תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו

תא עם נענע

ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו

אשר כנפו

2014

הומור יהודי במרוקו

פנים שונות להומור של יהודי מרוקו. הוא בא לידי ביטוי בפתגמים, בכינויים, בקללות, ברמזים, בשיבושים לשוניים, בשימוש בפסוקים וכמובן בבדיחות. כול אלה שיקפו את המציאות של היהודים. מציאות זאת הייתה, לפעמים, מרה וקשה. הצחוק, המריר כלשהו, היה אמצעי בדוק כדי לשכוח את המציאות הזאת ולהתגבר עליה.

השפה

חיי יהודי מרוקו התנהלו במדינה רב-לשונית. השפה המדוברת ברחוב היא השפה הערבית. אבל לשפה הערבית יש כמה רבדים. נתייחס לשניים מהם: השפה המדוברת, בבית, ברחוב וכו׳. זה היה הרובד הנמוך של השפה. הרובד הגבוה הוא השפה הספרותית שדברו בה בחוגי האינטליגנציה, ברדיו ומאוחר יותר בטלביזיה. נוסף לערבית הייתה השפה הבֶּרְבֶּרִית או האמזיגית שדוברה על ידי היהודים הכפריים. אלה ברובם נהרו לערים ושפתם נבללה בזו של המקומיים. עם בוא הצרפתים למרוקו הם הביאו אתם את הצרפתית שאותה למדו הילדים בבית ספר אליאנס ומהם עברה להוריהם. ב״סְלָא״ (ה׳חדר׳) הילדים למדו חומש ומשניות וכך גם העברית תפשה את מקומה והשפיעה רבות כפי שנראה לעתים בפרק הקללות.

בערים כמו מוגדור (אסווירא) הייתה בעבר השפעה אנגלית גדולה כך שתוכלו לשמוע שם כי לעוגיות קוראים קִיקס Cakes, לריבה, דְּזָאם, לקומקום טיפוט Tea pot וכשרוצים להגיד: ״לא חשוב,״ תוכלו לשמוע את הביטוי נברמן הנובע מהניב האנגלי Never mind. גם הספרדים השאירו את חותמם: שמלה נקראת בסטידו Vestido, חצאית נקראת פלטיטה, מגבת טובזה חולץ פקקים סאקא טרפו (שיבוש של המילים Saca tapa) ושולחן כתיבה סקוטוריו Secretario.

הצרפתית נכנסה בעוצמה לתוך השפה והשפיעה מאוד על הדבור של יהודי מרוקו ואל תתפלאו אם תשמעו איש או אישה מתחילים משפט בעברית או בערבית ומסיימים אותו בצרפתית. למרות היות שתי השפות האלו כל-כך שונות הן בהיגוי והן במבנה שלהן, הן התמזגו בפיהם של יהודי מרוקו בצורה מופלאה. שמעתי משפט כזה: ״דָקְרוֹ בַּיְינָתְהוּם" שפירושו: הגיעו להסכמה. המילה דקרו לא קיימת בערבית היא באה מן הביטוי הצרפתי d'accord שפרושו: מסכים. לקחו איפוא את הביטוי הצרפתי ויצרו ממנו פועל ערבי לכול דבר. אדם עצבני במקום להגיד לבעל ריבו: תן לי מנוחה, יגיד לו: כליק טרנקיל Tranquille (שקט). שמעתי אישה אומרת לילדיה: ״טוֹנְטוֹנְכּום זא?" האם הדוד שלכם בא? המילה ״טונטונכום״ מורכבת משני חלקים: החלק הראשון הוא טונטון – דוד מהמילה הצרפתית Tonton החלק השני (כום) הוא סיומת ערבית שפרושה: שלכם. מישהו שרוצה להביע את הזלזול שלו כלפי מישהו יאמר ביטוי הנשמע ערבית לכול דבר: "זִנָאפוֹ עְלִיהּ,״ אבל זהו שבוש של הניב je m'en fous (לא איכפת לי), צחקנו מאוד כאשר אמרה סבתא לחברתה: "חְנָא, לָ זֶנֶס" (אנחנו, הנוער). חנא (אנחנו בערבית) ל זנס La jeunesse. (הנוער). הסבתא ששמעה את הביטוי הזה בנערותה חשבה "תנא, ל זנס" פרושו: בינינו לבין עצמנו.

בליל השפות הזה שנטמע בשפה הערבית המדוברת של יהודי מרוקו הפך אותה למרתקת, מצחיקה ומיוחדת מאוד. היהודי והערבי במרוקו אמנם יבינו זה את שפתו של האחר, אבל הם מדברים שתי שפות שונות לחלוטין.

הפתגם

הפתגמים הם הגילוי הברור ביותר של החשיבה ההומוריסטית של יהודי מרוקו. אלפי פתגמים רוויי אירוניה הסתובבו בין המשפחות של יהודי מרוקו בכול מקום ומקום בו חיו. דודי, ר׳ מכלוף כנאפו ז״ל, אסף וכינס בעזרת אחיו ואחותו למעלה מאלפיים פתגמים. פרופסור יוסף שטרית מאוניברסיטת חיפה סיפר לי שהוא אסף חמשת אלפים פתגמים שהיו בשימוש בעיר תרודנט ולמעלה מעשרת אלפים פתגמים למרוקו כולה. האין זה מדהים?

הפתגמים שימשו את היהודים בכול מצב מחייהם. הם בטאו את המצוקות, הצער, החשדנות, הכעס והלעג שלהם. רציתי לכתוב שהם בטאו את השמחה, אך ככול שחיפשתי לא מצאתי פתגם שיבטא שמחה אמיתית: שמחה לאיד כן: לפדולי תאי יכלס ממשכרתו (זה שנכנס לעניין לא לו, משלם את הנזק מכיסו), די זאב לעסא יתכאל ביהה (מי שמביא מקל, ילקה בעצמו מאותו מקל). ואם נחשוב על הפתגם כאמצעי חינוכי נוכל להגיד שהפתגם האחרון נועד, בין היתר, ללמד את האדם לקחת אחריות על מעשיו. כאמור, באמצעות הפתגם, היהודי הביע את כעסו, וכך, אולי, נמנע מלהגיע לאלימות: ״תְּכְלְנִי נְזְבֵּדְק״ (הכנס אותי על מנת שאוציא אותך) אומר, למשל, מישהו שהיטיב עם חברו ועזר לו להתקבל לאיזה מקום עבודה וזה מיד מתחיל לחתור תחתיו. ״סי מאי בִית סי מאי סבאח!״(אחד לא ישן והשני לא יקיץ) יגידו על שני אנשים או שני דברים גרועים באותה מידה.

כאלה ששימשו כדי להביע לעג: אישה אומרת על אישה אחרת, זקנה המתאפרת ומתלבשת כמו צעירה כדי למשוך את תשומת לבם של הגברים: דז׳אז׳א פלמות אועיניה פְדְפְרְפִיש (המשמעות: התרנגולת נשחטה והיא עדיין תרה בעיניה אחרי התרנגול-המחזר). יש כמובן הרבה רשעות באנלוגיה בין תרנגולת שחוטה התרה בעיניה אחרי המאהב שלה לבין אישה מזדקנת, אבל זו דרכם של פתגמים שככול שהם מוחצים, הם מוצלחים יותר. המצב הקשה בו היו נתונים היהודים יצר פתגמים רבים בהם היהודי בא חשבון עם אדון הארץ: ״סְלָאם עְלָא עַרְבִּי, תְּכְסְר כְבְּזָה״ (אמור שלום לערבי, תפסיד כיכר לחם, במשמעות: לא כדאי לך להתיידד עם ערבי). יש אפילו שבפתגם אחד היהודי יכול לבוא חשבון, בו זמנית, עם כמה גורמים: הנה למשל פתגם שנובע מכעס שהיה לחזן מסוים על בני קהילתו שהיו מתקנים אותו ללא הרף על כול שגיאה קטנה. פעם, כאשר קרא: יֵגְדַּל במקום יִגְדֶל כול המתפללים צעקו לעברו: יִגְדַל! יִגְדַל! הוא כל-כך כעס שאמר לאשתו: תראי מה עשו לי בשביל חיריק אחד! נמאס לי מהיהודים, אני מתאסלם! בשבת שלאחר מכן כאשר ישב לאכול, הגישה לו אשתו מרק קר.

 ״מה זה?״ השתנק היהודי, ״אין שְׁכִינַה – חמין היום?״

״מה פתאום שְׁכִינָה? הרי התאסלמת!״

״מה, אין אפילו בידה? – הביצה של החמין.״

״אין!״

״אז לא כדאי להיות מוסלמי, אני חוזר להיות יהודי!״

 

מזה יצא הפתגם: ״תְּסְמַד עְלָא חִירִיק וּרְזַע עְלָא בַּיְדָּה," – נשתמד בגלל חיריק וחזר בו בגלל ביצה. וכך, בפתגם אחד, האיש שלנו בא חשבון עם קהילתו, עם האיסלם ועם עצמו. יש והעוקץ של בדיחה הופך לפתגם כמו אותו אורח שישב עם מארחיו לסעודה ומתוך גינונים לא אכל דבר. אמרו לו ״כלתי מה כלתי פלמידה חדרתי,״ – אכלת או לא אכלת, ישבת ליד השולחן ועל-כן זה נחשב לך כאילו אכלת. או כמו הסיפור על אותו קמצן ששאל את אורחו מה ישתה תה או קפה? וההוא עונה לו: "לּאהּ יִרְחֵם בָּבָּכּ לִי כָּאן יִעְטִיהוּם בְּזוּז,״ – שהאל ירחם על אביך שנהג להגיש את שניהם, וכך הוכיח האורח את מארחו על קמצנותו.

הפתגמים המפוזרים בספר זה נבחרו בשל הקשר שלהם לאחת מהבדיחות.

הכינויים

לשימוש בכינויים יש מקום גדול בקהילות היהודיות במרוקו. עד היום, למעלה מחמישים שנה אחרי שעזבנו את עירנו, כאשר אני פוגש חבר ילדות, הוא אומר לי: אתה זוכר את פלוני בן פלוני? אני מקמט את מצחי כדי לזכור מיהו אותו פלוני בן פלוני, אז חברי דוחף אותי קלות ואומר: בּוּ-לְכְּלָאב!!! (בעל הכלבים) שמתם לב לכך ששמתי אחרי הכינוי בו-לכלאב שלושה סימני קריאה? זה מפני שחברי שם אותם שם בכוונה כדי לעורר את זכרוני מתרדמתו.

ואכן, כמעט לא הייתה משפחה שלא הודבק לה כינוי. למשל: בן־טנה (הבן של סולטנה), בן־נגרו (בן הכושי), בן־לוקו (בן המשוגע). והכינוי היה תופס עד כדי כך שלפעמים הפך לשמה של אותה משפחה. משפחת אלמוזנינו עברה בחלקה מתטואן לספרו. מיד זכתה לכינוי: תטואני, היום תוכלו למצוא באותה משפחה שנים או שלושה אחים ששם משפחתם הוא אלמוזנינו (אלה שנשארו בתטואן) ושנים או שלושה אחים ששם משפחתם הוא תטואני (אלה שעברו לספרו).

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 10

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר