יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

הסולטן מילא את הבטחתו לשתף את נתיניו היהודים בענייני המדינה, ומינה חמישה אישים יהודיים, מתוך 76 החברים באסיפה המייעצת, על פי מינון מחושב ונבון: עו״ד אחד, ז׳אק אלקיים מרבאט; רב אחד, רבי בן שבת מלאראש, מן האזור הספרדי-לשעבר; נציג עצמאי: ליסיאן בן סימון מקזבלאנקה; ושני אנשי עסקים מן המטרופולין: ג׳ו אוחאנה ודויד בן אזרף.

שתי המיפלגות הגדולות, שבכך דיברו אותה שפה, התחרו ביניהן בלהט, לגבי הצורך לתרגם לשפת המעשה את הצהרותיו של הסולטן בדבר שיוויון הזכויות. המפלגה הדמוקראטית העצמאית PDI אשר בעבר הרחוק לא הצטיינה – ההפך הוא הנכון – בשאיפה לקרב את היהודים, גילתה לפתע ייעוד יהודי, והצליחה לגייס ביעילות לשורותיה מספר רב של אישים יהודיים, שנמשכו לחילוניות המוצהרת שלה.

בראיון ל״ג׳ואיש כרוניקל״ מלונדון, שהופיע במרוצת סתיו 1955, סגן המזכ״ל שלה, עו״ד בן ג׳לון, הזכיר שמיפלגתו הייתה ״הראשונה לבקש השתתפות של מרוקני בן הדת היהודית כחבר בממשלת המו׳׳מ. המפלגה מתעתדת להרגיל בכך את אזרחי ארצנו לרעיון, שלא צריך להיות בינינו שום הבדל המבוסס על שיקולים דתיים.״ מיפלגת ״איסתיקלאל״ הסתפקה בהחלטות האינטגראציה שאימצה בקונגרס המיוחד של המפלגה בדצמב־ 1955:

״רואה את היהודים המרוקנים כאזרחי המדינה מתוך כל המשמעות ההיסטורית והחוקית של המונח, וחשוב שיוכלו לנצל ולהפעיל את הזכויות ואת החירויות מהן נהנים בני-ארצם המוסלמים, מתוך שיוויון מוחלט;

רואה את האינטגראציה הזאת כמה שאין בו כדי לפגוע במימוש חופש הפולחן שלהם ולא בסטאטוס האישי שלהם; דורשת שהשיוויון בין כל האזרחים המרוקנים, ללא הבדל מעמד או דת,

יוכרז ויקודש ברמה בכל הטקסטים של החוק; מציעה לוועד הפועל של המפלגה לעודד את הקשרים בין מוסלמים לבין יהודים, לארגן ולקדם פעילויות משותפות בתחומים שונים, כדי לשרש את הדעות הקדומות האבסורדיות, וכדי לקדם כמה שיותר התקרבות אמיתית ואחווה."

״איסתיקלאל״ לא הסתפקה בדיבורים, ובפברואר 1956 הקימה ארגון לקירוב יהודי-מוסלמי, ״ויפאק״ (ההבנה), שנועד ״לעודד את רוח שיתוף- הפעולה למען האינטרס הלאומי״. עלון שהודפס בערבית, בעגה היהודית־ ערבית הכתובה באותיות עבריות, ובצרפתית הופץ ברבים והכריז:

״אנו מייחלים, יותר מכול, לבנות מרוקו חדשה, מאוחדת, חופשייה ועצמאית, מתוך שמחה והסכמה. יחד, מאוחדים בלב ובנפש, מוסלמים ויהודים, נוביל את ארצנו לעבר הקידמה, השגשוג והאושר. יחד נהפוך את מולדתנו היקרה לאומה מודרנית, מכובדת, שבה ישררו הרמוניה, סובלנות וחירות.

