הפיוט בבבל-הפייטנים בבבל- א.מ.הברמן
הפיוט בבבל
הפייטנים בבבל
מארצישראל, מקור התפילה, הפיוט והשירה העברים, נתפלגו שלושה צינורות של מים חיים, מרכזי תרבות עברית, שהמשיכו מה שקיבלו ממקורם והשתדלו לחדש בו דבר, והם: בבל, פרס ואיטליה.
בבבל ובפרס נוצרה ספרות ארמית וגם עברית עוד בתקופות המקרא והתלמוד, ולבסוף נבלע המרכז התרבותי שבפרס בבבל. ומאיטליה ידועים נסיונות ספרותיים עצמאיים מהמאה השמינית לערך, והפיוטים הראשונים שהגיעו אלינו משם הם מן המאה התשיעית. גם מצרים היתה קשורה לארצישראל בימי קדם, והכתוב בדברים יז, טז על המלך: ״רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה״, מעיד על קשר למצרים שלא היה רצוי אבל היה מצוי. אלא שלא נוצרה יצירה עברית של ממש במצרים בימים ההם, והאנשים נהגו בה כתורת ארצישראל ומנהגיה, או שנשכחו מפיהם. במשך הזמן נוצרה שם ספרות יהודית בלשץ יוון.
ודאי כי לכל מקום שישראל גלה לשם הביא אתו גם את תפילותיו ואת פיוטיו, אבל עם שינוי המנהגים, כגון קיום יום טוב שני של גלויות, סיום קריאת התורה במשך שנה אחת, ולא במשך שלוש שנים כמנהג ארצישראל, וכדומה, בא גם שינוי בסדר התפילות ובפיוטים ובתכנם. ומובן כי גם שינויים בלימוד התורה והשפעת הסביבה הקרובה גרמו להתפתחות ולשינויים. וכאן יש להבדיל בין בבל לאיטליה. באיטליה, ואחרי כן באשכנז, ובצרפת נתקיימו התפילות הארצישראליות יחד עם תפילות ופיוטים חדשים. שם נהגו להשתמש בימים טובים גם בפיוטיהם של פייטני ארצישראל וגם בפיוטים שנתחדשו על ידי פייטניהן, והם עדיין נמצאים בכפיפה אחת במחזורינו. ולא כן היה בבבל. תחילה ראו גם יהודי בבל את ארץ ישראל כ״מרכז רוחני״ ומרותה נתקבלה. אבל בימי הבית השני החלה תסיסה לבטל את מרותה, ותסיסה זו המלווה חיכוכים שונים הלכה והתפשטה, ואף הוציאה פרי, את התלמוד הבבלי על יד התלמוד הירושלמי. חכמי בבל השתדלו בכל כוחם להשתחרר מן ההגמונייה הרוחנית של ארצישראל, וממילא גם מן הפיוט שלה. ר׳ זירא אמר: ״אווירא דארץ ישראל מחכים״ (בבא בתרא קנח, ב) והוא גם אמר: ״הני בבלאי טפשאי״(ביצה טז, א; נדרים מט, ב). ר׳ אסי אמר: ״מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים, לפי שאינן בני תורה״(שבת קמה, ב). ולאידך אמר רב יהודה: ״כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל״ (כתובות קיא, א). ועי׳ במאמרו של מיכאל דוד שלמה דוידוביטש, ״הניגודים בין חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל״ ב״הסוקר״, שנה ה׳(תרצ״ז-תרצ״ח) עמ' 109-101 וש. ספראי ״ארץ ישראל והתפוצות בתקופה העתיקה״ ב״האומה״ 6 (תשרי תשכ״ד) עמ' 109-101. בהדרגה, בהדרגה הוציאו כמעט את הפיוט הארצישראלי כולו מסדר תפילותיהם והשתמשו רק בפיוטיהם הם, אם כי גם הם היו עשויים לכתחילה כמיטב המסורת הארצישראלית. לבסוף גבר כוחם והשפעתם חדרה גם לפיוט הארצישראלי, החל במאה האחת עשרה, ואף הגיעה למצרים, שעמדה בקשרים גם אתה. אף היתה במצרים קהילה בבלית חשובה. וכן ידוע בית כנסת של הבבלים בירושלים.
השפעתה של בבל הלכה וחדרה בעיקר לספרד, ששם נתחדש הרבה בשירה ובפיוט, ומשם יצאה השפעת גומלין לבבל, מצרים וארצישראל, ומהן גם לשאר ארצות המזרח. ולבסוף הגיעה השפעת בבל גם לאיטליה, ודרכה לאשכנז ולצרפת, ושם במידה מועטת בלבד.
השפעת בבל גברה בעולם גם משום סדרי התפילה שסידרו גאוניה והתפשטו בעולם היהודי, והם מן הסידורים הקדומים ביותר שהגיעו לידינו. אמנם גם לפני כן היו סדרי תפילה, ומהם נזכרים במסכת ברכות ובשאר דברי חז״ל. בשם רבי יוחנן נמסרה אגדה במסכת ראש השנה יז, ב: ״אלמלא מקרא כתוב (״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״, שמות לד, ו) אי אפשר לאומרו. מלמד, שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפגי כסדר הזה ואני מוחל להם״. אבל סדרי תפילה אלה היו בדרך כלל קצרים, ורובם ככולם נתקנו לשליח ציבור ולא לקהל. אנשי הקהל לא ידעו קרוא וכתוב ויצאו ידי חובתם על ידי שליח ציבור.
יהודה, ניסי אלנהרואני, רב סעדיה גאון
הפייטן הבבלי, יהודה, שמנחם זולאי פירסם שרידים מפיוטיו בדיסרטציה שלו ,Zur Liturgie der Babylonischen Juden שטוטגארט 1933, ושחי כנראה במאה השמינית, מושפע עדיין כולו מפיוטי יניי והקלירי, ואין לראות בהם שום חידוש. והרי דוגמא מאחת מקרובותיו:
זֶה הַנִּשְׁבָּע בְּחַיָּיו כְּמוֹ הַנִּשְׁבָּע בְּחַיֵּי עֶלְיוֹן'
הַנּוֹדֵר בְּכִנּוּי כְּמוֹ הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם מֵרִים אֶבְיוֹן.
חֵטְא נְדָרִים הֶגְלָה עַם–זוֹ סַנְחֵרִיב [בָּבֶ[לָה בְּבִזָיוֹן,
לָכֶן יֵאָמֵר 'לְךָ דּוּמִיָּה תְּהִלָּה' בְּצִּיּוֹן…
אָדָם אִם יִהְיֶה פָּרוּץ וּשְׂפָתָיו חֹטוֹת
בִּשְׁבוּעָה וְנֵדֶר לְבַטוֹת,
בִּטִּיתָ לַצִּיר טְרִיָּתוֹ לְהַטּוֹת:
וִידַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ר[אשֵי] הַמַ[טְּוֹת] (בַּמִּדְבָּר ל, א)
גַּדְתָּ לִקְהַל הֲמוֹנָי,
מַקְדִּישׁ אָדָם קֹדֶשׁ לְפָנַי –
דְּבָרוֹ לֹא יָחֵל בְּעִנְיָנָי:
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לִייָ… (שם, ג)
(ע«׳ 31).
וייזכר עוד אחד מן המובחרים, והוא נִסִּי אַלְנַהֲרַוָאנִי, כלומר מן העיר Naharavanשבבבל, כי משם מוצאו, ושם אביו היה כנראה: ברכיה. הוא היה בן דורו הקשיש של רב סעדיה גאון, והוא גם הזכירו ב״ספר האגרון״. ב״סדר עולם זוטא״ מסופר עליו, שנכנס בעניין המחלוקת שבין כהן צדק ראש ישיבת פומבדיתא וראש הגולה (״ריש גלותא״) דוד בן זכאי(ישיבה זו היתה מרכז תרבותי חשוב עוד מתקופת התלמוד שחשבה לגבי שאר הארצות כארצישראל לגבי חוץ לארץ). וכך מסופר ב״סדר עולם זוטא״: ״והיה שם אדם א, מאור עינם נודע בניסים ראש כַּלָּה נהרואני, והיה נכנם מיהם בדרך שלום, אולי יכול יוכל להנהיג אותו [את בן זכאי] על ישיבת פומבדיתא, שיתרצה בו כהן צדק ראש הישיבה, עד שהלך לילה א׳ והיה פותח כל מנעולי בבל בשם [ו]פתח אותו הלילה י״ד מנעולים, עד שהגיע אליו ועמד על ראשו ומצא אותו גורס בחצי הלילה. כיוון שראהו כהן צדק חרד לקראתו ושאל לו על עסקי ביאתו. ואמר לו, חי נפשך אדוני, לא הגעתי אליך עד שפתחתי י״ד מנעולים. אמר לו, ומה רצונך עכשיו. אמר לו, [בקשתי] שתברך ראש גלות ותנהיגהו על עצמך. השיבו שיעשה כדבריו. יצא משם נסי אל ראש גלות והודיע[ו] וקבע לו זמן ביום אשר יבוא בו, וחזר אצל כהן צדק והודיעו הזמן״… (סדר החכמים וקורות הימים ח״ב עט, 79). והוא בצדו, כשנתבקש להיות ראש ישיבה, סירב לקבל ונימק את סירובו: ״ראש ישיבה נקרא נהורא דעלמא, והו[א] חֲשׁוֹכָה דעלמא״(שם עט׳ 80).
הפיוט בבבל-הפייטנים בבבל- א.מ.הברמן