מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-הגאולה, הציפיות המשיחיות והכיסופים לארץ־ישראל

ב. הגאולה, הציפיות המשיחיות והכיסופים לארץ־ישראל

הציפיות המשיחיות ורעיון הגאולה קיימים כאבני יסוד בהגות ובאמונה היהודית. רעיון הגאולה הוא מהערכים הנחשבים ומעמודי התווך של היהדות בכל הדורות. תחילתו של הרעיון בנביאים והמשכו במדרשי חז״ל על הגאולה. רעיון הגאולה בולט בימי הביניים עקב הגזירות והפוגרומים שפקדו את יהודי הגלויות השונות.

רעיון זה של הציפיות המשיחיות והגאולה קיים כיסוד מרכזי גם בתפיסתם של המקובלים בצפת החל מאמצע המאה ה־16. הגאולה , בתפיסה הקבלית, היא גאולה קוסמית הקיימת בכל מקום ״בכל אשר תפנה תמצא גלות וגאולה: באלוקות, בעולם ובאדמה, וימות המשיח הם גולת הכותרת וסיומן של הגאולות״. על מועדי הגאולה ומועד בוא המשיח אומר מאמר חז״ל: ״אם זכואחישנה, לא זכו־ בעתה״.

אעירה שחר חלק א'- פיוט 126

• — תושיא רצד — סי׳ חזק ע״מ ז-ז הגאים

חֹרֶף גַּם קַיִץ עָבַר/וַאְנִי בְּמוֹ פַּח נִשְׁבָּר

חוֹלֶה גּוֹלֶה בַּמִּדְבָּר/כִּי אוֹיֵב עָלַי גָבָר

זְמַן פְּדוּת נִתְאַחַר/מִיּוֹם לְיוֹם עַד מָחָר

קְנֵה גְּרוֹנִי נִחַר/בָּעֶרֶב וּבַשָּׁחַר

קוּם עֲשֵׂה אֶל תְּאַחַר/בַּמְּרֵעִים אַל תִּתְחַר

הַלְבֵּן כְּצֶמֶר צַחַר/פִּשְׁעָם, וּבָהֶם תִּבְחָר:

למה יקרא ״זכו״? הקבלה מסבירה כי מטרת שהייתם של ישראל בגלות תתקיים רק כאשר ישראל יטהר מן הטומאה הדבקה בו. ״הגאולה היא נצחון הטוב על הרע וטיהור ההוייה ממציאות הרע אבל לא טיהור הרע עצמו״. נקל להבין, לאור ציטוט זה, את כתיבתם של המשוררים במרוקו על הגאולה הצפויה. קבלת האר״י היתה נפוצה ברחבי מרוקו ויש להניח כי היא היתה ידועה גם למשוררים שכתבו על צרותיהם של ישראל ועל הגאולה שבה יצא העם מהגלות לארץ הכיסופים. הם כותבים על הנקמה ב״רע״, המוצג בשמות עממי כנען שישבו בארץ בתקופת המקרא. כוונתם, בעצם, היא לשלטונות במרוקו שהכבידו את ידם על היהודים. הופעתו של המשיח מוצגת בפיוטים כסופו של תהליך הגאולה, סוף הכרחי שיבוא לכינונה של מלכות ישראל בארץ־ישראל על כל הסממנים המשתמעים מכך.

שיבוץ רעיון הגאולה בפיוטים המופיעים ב״שיר ידידות״ נראה אם כך כדבר טבעי ומובן מאליו. רעיון זה מופיע בפיוטים שנתחברו בתקופות שונות: בספרד המוסלמית(מאות 13־10), בצפת הקבלית (מאה 16) וגם בפיוטים שנתחברו במרוקו ע״י משוררים שונים (מאות 19־17). כך עושים בזמנים אלה, או אחרים, רוב המשוררים; הם מציינים את הגאולה כרעיון מרכזי בפיוטים שכתבו ואם לא, בדרך כלל הם מאזכרים אותה בסופו של הפיוט כתקוה של המשורר, המבטא את תוחלתם של בני עמו, לסיומה של הגלות המתמשכת. יוצא אפוא כי הציפיות המשיחיות והגאולה שהיו יסוד מרכזי בחיי היומיום של בני הקהילות נבעו מהגלות ההולכת ומתארכת. החיים הקשים בגלות הביאו אותם לראות את חייהם כנתונים במשבר מתמיד. ציפיות אלה לגאולה הופכות להיות דחף עיקרי להישרדות. יצר ההישרדות שהניע את המשך הקיום של בני הקהילות חיזק את התודעה ההיסטורית: עבר טוב בצל הווה קודר ולקראת עתיד ורוד. תודעה הסטורית זו עמדה לפני המשוררים עת כתבו את הפיוטים. כתיבתם היתה בבחינת כתיבה של תבנית נוף על חזיונות הגאולה העתידית. גאולה זו התבססה על הפסוק עתיק היומין מאיכה ה׳, 21 ״השיבנו אליך ונשובה חדש ימינו כקדם״.

מעיון בפיוטים שב״שיר ידידות״ המשמשים ב״שירת הבקשות״ נגלה כי התכנים מקיפים רעיונות לא מעטים, כך נמצא בפיוטים רעיונות מההיבטים הרוחניים והלאומיים, הציפיות המשיחיות וזרוז הגאולה, תאורים של ארץ־ישראל וירושלים ועוד. רעיונות אלה ודומיהם עוברים כחוט השני בפיוטים רבים. המשוררים הקדמונים ראו באל כח עליון, שרק הוא יכול לגאול אותם מהגלות הקשה. הביטחון בה׳ שיגאל את עמו מצרותיו משותף לכל המשוררים. ״הנה אל ישועתי, בו אבטח ולא אפחד״ כותב אחד המשוררים. התפילה היא אך ורק אליו, הוא מקור הביטחון והוא המשענת. ביטויים רבים כמו ״צורי ומשגבי״, ״צור פודה וגואל״, ״צור מושיעי״ מופיעים בפיוטים רבים ומשמשים כבסיס לתקוות הגאולה. העם בגולת מרוקו, כפי שהדבר משתקף בפיוטים, מיחל לכך שהגאולה בוא תבוא וכי האל לא יכזיב. תקוותם היתה כי שבועתו של ה׳ לאבות ־ אברהם, יצחק ויעקב ־ היא זו שתעמוד לישראל:

"אהבת הראשונים / תזכיר לבני בנים

עם אשר קנית לשם ולתהלה"

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'-57