו הנשמה מתוודה ככתוב: "ואמרת אליו הגדתי היום ליהוה אלהיך כי באתי אל הארץ…." ואלה הן המצוות שעשיתי בארץ = העולם הזה, ורק אז "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח יהוה…".  

ה. "וענית ואמרת – ארמי אובד אבי וכו'". עתידה הנשמה להתנצל בפני הקב"ה על היצר הרע הנקרא "ארמי", מלשון רמאי, שרימה את הנשמה הנקראת "אבי", לעשות עבירות, לרבות אדם הראשון בראש השנה.  

ו. "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…

 היצר הרע "גר" באופן זמני בגוף האדם המכונה "מצרימה", ומיצר לנשמה בפיתויים לעשיית עבירות בשלבים: 1."וירעו אותנו" – מריע לנשמה הקדושה והטהורה.

  1. 2. "ויענונו" – היצר הרע מענה את הנשמה.

3."ויתנו עלינו עבודה קשה" – היצר הרע מתחדש עלינו בכל יום, בבחינת: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – משעה שננער ממעי אמו. מספרים על החפץ חיים שבהיותו זקן, היצר הרע ניסה להשפיע עליו שימשיך לישון היות והוא זקן. החפץ חיים אמר לו: הרי אתה יותר זקן ממני, ומדוע התעוררת כה מוקדם. ומיד קם לתפילה.

להתענג באור החיים

 ליום שבת קודש.

"והיה אם שמוע תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך,

 לשמור {מצוות לא תעשה} לעשות {מצוות עשה} את כל מצותיו…

{השכר}: ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ.

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך {היכן שלא תהיה},

כי תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך" (דב' כח א – ב).

המתכון לזכיה בברכות –  לימוד תורה וקיום מצוותיה.

"על ידי עסק התורה, יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו…

עוד ימשך לך מהשמיעה, לשמור לעשות, שהתורה מצלת מן החטא".

(רבנו-אור-החיים-הק'. דב' כח, א).

 נמצאים אנו סמוך ונראה לראש השנה, מרחק של שבוע בלבד, מיום הדין לכל באי עולם, כולל אותנו

 פרשת "כי תבוא"  המספרת על "מעמד הברכה בהר גריזים, והקללה בהר עיבל", מעמד בו עומדים שישה שבטים מעל הר גריזים, והשישה הנוספים מעל הר עיבל, כאשר בין שני ההרים למטה, עמדו הכהנים והלוים מסביב לארון הברית, רומזת לנו מה הולך לקרות בראש השנה. את "חץ" {98} הקללות המופיעות בפרשה, נוכל להפוך ל"צח" ברכות ע"י שובנו אל הקב"ה מתוך אהבה, בבחינת הכתוב בנביא הושע: "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך – כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד ב – ג).

הקב"ה נותן לנו הזדמנות פז של עוד שבוע, החותם את חודש אלול, כדי שנוכל לתקן את כל מה שלא הספקנו לתקן, כך שנוכל לזכות גם בברכות הרבות המקשטות את פרשתנו, ונציין כמה מהן:

"והיה אם שמוע תשמע וכו'" (דב' כח, א).

השכר הרב – בגין לימוד תורה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' כך: "אם שמוע תשמע" – מצות לימוד תורה. "לשמור" – מצוות לא תעשה. "לעשות" – מצוות עשה. "כי תשמע בקול יהוה אלהיך" – מצות לימוד תורה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהשכר המופיע בשני הפס' הנ"ל: "ונתנך יהוה אלהיך עליון… ובאו עליך כל הברכות האלה", מגיע לאדם בגין לימוד תורה, היות ושני הפס' הנ"ל פותחים וחותמים במצות לימוד תורה "אם שמוע תשמע", וכן "כי תשמע בקול יהוה אלהיך".

וכדברי קודשו: "והנה תמצא, שכל הברכות האמורות בעניין, הן מכוונות כנגד שכר לימוד תורה".

רבנו לומד זאת מהשימוש בביטוי "ונתנך" – במשמעות "שמוסיף על הקודם" כדברי קודשו, אחרת, היה משתמש בביטוי "יתנך ה', בזמן עתיד.

לגבי השאלה, אם כן מדוע נאמר "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, ו"לעשות" הרומז למצוות עשה, עונה רבנו: "עוד ימשך לך מהשמיעה [לימוד תורה], לשמור ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה. גם תלמוד תורה גדול כוחו, שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות", כדברי קודשו.

