דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר. מגוון המסלולים נועד, כנראה, להסוות את פעילות העפלה הבלתי לגאלית ו'הבריחה' מארצות המגרב. מפעל ההעפלה בהתרכז באלג'יר שהייתה המדינה הנוחה ביותר לבצע משימות ציוניות תחת עינם הסגורה למחצה של השלטונות הצרפתיים. עם זאת, לריבוי המסלולים היו סיבות נוספות. כחודש אחרי הפלגת הספינה 'שיבת ציון' מחוף אלג'יר התברר שעם מעצרן של 'גשר הזיו' ו'שיבת ציון' נחקרו המעפילים בידי הבריטים בנמל חיפה לפני גירושם לקפריסין.

בעקבות החקירה נשלח קצין בולשת בריטי לתוניס כדי "להשלים את חקירת דרכי העפלה מצפון אפריקה".  בשלב זה התהדק הלחץ הבריטי על שלטונות צרפת להפסיק את ההעפלה מהמגרב. ניתן להניח, שכשנודע דבר החקירה למטה המוסד לעלייה ב' בפריז הוחלט להפסיק את ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן קיבל הודעה מוניה פומרנץ ]זאב הדרי[ ממטה המוסד לעלייה ב' בפריז על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן נזעק וראה בהחלטה זו "שגיאה היסטורית שאת תוצאותיה אין לראות מראש" והפעיל את תנועתו, 'הקיבוץ המאוחד' בארץ ישראל, כדי לשנות את רוע הגזירה כי ]…[ "אי אפשר לעצור את השיטפון". הוא נענה על ידי משה קליגר ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' ]…[ "שקריאתו לבחון את ההחלטה להפסיק את ההעפלה מצפון אפריקה הועברה לכל האנשים שיש להם השפעה בענייני העלייה והתזוזה".  למרות ההתנגדות 'הקיבוץ המאוחד' ההחלטה נשארה בעינה. פעילות ההעפלה נמשכה באופן בלתי פורמלי ולא ממוסד לפחות עד להקמת המדינה וזו הייתה 'הבריחה' הצפון אפריקאית.

ההחלטה על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה במונחים של עלות תועלת פוליטיים. המאבק – בהחלטה על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה העמיד בפני המוסד לעלייה ב' ברירה: האם ראוי להמשיך לקבל אפילו באופן לא גלוי את תמיכת הממשלה הצרפתית שהתבטאה באי הערמת קשיים על פעילותו באלג'יר ובנמלי צרפת ולאפשר את המשך ההעפלה של שארית הפליטה מרחבי אירופה ויהודים מצפון אפריקה שכבר הגיעו למחנות המעבר במרסיי ובכך לסייע בבניית תשתית אנושית עבור המדינה שבדרך בארץ ישראל. או, האם להמשיך להעלות מעפילים מוגרבים ישירות מהמגרב ובגין זאת אולי לפגוע בהעפלה מצרפת ולהפסיד את תמיכת הממשל הצרפתי שהיה מודע להתעוררות הלאומיות ערבית שעוברים על ארצות המגרב תחת חסותו ועמדתם נגד תכנית החלוקה שאושרה במהלך הפלגת ספינת 'הפורצים' שהצליחה לפרוץ את המצור הבריטי.

עם הפסקת ההעפלה הרשמית הופסקה גם הזרמת המשאבים למפעל ההעפלה מהמגרב. במחנות באלג'יר נשארו כ- 2,200 מעפילים פוטנציאלים. שלושה חודשים אחרי העפלת ספינת 'הפורצים' שלח פרידמן דיווח כספי לפריז על העלות הצפויה בגין החזרת חלק מבין 2,200 היהודים שהמתינו להעפלה במחנות העלייה באלג'יר לארצות מוצאם על פי דרישת השלטונות הצרפתיים באלג'יר. עלות מבצע כזה תומחרה על ידי פרידמן בכמיליון פרנקים צרפתיים. הוא ציין, שהקהילה היהודית באלג'יר תממן חצי מהסכום, אך לא ציין מי יממן את היתרה. לא ידוע אם התקיים דיון כזה בין המטה המוסד לעלייה ב' והסוכנות היהודית על המשך ההעפלה מהמגרב.

הדיווח הכספי של פרידמן נועד, כנראה, להציג בפני המוסד לעלייה ב', הסוכנות היהודית ו'הקיבוץ המאוחד' את העלויות הגבוהות הכרוכות בטיפול במעפילים שנשארו במחנות באלג'יר ואולי כתוצאה מכך הם יתרצו לבטל את ההחלטה. הסבר אפשרי נוסף הוא, שעלות רכישת ספינות להעלאת מאות הממתינים באלג'יר עשויה הייתה להיות קטנה מעלות החזרתם לארצות מוצאם. פרידמן לא סיים לכתוב את ספרו המתוכנן על פעילותו בצפון אפריקה והשערות אלה תשארנה עומדות ותלויות ללא מענה. בדיווח אחר פרידמן הוסיף, שכ- 200 מבין המעפילים שהמתינו באלג'יר הועברו לצרפת באישור הממשל באלג'יר "על אפם וחמתם של חברינו בפאריס" שהתנגדו לצעד זה. ו – 50 יהודים מטריפולי הוברחו מתוניס למרסיי.

השליחים והפעילים פעלו ללא ליאות לתחזק את מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן וחבריו השליחים היו אמנם נציגי הסוכנות היהודית, אבל גם נציגי 'הקיבוץ המאוחד' שפעלו לפי הוראות המוסד לעלייה ב'. לאורך דרכם בצפון אפריקה הוערמו בפניהם קשיים אישיים – – אי תשלום — משכורתם במשך כמה חודשים ומוסדיים – – הקצאת כספיים למימון הפעילות בצפון אפריקה והתנאי — שהעמיד המוסד לעלייה ב' בפניהם לגייס מינימום 650 מעפילים כדי לקבל ספינה להעפלה מצפון אפריקה. יתכן שתנאי זה גרם ללחץ על השליחים והפעילים לא להקפיד בבחירת המעפילים והתוצאה הייתה של עלייה מעורבת של צעירים מתנועות נוער ושל משפחות מצפון אפריקה.

'הבריחה' והאתוס הציוני. תנועת 'הבריחה' מצפון אפריקה החליפה את מפעל ההעפלה הרשמי. היקף 'הבריחה' מצפון אפריקה לא היה בממדי 'הבריחה' של יהודי אירופה, לאחר מלחמת העולם השנייה,צ שהסתייעה בחיילי הבריגדה היהודית ובתקציבים וכוח אדם של הסוכנות היהודית. בשיחה של נדיה כהן עם יצחק טבנקין במלונו במינכן, לאחר הופעתה בוועידה העולמית של תנועת 'דרור' )מאי 1947 ,) היא שאלה אותו מדוע אין מספיק שליחים לצפון אפריקה ? הוא כעס עליה והחליט לקחת אותה לסיור במחנות העקורים כדי שתיווכח במו עיניה מהו סדר העדיפויות של התנועה הציונית. אבל למרות השליחים הרבים ועובדי הסיוע הארץ ישראלים הרבים שפעלו במחנות העקורים הייתה, כנראה, סיבה לביקורו של דוד בן גוריון במחנות אולי כדי למנוע הגירת העקורים ל'גולדן מדינע' אמריקה ולא – – לפלשתינה א"י. פעילות שנוהלה בהצלחה על ידי הג'וינט והיא"ס, ארגוני סיוע יהודים אמריקאים, – שהתמודדו מול הסוכנות היהודית על אותו משאב העם היהודי.

אפשר לשער שאלמלא הופסקה ההעפלה הישירה מצפון אפריקה פוטנציאל ההעפלה היה עשוי להיות גדול יותר ממספר המעפילים שאותר במאגר. אילו הייתה אוזנה של הסוכנות היהודית כרויה וקשובה למידע שהגיע מהמגרב. ה'תשתית הציונית' בצפון אפריקה הלא ממוסדת של יחידים ואגודות וולונטריות ופעילות תנועות הנוער הציוניות בשנים 1948 1945 הגיעה לבשלות שאיפשרה לשליחים להעביר ליהודי המגרב את מסר חשיבות העלייה ארצה. לפי אברהמי, מהגרעין הצפון אפריקאי בקיבוץ בית אורן, פוטנציאל ההעפלה מהמגרב היה כדלקמן: ב"תוניס יש כ- 800 חברים בוגרים בתנועת 'צעירי ציון' וקרוב ל- 2,000 חברי תנועות 'שארל נטר' ו'בן יהודה' בקזבלנקה". 337 המוסד לעלייה ב' לא התייחס לנתונים אלה ולא תרגם אותם לשפת המעשה, כיוון שההעפלה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה נועדה להצלת שארית הפליטה. תעיד על כך דרישת המוסד לעלייה ב' להעלות מינימום 650 מעפילים מצפון אפריקה. תנאי שלא הועמד בדרכה של העפלת שארית הפליטה.

מזכר של המוסד לעלייה ב' שנשלח מ'חברים' מצפון אפריקה ]אטלס[, לפני הקמת המדינה, הזהיר ש"מהומות אנטי צרפתיות ואנטי יהודיות עומדות לפרוץ בכול צפון אפריקה הצרפתית ובייחוד באלג'יריה". במזכר נאמר ]…[ "שאלפי מהגרים מוכנים לעלות מיד להגנה ולעבודה. יש צורך בהחשת קצב העלייה, בחיזוק ההגנה ובתקציב לפעולות פרבנטיות" ]מניעה, ב.ד[.שתי נקודות ראויות לציון. האחת, המזכר 'דיבר' במונחים של 'הגירה' ולא 'עלייה' של אלפי מהגרים. והשנייה, 'הבריחה' מצפון אפריקה נמצאת בעיצומה. הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב' לא נקטו בפעולות להחשת העלייה מצפון אפריקה בעקבות מידע זה. כיוון שהמוסדות היו טרודים בהקמת המדינה ובעיצומה של מלחמת השחרור המאמץ היה מעבר לכוחותיה. החשש להגירת מוגרבים למקום אחר מאשר לפלשתינה א"י לא – היה מציאותי לאור תפיסתם של יהודי צפון אפריקה – – לשוב לציון. גם אם המזכר הדהד עם חרדות — מנהיגי הציונות עקב ניסיונם המצטבר מפרעות ופוגרומים באירופה שגרמו להגירת יהודים למערב ולא לפלשתינה א"י לא ננקטו כול פעולות על ידי הממסד. גישה זו עמדה בסתירה לתפיסתה של הסוכנות – היהודית בדבר הצלת יהודים כפי שביטא זאת בן גוריון אחרי 'הפרהוד' בעיראק.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון