יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד- המלמדים

המלמדים

למורים לא היתה הכשרה פדגוגית, ולא היה מקום קבוע ללימוד, אלא בית כנסת או חדר לידו, ולעתים בביתו של המלמד. הילדים היו יושבים בצפיפות, כי המורה היה מעוניין לקבל הרבה ילדים לשם הגדלת פרנסתו. ילדים בגילים שונים ובעלי רמות שונות ישבו יחדיו, והמלמד היה עובר מאחד לשני כשבידו מקל או רצועה, כדי ללמדו באופן אישי, בהתאם להתקדמות הילד, לכן ההישגים היו דלים.

לא היו בחינות, ולא מסגרת מחייבת, שעות הלימוד לא היו קבועות, והילד שהה שם כל היום. לעתים היה המלמד יוצא באמצע היום, כי עסק במלאכות נוספות לשם פרנסתו. שכר הלימוד לא היה קבוע, אלא לפי היכולת. בני העשירים ישבו סמוך למורה ואחריהם היתומים. את שכר הלימוד לילדי עניים ויתומים היתה הקהילה משלמת למורה. בימי שישי היה נהוג לשלוח למלמד ככר לחם.

על רקע הרמה הנמוכה של המלמדים במכנאס, תוקנה תקנה בשנת תסייח(1708) בלשון זו:

ובענין מלמדי התינוקות ראינו שערוריה שכמה מלמדים אשר לא ידעו ולא יבינו ואינם לא במקרא ללא במשנה ללא בתלמוד פשטו להם את הרגל ללמד תלמידים והרי הם באים ללמד ונמצא שצריכים להתלמד, אשר על כן הסכמנו לסלק את שאינו ראוי או לשתפו עם הראוי ולהניח את הראוי. (׳תקנות מכנאס׳, סי׳ עג)

שביתה !התארגנות: בשנת תקמ״ג(1783) החליטו מלמדי התינוקות, השוחטים והסופרים בצפרו להשבית את השירותים שהם נותנים עד שיעלו את שכרם, ושישולם בכל חודש. הם איימו:

ולא נלמד את ילדיהם רק בתנאי שהשכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקובלים המלמדים בשאר ערי המדינה וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחודשו. ואחר שיתקיימו התנאים הללו אז נלמד את הילדים שלהם ושכל המלמדים יהיו לאגודה אחת בלימוד הנערים.

הם זכו לתמיכתם של חכמי המקום שחתמו על העצומה שהוגשה כנראה להנהגת הקהילה(עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 45).

גם בזמן החדש היו מקומות בהם המלמדים לא זכו לזכויות סוציאליות, ואם המלמד חלה ניכו את ימי היעדרותו עקב מחלתו. הדבר קיבל את אישורו של ר׳ משה מרצייאנו(1917־1996) שפעל בעיר דבדו(׳מורשת משהי, סי׳ מב).

בספרות התשובות מצויים דיונים בקשר לחשיבות תלמוד התורה, זכויות וחובות המורים, והפרעת הילדים לשכנים. אלה היו מתלוננים שהילדים מפריעים להם בקולם ובלכלוך שהם עושים. התשובות היו חד־משמעיות, שאין רשות לשכנים לעכב תינוקות מללמוד, גם אם הם מפריעים (על פי בבא בתרא פרק ב, משנה ג, ושו״ע חו״ם, סי׳ קנו ג: יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו ואין השכנים יכזלים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן׳). דומה שהשכנים לא השלימו עם הדין, ועל רקע זה נאלצו להתקין תקנה במכנאס שהוכרזה בשנת תקנ״ח (1798), שאין רשות לשכנים לעכב מלמד היושב בקביעות בדירתו עם תלמידיו, אלא אם יוכיחו שהוא אינו יושב אתם כראוי.

מלמד טוב ומסור היה זוכה להערכה, והסתלקותו מתפקידו נדרשה לגנאי. ר׳ יוסף בן נאיים כתב על ר׳ יצחק ששון, מחכמי פאם, שיהיה מלמד טוב והשטן היה מפתהו להטת אומנותו ורצה להסתלק מהיות מלמד, לפיכך הצניעו הקב״ה.^,

כדי לשפר את רמת ההוראה נקבע, שאין חזקה למלמד, ׳ואם בא מלמד טוב ממנו מורידין אותו כי אין לנו להשגיח אלא בתועלת התינוקות^,. כך השיב ר׳ יעקב בירדוגו(1783־1843, ׳שופריה דיעקבי, חרם, סי׳ כ). אין ביטחון שאמנם נהגו כך, כי ל'כלי קודשי היתה בדרך כלל חזקה על משרותיהם, ואולי היתה זו רק משאת נפשו של החכם.

אם המלמד שבת ממלאכתו בגלל הלנת שכרו, היה צריך לשלם לו גם על הימים שלא לימד.

על מקרה בו אב סירב לשלם למלמד דן ר' משה מרצייאנו מדבדו(1917־1996). הוא מספר על קהילה בה כל אחד היה משלם למלמד לפי מספר הילדים שיש לו, ואדם אחד התחמק מתשלום. בתור סנקציה מנעו ממנו שחיטה, ומאשתו לטבול במקוה, וגם ימנעו ממנו כל צרכי הקהל ושלא ללמד את בניר. השאלה האם הדבר לגיטימי. תשובת החכם ש'האיש הזה חייב ללמד בניו תורה וכופין אותו על זה בכל מיני כפייה ורדיה ולפרוע עמהם כפי כוחו ולפי ממונו׳(׳מורשת משה׳, סי׳ מג).

עונש גופני מתון על ידי ההורים והמלמדים היה לגיטימי, מקובל ורצוי, אבל לא בתקיפות. והדבר תואם את הדין: 'לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה׳(שו״ע יוריד, סי׳ רמה, י). בידי המלמד היה בדרך כלל שוט עשוי מעור להצלפה על כפות הרגליים, וגם מקל, ובכמה מקומות גם סד לרגליים. ׳סגולה נפלאה לצאת הילד בעל מוסר ודרך ארץ וביישן הולך בדרך טובה שיכו הילד בבוקד כשקם מהמטה, אזי יהיה זכרן(כלומר יזכור על מה קיבל מכות) וחוזר למוטב׳, אבל אסור להכותו ׳מכת אויב אכזרי אלא ברצועה קטנה׳, כך כתב ר׳ משה טולידאנו, שפעל בפאס (נפטר ב־1773, ׳השמים החדשים׳, סי׳ שב). מלמד לא היה אחראי לנזק שנגרם לילד בהיותו ביצלא׳(שם, חו״ם, סי׳ רלח).

חכמים נתנו עצות מתודיות בעקבות המסורת התלמודית. למשל, ׳לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה׳(פתחיה בירדוגו, 1764־1820, ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ לו).

כאשר הילד הגיע ללמוד פסוקים מההפטרה, היו הוריו עורכים סעודה ומעניקים כסף למורה.

בעלי יכולת דאגו לתת לילדיהם חינוך ברמה גבוהה מזו שניתנת לבני עניים ב'צלא^,. לפי מקור משנת תרנ״ז(1897) הורים ששילמו שכר לימוד התארגנו והביאו מלמד מעיר אחרת, כדי להעלות את רמת ההוראה. הילדים המוכשרים למדו גמרא רחוק לישראלי. התברר לאחר זמן מה שבין הילדים היו שלא למדו כלל תורה שבעל פה ואחרים שכבר למדו. העובדה שהמורה מלמד בו בזמן ילדים בעלי רמות שונות היתה בעוכרי התקדמותם של המוכשרים. על ויכוח בנושא זה דן ר׳ שלמה אבן דנאן מפאס (1848־1929) כשאביו של בן מוכשר טען שבנו לא התקדם לפי יכולתו, לכן פטור הוא לשלם את שכר הלימוד שהבטיח. החכם דחה את טיעונו, ואין המורה ׳פושע' כי הוא מלמד לפי יכולתו, ולפי קצב תפישתם של התלמידים ('אשר לשלמה׳, סי׳ סג).

ר׳ יוסף בן נאיים מפאס יליד תרמ״ב (1882) כתב באוטוביוגרפיה שלו שבגיל 5 הובא לבית ספר, ובגיל שבע הועבר למורה טוב יותר. אביו לימדו כבר בילדותו ׳עין יעקב׳(חיבורו של ר׳ יעקב אבן חביב על אגדות הש״ס), משניות עם פירוש ר׳ עובדיה מברטנורה, ושלחן ערוך אורח חיים. לאחר מכן למד עד גיל 12 אצל חכם שהובא מצפרו לפאס, את המסכתות ביצה וקידושין ולאחר מכן בבא קמא. הוא מזכיר שמות של כמה חכמים שלימדוהו. אחד מהם ידע את כל שישה סדרי משנה בעל פה.

ר׳ משה מלכה שנולד בכפר בהרי האטלס בשנת 1911, כתב באוטוביוגרפיה שלו שאביו שהיה איש עשיר, ושירת בתור רב מחוזי למספר ערים, שלחו ללמוד ב'צלא^, בגיל חמש כמקובל. בגיל שבע התחיל ללמוד משנה וגמרא. אחיו שהיה חכם לימדו תורה שבעל פה, ובגיל 14 נבחן בפני חכמים במשך יומיים בדיני שחיטה עם הסוגיות העוסקות בהלכות אלה. למחרת הוסמך בתור שוחט ובודק.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד– המלמדים-עמ'108