פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם.
ב– זרמים רוחניים־דתיים
החברה היהודית בראשית התקופה הנידונה איננה הומוגנית מבחינת הרכבה ולא אורתודוכסית מבחינת אמונותיה. אמנם השקפותיה ודעותיה מבוססות בדרך כלל על התורה שבעל־פה, אולם אף זו — עדיין לא נתגבשו כל עיקריה גיבוש סופי ומוחלט, והיא לא דחתה מחוץ לתחומה דעות שלא ראתה בהן סכנה לקיומה. עדיין רחוקה היא מהסתגרות אדוקה — במיוחד בכל הנוגע לקשרים עם העולם הלא־יהודי. לפני קום האסלאם ובראשיתו עדיין קיימו היהודים יחסי ידידות הדוקים עם שכניהם הלא־יהודיים, ובילו עמהם בסעודות ובחגיגות משותפות. מהם שנשאו נשים נכריות — ולו כפילגשים. הם לא נבדלו משכניהם בלשונם, אם כי להג מיוחד היה להם, שלפיו קל היה להכירם.
נוסיף עוד בקצרה קווים אופייניים אחדים: תהליך פיזורו של העם היהודי על פני ארצות רבות התקדם במהירות גוברת; קהילות יהודיות חדשות צצו ברחבי אירופה, אפריקה, אסיה; אחרות חידשו את פעילותן לאחר דומיית־מוות, שבאה כפי הנראה כתוצאה מגזירות וגירושים. דווקא בשולי ההתיישבות מוסיפים עוצמה הזרמים ההטרודוכסיים, הפלגניים. אך צורכי שעה פשוטים של התבססות חומרית והתארגנות חברתית בתנאי חיים חדשים הסיחו את הדעת מעניינים העומדים ברומו של עולם. המרחקים הגדולים הכבידו על הקשרים בין העדות והקלו על הטמיעה והשקיעה בנכר. וכשם שנוח היה לו לפרט שהמיר את דתו מאונס או מרצון לחזור בתשובה במקום שלא הכירוהו ולא צפוי היה לעונש השלטונות, כן נקל היה לה לעדה קטנה מבחינה מספרית וקלה מבחינת משקלה האיכותי להינתק מהמרכז ולשמור על קווים מאובנים מסויימים — או לאבד את זהותה כליל. סימן לתוהו ובוהו אשר שרר אז היא האפלה הכבדה המכסה את סיומה של התקופה שקדמה לכיבושי הערבים באסיה ובאפריקה ואת המאה הראשונה שלאחריהם (ופרק הזמן המקביל באירופה), שרק ידיעות מעטות שרדו עליה ואף הן רובן במקורות מאוחרים ומיעוטן בתעודות בנות הזמן, שעובדו ושונו. אז בוודאי גדולה היתה הסכנה, שדבר אשר לא הצליחו בו אויבים מבחוץ — להכחיד את ישראל מגוי, ייעשה עתה ממילא וכלאחר־יד. על כי סיוט בלהות זה לא נתגשם — זאת יש לזקוף לזכותם של שגי גורמים: המרכזים בבבל ובארץ־ישראל וכוחה הטמיר של החברה היהודית בתפוצות, שידעה להתגבר בהשפעתם של המרכזים – ולעתים גם ללא עזרתם (לפחות לא ידוע לנו עליה)— על המשבר החמור אשר בו היו נתונות.
השפעה יהודית וגיור
ליהודים נודעה השפעה מכרעת על שכניהם, בעיקר בארצות רבות שנמצאו בשוליהם של מרכזי החיים, כפי שהלכו והתגבשו אז מחדש. באזורים כאלה התקרבו ליהדות שבטים שלמים או לפחות קבוצות גדולות בתוכם, עד כדי קבלת מנהגים יהודיים שונים ועד כדי גיור. אי־אפשר לטעון שהיתה זו תוצאה של עוצמתם הפוליטית או הכלכלית של היהודים. אין גם לשער שקיים היה מוסד מסוים, אשר ראה מתפקידו להפיץ את היהדות בתוך העמים, בדומה לשלטונות הכנסיה. קיימת איפוא רק דרך אחת להסביר את העובדות, שאין להכחישן: השפעת היחיד על היחיד, איש על רעהו, בני עדה בודדים על שכניהם וגריהם, שהביאה להתגיירות אחדים מבית המלוכה בדרום־ערב ולהתייהדותם של שבטים שלמים, כגון גיור ה ״ חַ׳קנים ״ בארץ הכוזרים וקבלת מנהגים יהודיים בין שבטי ברברים וכושים באפריקה הצפונית והמערבית.
תחיית הלשון העברית
בתקופה חשוכה זו שבין שקיעת העולם העתיק לצמיחת האסלאם אנו עדים לתופעה המופלאה של תחיית הלשון העברית בתפוצות, כלשון הספר וכלשון הפיוט הדתי. הלשונות שהשתמשו בהן היהודים בבתי־הכנסת, השפה היוונית והארמית, ובמידה מסויימת גם הרומית (בכתובות קבורה), נעלמות עתה כליל ואת מקומן יורשת השפה העברית, שזה מאות בשנים יצאה מכלל שימוש מעשי ואף ספרותי. היא מופיעה בכתובות קבורה שנתגלו על חופם המערבי של מיצרי בּוֹספוֹר הקימֵרָני (קֶרטֹש), בשרידי פאפירוסים ובכתובות קבורה במצרים, בקירינאיקה, בעיר הרומית Volubilis, שבין פאס למכנאס, אשר בהן מוצאים אנו שוב שמות מקראיים: יצחק, שמעון, שמואל, שלמה, נתן, נחום, יואב, רבי יהודה; כל זה עוד לפני שהתחילו יהודי ארץ־ישראל לפייט את פיוטיהם בעברית. במקום זה לא נוכל להצביע על כל הגורמים שהצטרפו לתמורה זו ביחס ללשון העברית, אך בוודאי תהא זו טעות לכוללם יחד ולכנותם בשם התחייה הלאומית. כאן חשוב להצביע על אחד הגורמים שפעלו בתפוצות: הצורך להחיות את השפה המשותפת ליהודים בתפוצות השונות, ולדחות את השפות שהיו להן מהלכים במרכזים, והן הארמית והיוונית. אמנם, דחיקתו של התרגום הארמי מקריאת התורה בשבתות נחשבה כמעט לעבירה על מצוות חכמים של שניים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח/ ב), שהרי ייחסו קדושה לתרגום אונקלום, ורב האי (מת בשנת 1038) קבע בקיצור נמרץ: ״מצווה לתרגם בבית־הכנסת על הקורא בתורה ועל המפטיר בנביא; והלכה זו ירושה מימות הנביאים״. אך לא השימוש בלשון הערבית הצחה על־ידי משכילי העם היהודי דחק את התרגום הארמי. הגורם המכריע שעירער את מעמדו
של התרגום הארמי היתה התחדשותה של הלשון העברית. מבחינה זו אופיינית ביותר טענתם של אנשי פאס, שהושמעה לכל המאוחר בראשית המאה העשירית (כלומר, כמאה וחמישים שנה לפני רב האי ושמואל הנגיד!), כי נהירה להם פרשת השבוע בלשונה המקורית — ולכן יכולים הם לוותר על התרגום הארמי, שנועד לקרב את תוכן הפרשה להבנת העם. עדותם של אנשי פאם על הלשון העברית קודמת בחמישים שנה לפחות למה שידוע לנו על התפשטותה בספרד.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-עמוד 280