ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״
״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה רביעית(שער העלייה)
הפתרון הזמני של העברת העולים לשער העלייה נתפס כפתרון בעייתי מצד כל הגורמים המעורבים בפרשה. מצד אנשי מחלקת ההתיישבות הייתה בכך משום תקלה ביישום הרעיון של ״מהאניה לכפר״. דאגתם הייתה שהישיבה של העולים בחוסר מעש במחנה המעבר תחשוף אותם להשפעות שליליות שיובילו לסרובם ללכת להתיישבות. הייתה גם דאגה מהעלות הנוספת שנדרשה לצורך החזקת העולים במחנה, מבלי שהוגדר לכך תקציב מראש.
ביומיים הראשונים לשהות העולים בשער העלייה הם היו נתונים בסגר מוחלט, והוטל איסור חמור להכניס מישהו למחנה. הנימוק הרשמי היה מניעת הסתה. ברם נציגי המפלגות הצליחו בכל זאת להיכנס למחנה, והמשיכו בנסיונות השיכנוע של העולים, כשכל צד משמיץ את מקום הקליטה המיועד של הצד שכנגד. אחרי כמה ימים נכנסו למחנה גם עיתונאים אשר דיווחו לקוראיהם על הלך הרוחות בו, ומה עמדת העולים לגבי הסכסוך שנוצר בעניין מקום יישובם. רפאל בשן(מעריב) מצא במחנה עולים ממורמרים, מלאי כעס, שמתיחסים בחשדנות אל כל הבא עמם בדברים, תוך חקירת השתייכותו המפלגתית. על המאבק, שהתחיל עוד במרוקו, באשר לצביון הדתי של המקום העתידי שבו ייושבו, ועל רצונותיהם של העולים כתב:
״…מסתבר מדבריהם, ביקר אצלם שליח תנועת המושבים גרינקר ׳ולא היינו יודעים, אם הוא דתי או לא, אבל היה לו כובע על הראש׳. גרינקר אמר להם, כי יירשמו אצלו לעלייה ׳מפני שארץ ישראל פתוחה לכל היהודים׳. עולי דמנת אומרים כי מיהרו למכור את רכושם בזיל הזול ויצאו לקזבלנקה. ׳כל הזמן לא ידענו מי הוא גרינקר, אם הוא דתי או לא׳. בקזבלנקה נפגשו עם שליח הפוהמ״ז ח. מויאל והחליטו כולם ללכת למושב של הפוהמ״ז. ו׳אמרנו לגרינקר שאנחנו באים רק לדתיים׳. העולים טוענים, כי גם במרסיי חזרו ואמרו שברצונם ללכת למקום דתי. לדבריהם ביקשו מהם שם לחתום על איזה ניירות, אולם הם אמרו: ׳אנחנו נחתום רק בארץ ישראל, אחרי שנראה את המקום שאנו חפצים בו׳…לדברי השוחט ר׳ משה, שהוא דובר העולים [ מדובר במשה בוזגלו], עשו להם ׳בלבול הדעת כל הדרך ושאלו אותנו כל מיני שאלות…׳מה אנו רוצים ? זה שאנו רוצים: מושב דתי עם בית כנסת והכל. ושיהיה רחוק מהגבול. ועוד אנחנו רוצים שיביאו את החברים שלנו שלקחו מאצלנו בנמל ואחר כך יצאו מפה שלושה ארבעה חברים לראות את המקום אם טוב, נלך כולנו. אם לא – נישאר פה. האחים שלנו במרוקו ישמעו מכל הענין ומה יגידו?׳״.
גם העיתונאי עודד גור(פנים אל פנים) הביא מדבריו של משה בוזגלו, דובר העולים: ״שאלנו את משה: לאיזו מפלגה אתה משתייך? והוא ענה: ׳מה זאת מפלגה?׳. הוא לא שמע על שום מפלגה אבל הוא מצהיר כי הובטח לו ולבני עדתו לחיות ביישוב דתי, במדינת ישראל״.
ככל שגברה התעמולה של שתי המפלגות האחת כנגד רעותה, וככל שקיבלו העולים הצעות אלטרנטיביות להתיישבות במקומות סמוכים לעיר (אנשי מפא״י הציעו את המושב צרופה הסמוך לחיפה; אנשי הפועל המזרחי הציעו את צוריאל שבגליל) כך גברה ההכרה של העולים לא להסכים לצאת להתיישבות בנגב. העולים הציבו תנאי להסכמתם לעזוב את שער העלייה: ״יש לנו ועד המונה חמישה חברים ואנו מסכימים לסייר עם אנשי הסוכנות במושבים ולבחור במקום שימצא חן בעינינו ובו נתנהל״…״איננו רוצים לשבת ליד הגבול״.
״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה חמישית(דיון בהנהלת הסוכנות)
ב־30 במאי 1955 התכנסה הנהלת הסוכנות לדון במציאת פתרון למשבר עולי דמנאת ומתיישבי המושב עוצם.לוי אשכול, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות והגזבר שלה, נאות להסכים לשינוי התפיסה הקיימת ולהכיר בזכותו של העולה לבחור בין התיישבות חילונית לדתית. הוא גם הסכים להעברתם של עולי דמנאת למסגרת התיישבותית של הפועל המזרחי אולם בתנאי שזה יבוצע בתוך מכסת 20% שהוקצתה להתיישבות הדתית. אנשי הפועל המזרחי סרבו לקבל הצעה זו. הנימוק המוצהר היה שכל המקומות המוקצים להם כבר משוריינים לטובת עולים הנמצאים במחנות המעבר מנסי ומשואה. ברם, הסיבה האמיתית לדחייה הייתה רצונם של אנשי הפועל המזרחי לפרוץ את מגבלת המכסה הקיימת, ולהגדיל משמעותית את מספר המשתייכים לתנועה זו בקרב העולים. הדיון נמשך גם למחרת ובסופו הוחלט שעולי דמנאת ומתיישבי עוצם יועברו להתיישבות של הפועל המזרחי ואילו לצורך החלטה על אופן הגדרת העולים החדשים ודרך קליטתם בהתיישבות (קרי, המכסות) תוקם ועדה אשר תגבש הצעות מעשיות תוך שבוע-שבועיים.
הערת המחבר:המושב עוצם היה המושב הראשון שיושב בחבל לכיש, ב־22 במאי 1955. עלו לשם 65 משפחות מאיית־בוגמז, שמרביתן הוכשרו קודם לכן בחרובית. פעילי הפועל המזרחי שהגיעו למקום יצרו תסיסה בקרב העולים על רקע טענות שהמדריכים החילונים מנהלים תעמולה אנטי דתית, וסייעו בידם להגיע לתל־אביב כדי לדרוש העברתם למושב דתי של הפועל המזרחי. ראה: יהדוה גרינקר, עלית יהודי אטלס, עמ׳ 95, וכן ״מתיישבים דתיים בחבל לכיש מפגינים ותובעים העברתם להפוהמ״ז״, הצפה, 26 במאי 1955.
אנשי הפועל המזרחי טענו כי מכסות האחוזים הנהוגות להקצאת העולים לתנועות ההתיישבות השונות פסולות מעיקרן ואינן מציאותיות ביחס לעלייה הצפון אפריקאית, שהיא רובה ככולה דתית. ראו דבריו של ח״כ מיכל חזני מהפועל המזרחי חודשיים קודם לכן: ״הפוהמ״ז תובע הגדלת חלקו בהתיישבות חבל לכיש״, הצפה, 23 במרס 1955.ע"כ
המשך העלייה מדמנאת
ב־26 במאי 1955 הגיעה לנמל חיפה האניה ״ארצה״ ועליה 223 עולים, ביניהם עוד 11 משפחות שכללו 43 נפש מיוצאי דמנאת. כל 11 המשפחות נשלחו למחנה חרובית. לפנות ערב של יום חמישי ה־2 ביוני הגיעה לנמל חיפה ״גולדן איילס״ ועל סיפונה 422 עולים, ביניהם היו 16 משפחות שכללו 103 נפש מיוצאי דמנאת. משפחות אלו עתידות היו להקשר לדרמה שזכתה לכינוי ״מרד הדמנאתים״, שתפורט להלן.
״אנשי דימנאט ועוצם יעברו להתיישבות הפועל המזרחי״, הצפה, 1 ביוני 1955.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 40