כלומר, ע"י לימוד תורה, זוכים לשמור על מצוות לא תעשה, ועל קיום מצוות עשה.

"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך – כי תשמע בקול יהוה אלהיך" (דב' כח ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלעיתים אנו דואגים שמא הברכה תתקע בדרך, הסר דאגה מלבך, אומר לנו הקב"ה. אני אדאג שהברכה תגיע אליך, והיא תשיג אותך בכל מקום בו תימצא. וכדברי קדשו: "לזה אמר 'והשיגוך' הברכות, שזה הוא עיקר ההבטחה, שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה".

 בהמשך לשתי הברכות על שכר לימוד תורה: "ונתנך יהוה אלקיך עליון על גוי הארץ". "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". הקב"ה מבטיח לנו שפע ברכות על קיום מצוות: "ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך וכו'". וכן "יצו יהוה אתך את הברכה באסמיך, ובכל משלח ידך" (דב' כח ג – יד).

"ונתנך יהוה לראש ולא לזנב, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה – כי תשמע אל מצוות יהוה אלהיך אשר אנוכי מצוך היום לשמור ולעשות" (דב' כח יג). זהו הפס' האחרון, החותם את הברכות.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשימוש בביטוי 'ונתנך יהוה לראש ולא לזנב', רומז לכך שעמ"י נמצא "תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלוהי העולם.  'ולא לזנב' – שהם שרי מעלה".

כלומר, עמ"י נמצא תחת השגחתו הישירה של הקב"ה. רבנו מביא דוגמא מיעקב אבינו "שראה בסולם מלאכים עולים ואח"כ יורדים. חשב שגם הוא כן, אחר שיעלה ירד. תלמוד לומר, 'אל תירא וגו'.

רבנו גם מסביר מדוע עמ"י זכה לכך: "והוא אומרו 'ולא תהיה למטה'.  הטעם, 'כי תשמע וגו'. כנגד מצוות עשה, כמו שגמר אומר 'ולעשות".

רבנו מסביר גם, מדוע נאמר לגבי קיום מצוות עשה הביטוי "ולעשות', ולא נאמר בפירוש. כי תעשה מצוות".

התשובה לכך: ישנן מצוות שאינן בידי אדם, "לזה אמר 'כי תשמע וגו' לעשות'. פירוש, תקבל עליך לעשות".

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: בסוף הפס' נאמר: "לשמור לעשות". מדוע התורה הקדימה את הביטוי "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, לפני הביטוי "לעשות", הרומז למצוות עשה.

בתשובתו הרמתה, רבנו-אוה"ח-הק' מעביר לנו מסר חשוב בתהליך קיום מצוות:

"וטעם אומרו 'לשמור' ביעוד זה, בא הכתוב להודיע, כי אין יעוד למצוות עשה, אלא אחר  שתקדים להם שמירת מצוות לא תעשה. שאם לא כן, 'זבחי רשעים תועבה' (משלי כא כז). וכל מצוה שעושה בעל עבירות, שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי. לזה הקדים לומר 'לשמור' ואחר כך אמר 'ולעשות'. שהוא מעשה המצוות, שעליו באו היעודים הטובים, האמורים 'והותירך יהוה לטובה עד סוף".

כלומר, כל השכר האמור בפרשתנו על קיום מצוות, יחול על אלה השומרים על מצוות לא תעשה ומצוות עשה. לעומת זאת, העובר על מצוות לא תעשה ומקיים מצוות עשה, לא יראה פרי במצוות עשה אותם הוא מקיים, היות "וכל מצוה שעושה בעל עבירות – שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי" כדברי קודשו.

לכן, נתפלל לבורא עולם, שנזכה לעלות ולהתעלות ביתר שאת וביתר עוז בקיום מצוות לא תעשה ועשה, ובראשן מצות לימוד תורה, לקראת יום הדין הבעל"ט.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע עלינו לשמוח במה שיש לנו כדברי בן זומא שצוינו בכותרת המשנה, ולראות בו את הטוב והמושלם, היות וזה מה שהקב"ה נתן לנו, והוא יתעלה שמו יודע מה חסר לנו, ומה מתאים לנו. וכך דברי קדשו: "על דרך אומרו "כי טוב יהוה – לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו" (תהלים ק, ה). ולהעירך על זה אמר:

"בכל הטוב" – פירוש, דבר הכולל כל הטוב. ואין זה אלא הקב"ה – שהוא מקור הטוב".

"אשר נתן לך" – פירוש, כי דבר זה אין ערך אליו, אלא מתנת חינם. ואמר "לך" – לשלול זולתו. לא מלאך ולא שרף יזכה לזה".

יוצא מדברי קדשו שהשמחה שלנו נובעת מכך שאת המתנה קבלנו מה' יתברך, וזה לא דבר של מה בכך. תארו לכם שקבלתם במתנה את גביע הקידוש של יוסף הצדיק שעבר מדור לדור, או אפילו את הגביע בו קידש רבנו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הק', הגביע ישמר בכספת מיוחדת, והשימוש בו יהיה רק באירועים חגיגיים מיוחדים. כך, ואפילו יותר מכך, צריכים לשמוח במה שיש לנו, היות וזה ניתן לנו במתנה ע"י מלך מלכי המלכים, ככתוב "אשר נתן לך".

כל זה יכול להסביר את הקושי בציווי לשמוח, הרי זה דבר שנתון ברגש, וקשה סתם לשמוח. אלא ברגע שנפנים שזה מאתו יתברך, השמחה תפרוץ מאליה.

כלומר, עלינו לשמוח בטוב האלוקי שהוא נותן לנו ע"י חסדים, היות וזה הטוב המושלם ביותר.

לאור דברי קדשו, ניתן להבין את הברכה בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול – כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב –  בכל, מכל כל".  על אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל". על יצחק נאמר: "ואוכל מכל". ביעקב נאמר: "וכי יש לי כל". בכך אנחנו מבקשים מהקב"ה להתברך בברכת האבות, כאשר משמעות הברכה היא, שכל מה שיש לנו מאת ה' – זה הכל והמושלם, ואסור לנו להתלונן, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע מהו הדבר הטוב עבורנו.

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת דברים (א, א) על הכתוב "ודי זהב"  "וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב".

רבנו מביא עוד פירוש: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, באשתו כאילו מלכה, וכן בכל מה שיש לו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב".

ידועה האמרה: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אמרה המסמלת את אי ההסתפקות במה שיש לנו, דבר הגורם לנו עצבות, היות ואיננו שמחים בברכת ה' לה זכינו. לכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה". על כך כבר נאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועל כך ישנו את השיר היפה הבא:

"שמח בני בחלקך… השמחה תחייך…

הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה אליך,

גם בנים לשולחנך – אם תודה רק לבוראך.

כן תמיד יהיה לך".

קיום מצוות מתוך שמחה –

                בתורת רבנו יוסף חיים – רבנו ה"בן איש חי"

(יום ההילולה – יג באלול).

רבנו "בן איש חי" כותב בהרחבה בפרשת "ראה" ("בן איש חי הלכות, שנה ראשונה) על חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה. על הפס': "שבעת ימים תחוג ליהוה אלוהיך… והיית אך שמח" (דב' טז, טו). כותב רבנו:

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע – כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה. וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות השם כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה… דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שהאדם יקבל עליה שכר שלם בפני עצמו; ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה". בהמשך, מביא רבנו הלכות "ברכת שהחיינו" על שזיכנו הקב"ה בבית חדש, או בפרי חדש וכו'.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לרבנו ה'בן איש חי' והנדבן אברהם יוסף שלום ע"ה –

סיפור הקמת ישיבת הדגל הספרדית "פורת יוסף".

מרן הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר שרבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי", השפיע על הנדיב אברהם יוסף שלום ע"ה מכלכותה שבהודו, להקים בית כנסת ובית מדרש בירושלים. כמו כן, הוא ציווה שמהחלונות יהיה ניתן לראות את קרקע בית המקדש כפי שכתב רבנו בפרשת בשלח: "ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר, כיוון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם, יוכלו לראות את קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש {בית המדרש} הבנוי שם".

העשיר אברהם יוסף שלום ע"ה אכן הסכים, והשקיע הון תועפות להקמת ישיבת "פורת יוסף" הנקראת על שמו בעיר העתיקה, אל מול הכותל המערבי, שריד בית קדשנו.

את תפקיד הקמת הישיבה הוא הטיל על חכם בן ציון חזן זצ"ל ששימש כחזן ה"בן איש חי".

רבנו יוסף חיים זצ"ל שלח את גדולי חכמי בבל לארץ ישראל ובראשם החכמים הגדולים והמקובלים: אליהו מני – רבה של חברון, הרב יהודה פתייה – מחבר מנחת יהודה, הרב יעקב חיים סופר בעל "כף החיים", המקובל הרב יהושע שהרבני זצ"ל וכו'.

 ישיבת "פורת יוסף" אכן זכתה לגדל את גדולי ומאורי החכמים הספרדים שהאירו את כותל המזרח, ובראשם הרבנים הגאונים: רפאל שלמה לניאדו, עזרא עטיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול ע"ה ששימשו כראשי הישיבה. מרן מרדכי אליהו ומרן עובדיה יוסף – הרבנים הראשיים לישראל. הרב דוד חיים הלוי – רב ראשי לתל – אביב, הרב דוד חיים שלוש – רב ראשי לנתניה, הרב יחיאל אבוחצירא – רב ראשי רמלה לוד. זקני המקובלים יעקב עדס, ששון מזרחי, יצחק כדורי, אפרים הכהן והאדמו"ר חכם אלעזר אביחצירא ע"ה, חכם אליהו אברג'יל שליט"א – ראב"ד ירושלים, וכו'. אלה ורבים אחרים, האירו באור יקרות את תורת הזהב של חכמי המזרח, אשר מימיהם אנו שותים, ולאורם אנחנו הולכים.

זוכר אני שכאשר זכיתי ללגום מן המעיין התורני של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים במשך שנים רבות, לאחר לימודי בישיבת "נוה – שלום" שבמרוקו, הופיע מידי פעם בישיבה הנדיב יצחק שלום ע"ה – צאצא של הנדיב יוסף אברהם שלום שזכה לכבוד גדול מצד רבני ותלמידי הישיבה.

המשותף לשמות שתי הישיבות הוא, שהישיבות "פורת יוסף" ו"נווה שלום" נקראו על שמם. אשרי חלקם.

אליהו הנביא לומד תורה עם רבנו הבן איש חי בכל מוצש"ק.

העליה במעלות ה' – כמו בחיים, מדרגה אחרי מדרגה,

כדברי הרמח"ל. שבנה את ספרו "מסילת ישרים" מ- כ"ו פרקים = כ"ו מידות, מהקל אל הכבד.

הרה"ג יהודה מועלם ע"ה מראשי ישיבת "פורת יוסף", סיפר על סבו הרה"ג המקובל רבי יהושע שרבאני ע"ה תלמיד ה'בן איש חי'. רבנו יוסף חיים ע"ה, למד תורה בעליית גג שבביתו, כאשר הגישה אליה הייתה דרך גרם מדרגות מעץ, כדי שלא יופרע בלימודו שנמשך שעות על גבי שעות. בקרב תלמידי הישיבה, נפוצה השמועה שבכל מוצש"ק, אליהו הנביא יושב ולומד תורה עם ה'בן איש חי'.

חבריו בישיבה של הרב שרבאני, בקשו ממנו לטפס במהירות בגרם המדרגות, ולהתפרץ לעלית הגג, כך שיוכל לראות את אליהו הנביא. הוא אכן טיפס כאיילה שלוחה במדרגות העץ, אבל מה רבה הייתה הפתעתו ואכזבתו, כאשר ה'בן איש חי' יוצא לקראתו בשער הכניסה לחדר הלימוד, ושואל אותו: חכם יהושע – מה מעשיך כאן? תשובתו הייתה: באתי לראות את אליהו הנביא זכור לטוב.

רבנו ה'בן איש חי' ענה לו כהאי לישנא: "את אליהו לא פוגשים בזכות ריצה מהירה, אלא בזכות הליכה עקבית ועבודה קשה". מול גרם המדרגות החומריות המובילות לעליית הגג, קיים גרם מדרגות רוחניות המובילות אל הר ה' בבחינת הכתוב בתהלים: "מי יעלה בהר יהוה – ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב".

את זאת ניתן להשיג ע"י עמל רב, תוך טיפוס מדרגה/מידה מדרגה/מידה, ללא קפיצת הדרך. הקב"ה יודע תעלומות, ידע להבחין – במי האיש. רק אז אליהו הנביא ימצא את דרכו אל האיש, ללא עזרת ג'. פי. אס.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר