דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הספינה השנייה 'שיבת ציון'. – לאחר סגירתו של מחנה 'שלווה ובריאות' בטנס הופנו מעפילים למחנות ההכשרה של תנועת 'צעירי ציון דרור' בקירבת העיר אלגי'יר. משפחות שהוחזרו מטנס רוכזו – – במחנות רוויגו, ריווה, ול'ארב. רווקים רוכזו בבאראקי לילדים ואמותיהם במחנה סידי פרוש. גם מחנות אלה קיבלו סיוע מיהודי הקהילה באלג'יר. קרוב ל – 700 אנשים המתינו במחנות המעבר עד להגעת הספינה השנייה 'שיבת ציון'. במקביל, יהודים המשיכו להגיע לאלג'יר. קבוצת יהודים מתוניס – שנתפסה בניסיון לעבור את הגבול לאלג'יר בדרכונים מזויפים שוחררה בזכות קשריו של השליח פרידמן עם מפקד המשטרה באלג'יר. השהייה במחנות הייתה קשה וההמתנה להגעת הספינה העיקה על המעפילים. השלטונות הצרפתים באלג'יר החלו להערים קשיים ורק התערבות של נציג המוסד לעלייה ב' בצרפת אפשרה לבסוף את המשך ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר. התנאי להמשך מפעל ההעפלה היה שהפעילות תהיה חשאית. מפקד המשטרה שקיבל מהאנגלים ידיעה שהספינה תפליג מחוף גיוטוויל ממערב לאלג'יר שוב עצם עין והורה לשוטריו לא לפטרל באזור. הספינה השנייה העמיסה מאות מעפילים ויצאה לדרך. לפי דיווחי המוסד לעלייה ב' העפילו בספינה כ- 430 מעפילים. היא נתפסה, ב- 28.7.47 ,  על ידי הבריטים ומעפיליה גורשו למחרת לקפריסין.

 

דוד אלפסי, ממעפילי ספינת 'שיבת ציון', תיאר את העפלתו, "הידיעות הגיעו אלינו שמי שרוצה לפרוץ לארץ ישראל יש רק דרך אחת, חייב להגיע לצרפת או לאיטליה". הוא הוסיף שאחרי שהגיע לצרפת נאמר לו: "היום יוצאים עם אוניות אלה אנשים מהמחנות שסבלו מהשואה. האנגלים יתפסו אתכם ועלולים להחזיר אתכם למרוקו".

 

הספינה השלישית 'הפורצים'. –  היהודים המשיכו להגיע לאלג'יר ולמלא את מוסדות הקהילה: – — בתי ספר ובתי כנסת. המחסור במשאבים לא הקל על ההתארגנות. שוב נלקחו הלוואות עבור מימון – הצרכים במחנות הזמניים. אולם הפעם, בניגוד לתמיכת הקהילה באלג'יר בהעפלת שתי הספינות הראשונות חל שינוי אצל מנהיגי הקהילה. חששם נבע מהשפעת החלטת האו"ם על תכנית החלוקה של פלשתינה א"י, בכ"ט בנובמבר – 1947 , ערב הפלגת 'הפורצים'.

 

מנהיגי הקהילה ובראשם הרב הראשי חששו מפני תגובות הערבים מהמשך ההעפלה מאלג'יר. הרב דרש לסלק את היהודים שאינם אלג'יראים מהעיר. רק איומיו של בן חיים שיהיה עליו להתעמת

עם היהודים שביקש לגרש גרמו לו לסגת מדרישתו. דוייב, מעשירי אלג'יר, ביקש אף הוא לסלק את היהודים מחוות ההכשרה שבבעלותו אבל הוא נסוג מדרישתו נוכח איומיו של בן חיים. גם פלאבון, מזכ"ל הממשל הצרפתי באלג'יר, דרש להחזיר את היהודים שלא היו תושבי אלג'יר לארצות מולדתם. לאחר משא ומתן קיבל בן חיים מהשלטונות הצרפתים המקומיים אורכה של שבוע עד להגעת הספינה שנועדה להעלות כ- 600 איש. אולם רק 44 צעירים הצליחו לעלות עליה מאחר והג'נדרמיה תפסה את שאר המעפילים. הספינה הצליחה לפרוץ את המצור הבריטי, ב – 4.12.47 , ולהעלות את המעפילים לחוף.

נוצר מצב חדש. מחד גיסא הקהילה היהודית באלג'יר חששה לגורלה ומאידך גיסא גם השלטונות הצרפתים המקומיים לא המשיכו לתמוך בפעילות ההעפלה. מאות יהודים נשארו באלג'יר ואחרים המשיכו לזרום לשם. כאשר הבינו בן חיים וחבריו לשליחות שאי אפשר יהיה להמשיך את מפעל ההעפלה ישירות מחופי אלג'יר הם הפנו את מרצם לעלייה באמצעות דרכונים מזויפים למרסיי. השינוי נבע "מהמצב המדיני בטחוני שנעשה קשה יותר" – – התגברות הלאומנות הערבית המיליטנטית. ]…[ — "וגם ידידנו הצרפתים לא יוכלו לעמוד במתח הזה לאורך ימים." משההעפלה מצפון אפריקה "הייתה לעובדה ]…[ ו"עלתה על מפת הציונות אפשר היה לוותר על העפלה ישירה מצפון אפריקה".  ההישג בהעפלת שלש הספינות עשוי היה למנף את המשך העלייה מהמגרב. להערכת פרידמן מניעי העלייה ממזרח אירופה "לא מבטאים את מכלול הסיבות שחוללו את 'יציאת צפון אפריקה'".]…[ "לא היה הכרח אובייקטיבי לעלייה זו. לא הייתה זו עלייה בעקבות השואה, לא הייתה זו עלית מצוקה ]שחוותה שארית הפליטה. ד.ב[, אם כי הייתה מצוקה".  המניע העיקרי היה שיבת ציון.

 

ה'בריחה' מצפון אפריקה וההעפלה מנמלי אירופה פרידמן טען ש"כפי שסגירתה של אירופה 'פתחה' את צפון אפריקה לשליחות ציונית חלוצית כן גורמת כאילו 'פתיחתה' של אירופה ב- 1945 לחיסול )זמני( בדיעבד של השליחות באפריקה הצפונית." בציטוט זה אצור ב'קליפת אגוז' סיפר ההעפלה מצפון אפריקה. מלכתחילה לא הייתה בתנועה הציונית אוזן קשבת לעלייה ולא להעפלה מהמגרב. משהחלה מנמלי אירופה העלייה הבלתי לגאלית לפלשתינה- א"י הועדפה שארית הפליטה על פניה של יהדות צפון אפריקה. יעקב קראוס, שליח לצפון אפריקה, דיווח ש"אחרי כישלון 'הפורצים' נאלצנו להפסיק את העלייה באוניות של המוסד לעלייה ב', שהפליגו במישרין מאלג'יר לארץ" ]…[ ו"מעתה ציידנו את האנשים בתעודות זהות צרפתיות מזויפות איתן הם הפליגו למרסיי באוניות נוסעים צרפתיות".  כלומר, 'הבריחה' מצפון אפריקה הייתה באופן לא רשמי חלק ממפעל ההעפלה עלייה ב'. המעפילים גויסו בידי פעילים ציוניים מקומיים ושליחים מטעם – 'הקיבוץ המאוחד' וברית חלוצים דתית )'בח"ד'( של הפועל המזרחי.

נדיה כהן פרנקו ואלי אוחיון העידו שההעפלה מצפון אפריקה נמשכה באמצעות זיוף מסמכים. – אוחיון ציין שבחודש מאי 1947 נקבעה תקנה, על ידי הגנרל ז'ואן, המושל הצבאי הצרפתי במרוקו, שיש להצטייד בדרכון ביציאה ממרוקו לאלג'יר. כדי להתגבר על בעיה זו גויס אילן הדס ]חג'אג'[ מתנועת 'צעירי ציון' שנשלח להשתלם, במרסיי, בקורס לזיוף מסמכים של המוסד. התעודות המזויפות סייעו למעפילים פוטנציאלים להגיע ממחנות המעבר הזמניים באלג'יר לנמלי צרפת. להערכתה, של נדיה כהן "זו הייתה עלייה בלתי לגאלית בזיופים וזה באמת אלפים ואלפים. הכול היה מזויף. הניירות וחוץ מזה, בין מרוקו לאלג'יר, העברת הגבול הייתה בלי ניירות".

 

מסלולי ה'בריחה'. בגין המחסור בשליחים הסתייעה 'הבריחה' מצפון אפריקה בפעילים ומנהיגים מקומיים: במרוקו אלי אוחיון, סאם אביטבול, ומנהיגי התנועות הציוניות רפאל בן אסרף, שמואל דוד לוי ופול קלמרו. בתוניס נדיה כהן, אילן ברנס, הנרי סבאון, אילן חגאג', גבריאל גביזון ואליעזר טויטו. באלג'יר אלברט בסיס ונטף לומברוזו. כולם נרתמו לסייע ל'הבריחה' עקב הפסקת ההעפלה הממוסדת והמאורגנת מצפון אפריקה על ידי מטה עלייה ב' בפריז.

 

אפרים פרידמן דיווח על הדרכים בהן המשיכו מעפילים להגיע לאלג'יר בדרכם לפלשתינה א"י, – "נוסף לדרך הישנה מאוג'דה שבמרוקו למרנייה באלג'יריה נקבעו 4 מעברים נוספים: אוג'דה סעידה- – פורט סיי דרומה ומשם לאלג'יר או לאוראן; אוג'דה מרטנפי סעידה הואד קיס מרניה ומשם לאלג'יר – – – או לאוראן; אוג'דה ברגנט אל עישה בדו סידי בלעבס לאלג'יר או לאוראן וקזבלנקה או פאס מקנס – – – – מידלט ארפוד בוינדיב קולמבשאר לאלג'יר או אוראן". – –  לדברי נדיה כהן פרנקו, פעילה מרכזית – בארגון ההעפלה מצפון אפריקה, הדרכים ממרוקו לאלג'יר היו עקלקלות. דרך אחת הייתה שביל בין שתי גבעות בגבול מרוקו אלג'יר, השנייה הייתה 'התחזות' לחברי הצופים שעברו את הגבול והשלישית הייתה בשחייה ארוכה לאורך החוף. אף אחת מהדרכים לא הייתה בטוחה. את הסיכון נטלו על עצמם צעירים ומשפחות. ניתן לשער, שדרכים אלה הקבילו לשמות הכפרים שהזכיר השליח אפרים פרידמן למעט המעבר בשחייה. אלג'יר ואוראן היו ערי נמל מרכזיות עם קהילות יהודיות שסייעו ל'בורחים' להגיע לנמלי צרפת.

 

יהודה אבוטבול סיפר על ניסיון של קבוצה של 14 צעירים וצעירות חברי מועדון 'בית אל' של תנועת 'הבונים גורדוניה' בפאס להבריח את הגבול ממרוקו לאלג'יר. השליחים שגייסו אותם היו אריה – אזנאקוט וג'אק בנון. הקבוצה נסעה ברכבת מפאס לאוג'דה והתארחה אצל משפחות יהודיות. ג'אק בנון ליווה אותה מאוג'דה עד לקרבת גבול אלג'יר. מבריח הגיע כדי לסייע להם לעבור את הגבול לאלג'יר. הקבוצה נתפסה על ידי משטרת הגבולות ולאחר חקירה שוחררה והוחזרה למרוקו.

המעפיל אליהו בן הרוש היטיב לתאר את תלאות ההעפלה שלו ושל משפחתו שהטלטלה במשך – כשנה ממרוקו בדרך למדינת ישראל. הוא הזכיר עשר תחנות שהתחילו בנסיעה במונית ממרוקו לעיר אלג'יר ומשם למחנה ריוויט באלג'יר. בדרך למחנה 'לוסנדי' נולדה למשפחה בת. התנאים במחנה האוהלים היו איומים והמשפחה עברה לתחנה החמישית מחנה 'באראקי' ושם האוכל היה בצמצום. אב המשפחה חשד ש"מנהלי המחנות חוסכים מפי העולים ומכניסים לכיסם". משם עברה המשפחה לבית ספר 'אליאנס' בעיר אלג'יר. תחושה של מאסר ליוותה את המשפחה "אין יוצא ואין בא". ואז הגיע שלב ההפלגה באונייה למחנה במרסיי, צרפת. המשפחה הועברה בלב ים לספינה 'יחיעם' שהפליגה מאיטליה.

לאחר מספר ימים המשפחה הגיעה לחיפה התחנה התשיעית במסע. המעפילים ירדו מהספינה 'יחיעם' – וצעדו בין שתי שורות של חיילים בריטיים "מצוחצחים ומגוהצים" עם "צרורותיהם, לבושם דהוי ובלוי, כובעי קסקט לראשם, והנשים במטפחות ראש. ניגוד כה בולט, עוצמה של צבא מול חולשה של פליטים". התחנה העשירית הייתה הגירוש למחנה 68 בקפריסין. המסע המפרך של משפחת בן הרוש – הסתיים במחנה עולים בנתניה ביום הכרזת המדינה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר