שירה ופיוט בספרד- א.מ.הברמן
המשוררים היו שולחים שירים לידידיהם לכל עת מצוא והם ענו להם בדברי זמר כשידעו אף הם פרק בשיר, ובאותו משקל ואפילו באותו חרוז שבהם נתחבר השיר שקיבלו. השירים מילאו לפרקים הרבה את מקום המכתבים. ויש ששימשו למשוררים מעין יומן, ובהם רשמו את דברי זכרונותיהם.
ידועות גם מסיבות של משוררים, שבהן היו קוראים שירים שלהם ושל אחרים שקיבלום, ומתווכחים עליהם. ויש שבאותו זמן נתחברו על ידי המשוררים הנוכחיים שירים מעין אלה ששמעו או שהיו משלימים אותם במשקלם ובחרוזם.
אז נתרבו שירי החשק והתענוגות, ומהם הם תרגומים או עיבודים מתוך השירה הערבית. מסתבר שלא תמיד היתה דעת חכמים נוחה מהם. וידועים דברי רבי יהודה הלוי ואחרים שהביעו את צערם על דברי שירה שחיברו בצעירותם.
באותו זמן היו ידועים גם גונבי שירים, שהיו לוקחים משירי אחרים ואומרים שהם שלהם, והרבה מן המשוררים הגדולים מתאוננים על כך.
רשב״ג התאונן:
הֲגָנַבְתָּ וְכִחַשְׁתָּ דְּבָרַי / וְחָתַרְתָּ וּפָרְצָתָּ גְּדֵרוֹת,
וְקִוִּיתָ לְהִנָּשֵׂא בְּשִׁירַי / לְהִמָּצֵא לְךָ עֶזְרָה בְּצָרוֹת?
הֲיוּכְלוּ לַעֲלוֹת שַׁחַק בְּנֵי אִישׁ / לְהַסְתִּיר מֵעֲלֵי תֵּבֵל מְאוֹרוֹת,
וְהַדָּבָר מְאֹד נָקֵל בְּעֵינַי, / הֲיִיבְשׁוּ מִדְּלִי אֶחָד יְאוֹרוֹת?
(שירי רשב״ג א 158).
ומשורר אחר בשם חסדאי, שאין בידינו לקבוע את זמנו, אמר בשירו:
אַמְשִׁיל לְשִׁירִי לְיוֹסֵף בְּמָלְכוֹ,
גֻּנַּב וְנִמְכַּר אֱלֵי יִשְׁמְעֵאלִים…
(אורלוגין 5 ע«' 301).
ורבי יהודה אלחריזי אומר על גונבי השיר: ויש בהם משוררים יגנבו שיר רבי יהודה ורבי שלמה, וישנו את טעמו, וישחיתו משקליהם, ויוסיפו מלות זרות בהם, ויפשיטו בגדי רקמתם מהם, וישימו הבגדים הצואים עליהם, ויחבירו עם בשמים ראש, לענה ורש, ועם בדולח ודר, קוץ ודרדר, וינגנו אותם בבית משתיהם, ויאמרו לסכלים כי הם שיריהם״ (תחכמוני שער יה).
והבאתי מעט מהרבה.
מלבד המשקל, שעוד נדבר עליו בפרוטרוט, ניתן להבחין בשירה הספרדית חידושים אלה!:
1) יפי הפתיחה. כיוון שהפתיחה היא שער כניסה לגוף השיר, מן הראוי שתהיה נאה ביותר ועושה רושם כביטוייה. רשב׳׳ג פתח אחד משיריו במלים אלה:
זְרוֹעִי עַל בְּנוֹת יָמִים חֲשׂוּפָה
וְחֶרֶב הַזְּמַן עָלַי שְׁלוּפָה
(שירי רשב״ג א 123).
ובשיר אחר הוא שר:
שִׁמְשִׁי, עֲדִי אָנָה תָּבוֹא וְלֹא תִזְרָח?
שָׁרְשִׁי, עֲדֵי מָתַי תִּיבַשׁ וְלֹא תִּפְרַח?
(שם כרך ג ע«' 46).
יהודה הלוי שר:
לֹא הָעֲנָנִים הֵם אֲשֶׁר נִבְקָעוֹ
כִּי אִם שְׁתֵּי עֵינִי אֲשֶׁר דָּמָעוּ
(דיואן רי״ה א׳ עט' 95).
- יְפִי הַמַעֲבָר, או יפי ההחלצות. משה אבן עזרא הגדיר את הדרך הזאת בספרו ״שירת ישראל״ עמ׳ קצ במלים אלה: ״יש משוררים המקשטים את שיריהם על ידי זה שֶׁיִפְתְּחוּ בדברי אהבה, שאינם נוגעים לעצם העניין שאליו הם מתכוונים, ואחרי שהאריכו הדיבור בהתחלה יתחלצו אל מטרתם, שהיא להלל או לגגות איזה איש או לכל נושא שיהיה״. אבל היו גם מתנגדים לדרך זו, משום שלפרקים מִתְאָרֵךְ ראש השיר והמשורר אינו מספיק די הצורך לומר את דברו העיקרי. וידועים דברי מֻתַּנַאבִּי בעניין זה: כל אימת שנשמע שיר־שבח, מקדימה אותו פתיחה של אהבה. האם כל משורר אמת חייב להיות לאהבה עבד נרצע?
בשירה הספרדית אתה מוצא הרבה שירים מסוג זה שעליו דיבר ר, משה אבן עזרא: המשורר, דרך משל, מתחיל לדבר בשבח נערה יפה ומתאר את אבריה הנאים וגם את תכונותיה הטובות, ואין כאן אלא מעבר לשיר שבח שנתחבר לשם אחד מידידיו או נדיביו. שיר כזה הוא שירו של ר׳ יהודה הלוי ״יְפֵי קוֹל קַדְּמוּ כִנוֹר לְיָפוֹת״(דיואן —הא עמ׳ 99).
- יְפִי הַחֲתִימָה. כשם שהפתיחה צריכה להיות יפה, כך גם החתימה, כדי שיישאר רושם חזק בלב הקורא לאחר שסיים את השיר. שמואל הנגיד אומר בשירו ״בְּאַשְׁמוֹרוֹת עֶרֶב״ בשבח ידידו ר׳ שמואל אלבגדאדי:
בְּךָ וּבְמַכָּרַי / אֲנַגֵּחַ צָרִי / וְלָךְ יִתְרוֹן שִׁירַי / וְעָלַי מַחְסוֹרָם.
(בן תהלים עט' נא סי׳ עד).
שירה ופיוט בספרד- א.מ.הברמן עמוד 145