האגודה שלנו מתכוונת להיאבק נגד הבורות, הפלגנות והגזענות בכל צורותיה. מטרתו של ”אל ויפאק״ היא לפתח מגעים בין יהודים למוסלמים, כך שיהדקו את הקשרים בכל התחומים, ובייחוד בתחומי התרבות, הספורט, האמנות, המקצועי והחברתי. אל-ויפאק קוראת לכל המרוקנים לבוא לגדוש את שורותיה, ולתרום את תרומתם, כדי להגשים את משימתה, למען גדולתה של מולדתנו ואושרה.״

העיתונאי ויקטור מלכה זכה להיות עד למתרחש, והוא מתאר במונחים נלהבים את ״ירח הדבש״ אשר גרם ליהודים מרוקנים רבים לשקול להישאר בארץ מוצאם:

'׳חוסר-הבהירות, הציפייה והדאגה התפוגגו לרגע. כבר לא רצו להאמין בסערות. הימרו על האביב. וההתלהבות הגיעה. היהודים המרוקנים החלו להאמין שהעצמאות הלאומית… אין פירושה, בהכרח, קפיצה לתהום ומעורבות בבלתי-ידוע… היהודים המרוקנים לא רצו להגיע באיחור למיפגש עם התחייה הלאומית, כפי שקרה להם לגבי העצמאות… זו הפעם, העתיד באמת סימל את התקווה… היה מדובר ביצירה מחודשת של הסימביוזה האנדלוסית, לא פחות ולא יותר.״

מעבר לאופוריה הכנה הזאת, שררה מבוכה עמוקה לא פחות, לנוכח השטף הזה של כוונות טובות ושל החלטות ראוותניות. קשה היה ליהודים להתרגל לכך, שזו הפעם הראשונה, שלא זו בלבד שהם מתקבלים כאזרחים מלאים, כי אם נוסף לכך מחזרים אחריהם. התגובה לא הייתה הומוגנית. הרוב הגדול לא יכלו שלא לתהות בכל זאת, לגבי המחיר שיהיה עליהם לשלם בסופו של דבר עבור האמנסיפאציה הפתאומית הזאת. האם כדי להיות ראויים לה, יצטרכו לוותר על הייחודיות שלהם, לוותר על חלק מאישיותם, מותאמים ולהתאים עצמם לתבנית של הרוב המוסלמי? להפסיק לשאת עיניים לישראל, ולתרבות הצרפתית?

יורש־העצר, מולאי חסן, הרגיע בכך שהצהיר, בפני אסיפה גדולה של יהודים בקזבלאנקה, שהוא יודע שמבטיהם מופנים לירושלים, אולם רגליהם נטועות היטב בקרקע המרוקנית. ההבנה הזו לא הייתה לטעמה של קבוצת מיעוט קטנה של שמאלנים יהודים, לאומנים יותר מהלאומנים, שדנו את הציונות לכף חובה ובהתלהמות הטיפו לביטול מוחלט של המוסדות הקהילתיים שהואשמו בטיפוח ה״בדלנות״. המיעוט הקטן של שכבת האליטה – מהנדסים, כלכלנים, רופאים, עורכי-דין, אנשי-עסקים ־ הפגין יתר מתינות. הם האמינו בהתגשמותו של חזון אנדלוסיה החדשה – חזון אשר נמוג עד מהרה, עקב ההתפתחויות במזרח הקרוב.

תפנית ראשונה, מאיימת מאוד לגבי העתיד, הייתה התחדשות פעולות- האיבה במזרח הקרוב אחרי הלאמת תעלת סואץ על ידי גמאל עבדול נאצר. ב-28 באוקטובר 1956, חצה הצבא הישראלי את הגבול, כדי להסיר את ההסגר הימי שמצרים הטילה על נמל אילת. באותו יום, פריס ולונדון, בתירוץ שברצונן להבטיח את ביטחון השייט בתעלה, הציגו בפני הכוחות הלוחמים אולטימטום, ודרשו מהם לסגת מגדות מעבר המים הבינלאומי. ההצגה הזאת לא הטעתה אף אחד לגבי הקנוניה־למעשה שבין האנגלים

והצרפתים לבין הישראלים. הללו נעצרו במרחק קילומטרים אחדים מן התעלה, שעליה השתלטו הכוחות הבריטים והצרפתים ושהמצרים בתגובה, הוציאו מכלל פעולה.

הייתה זו הפעם הראשונה שהסולידאריות של מרוקו עם העולם הערבי הועמדה למבחן, מאז שקיבלה עצמאות. התגובה העממית הייתה הזדהות עם מצרים, והוקעה של התוקפנות, שלה נפלה קורבן. קרנו של נאצר, שעמד בראש המהפכה במצרים, נושא הדגל של הפאן־ערביות, הגיעה לשיאה, בעוד שזו של צרפת, שכבר סבלה עקב פרשת החטיפה של המטוס שבו טסו מנהיגי ה־FLN האלג׳ירי, הייתה בשפל מוחלט.

מתוך קנאות־יתר, קבוצה קטנה של צעירים יהודים, אינטלקטואלים מן השמאל הקיצוני, הוקיעה את ה״תוקפנות הישראלית״ בפומבי בקול־קורא. זה לא מה שמנע מן האיבה העממית להתגבש כנגד האוכלוסיה היהודית המקומית.

הרשויות נקטו את כל האמצעים המשטרתיים הנחוצים, כדי למנוע תקריות, ואילו ״איסתיקלאל״ הסבירה להמונים, שאין לבלבל בין הישראלים לבין היהודים המרוקנים. אגודת קירוב הלבבות היהודית-מוסלמית, ״ויפאק״, שהשיגה תוצאות יפות במובן זה, מאז הקמתה בחודש פברואר 1956, פרסמה קול־קורא לשמור על השקט, והסתמכה לשם כך על הצהרותיו של המלך. ליתר יעילות, העלון, שהופץ ברבים והתקבל בעין יפה, הודפס בצרפתית, בערבית וביהודית-ערבית הכתובה באותיות עבריות. וכך נאמר בעלון:

״מתוך זלזול בחוקים הבינלאומיים, האנגלים, הצרפתים והישראלים הכריזו מלחמה על מצרים. העם המרוקני כולו מתקומם נגד התוקפנות הזו ומוקיע את פעולת הלחימה המתוכננת-מראש מצד האימפריאליסטים, לצורך שעבוד העם המצרי וכדי לשלול את חירותו ועצמאותו. עלינו להעניק את מלוא תמיכתנו למצרים, כדי למנוע מן התוקפים להצליח במשימתם. עקב כך, אחים יקרים, המאורעות העכשוויים מכתיבים לנו את הצורך לשמר ולחזק את הלכידות, הידידות, האחדות וההבנה בקרבנו, מוסלמים ויהודים כאחת, שכן רק אלו יבטיחו את עצמאותה של מולדתנו…

הקולוניאליסטים ינסו לגרום למחלוקות בקרבנו, כפי שתמיד עשו, וישתמשו בכל הפרובוקציות כדי לקומם אותנו איש נגד רעהו.

כאן, במרוקו, יש רק אזרחים מרוקנים, מרוקנים בני הדת המוסלמית, ומרוקנים בני הדת היהודית, אך כולם מרוקנים.

וכל המרוקנים, ללא הבדל בדתם, חייבים לראות את עצמם כמגוייסים להבטחת הסדר והשקט. מרוקנים, אחים יקרים, היו מאוחדים ועימדו על המישמר.

עתיד ארצנו תלוי באיחוד בינינו, בעמידה על המישמר ובאמון ללא-סייג בהוד מלכותו המלך ובממשלתו. אל לכם להקשיב לאלו אשר מפלגים ביניכם, צריך דווקא להסגיר אותם! אם תתגייסו כך למטרה, תשתתפו בפעולה המפוארת ביותר האפשרית, הצלת עצמאותנו.

כל זה אינו בא אלא לאשרר את דבריו של מלכנו, ה״מ מוחמר החמישי. יחי המלך! תחי מרוקו!״

 

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'-65

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 137 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר