סיכות־פריפה — ״בּזים״ או ״כלאלה״-חיי היהודים במרוקו תערוכה במוזיאון ישראל שנת 1973
סיכות־פריפה — ״בּזים״ או ״כלאלה״
תפקידן של סיכות־הפריפה הוא להדק את הרדידים ואת הצעיפים אל הכתפיים ; זהו תכשיט אופייני לצפון־אפריקה — שריד מן ה״פיבּולות״ שענדו נשות האיזור בתקופה היוונית־הרומית. על־פי־רוב היה זוג של סיכות־פריפה העדי העיקרי, בייחוד אצל הכפריות, וצורפים שקדו על עיטורם של תכשיטים אלה במיטב הדגמים.
המבנה העיקרי קבוע: הסיכה, שאינה אלא מחט גדולה (במקור היה זה קוץ דוקרן, ששימש לחיבור חלקי הבגד); טבעת, שתפקידה להחזיק את הסיכה במקום ; והעיטור, שצורתו משולשת או עגולה־סגלגלה. ממדי העיטור לעתים גדולים מאוד (בלבושן של נשים יהודיות לא יותר מ־12—14 ס״מ). שרשרת עיטורית מחברת את שתי הסיכות, שבהן לעתים נתלים קופסאות לקמיעות ותליונים שונים.
בעיר היו סיכות־הפריפה עשויות זהב ומשובצות אבנים ופנינים.
סיכות־פריפה כפריות המאה הכ׳
(א—ג) נפוצות באיזור תאפילאלת ובכל עמק הדרע והדאדס, בקרב נשים יהודיות וברבריות כאחת ; זוג ב׳ נרכש בארץ ממשפחה מסקורה ; הצורות דומות לעתים ל׳׳כמסה״ המיטיבה, או מזכירות כף־רגל וציפורניים של תן להרחקת השפעות רעות ; אופיינית השרשרת בעלת החוליות, שכופפו לריבועים
כסף ; מעשה יציקה ; עיטור מקודח וחקוק האורך המירבי: 93 ס״מ ; הגובה המירבי 14 ס״מ
ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 19, מס׳ 78—80 ; הנ״ל, תלבושות, לוח א, מס׳ 23
(ד) איית בווללי; המאה הב׳
עדי טיפוסי לכל איזור האטלאס העילי; העיטורים כוללים דגמים עתיקים של שושניות ומשולשים, שמקורם כנראה מימי קארתאגו, ואולי אף ממצרים העתיקה
כסף ונחושת ; מעשה יציקה גסה וחקיקה ; טבעות־נחושת
הגובה, כולל הסיכה : 13 ס״מ
ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 18, מס׳ 73
(ה)תיזנית; תחילת המאה הב׳ כנראה טיפוס עתיק
כסף ; מעשה ריקוע וחיקוק ; אמייל צבעוני ואבני־זכוכית צבעוניות ; חרוז־כסף גדול במרכז; חוליות השרשרת מרובעות האורך: 69 ס״מ
מוזיאון ישראל (445)
תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו