להתהלך באור החיים-  בפרשת 'בראשית' הפותחת את ג"ן פרשיות התורה, לאור פירושו של רבנו-אור-החיים-הק' רבנא.  הרב משה אסולין

 להתהלך באור החיים                   {שער לספר בראשית}

          "זה השער ליהוה – צדיקים יבואו בו" (תהלים קי"ח, יט).

שיר פתיחה לכבודה של תורת אלוקים חיים,

 לאור פירושו לתורה של רבנו חיים בן עטר – "אור-החיים".

"לייחד שמו הנורא".

בדחילו ורחימו, נפתח בסיעתא דשמיא ובסימנא טבא,

בפרשת 'בראשית' הפותחת את ג"ן פרשיות התורה,

לאור פירושו של רבנו-אור-החיים-הק' רבנא.

במעלה הר ה', ננסה לאחוז בשיפולי גלימת תורתו

של מאור עינינו – אור החיים קודשנו,

רבנו חיים בן עט"ר – עטרת ראשנו.

במבוא לספר, הרחבנו קמעא

בניתוח שני שירים קצרים, מאת רבנו אוה"ח הק' לתורה.

בראשון, הוא פותח את פירושו, ובשני, חותם ביאורו לתעודה.

השירים מאירים ומזהירים כזהר הרקיע מתורתו המאירה,

ומשקפים מעט מן המעט, מהנהגותיו במעלות הקדושה והטהרה,

"אחד מעשרה מחכמתו ורוחב ליבו", כדברי תלמידו החיד"א.

 

ביריעות הספר, ננסה ברצ"ה להאיר בתורת רבותינו הקדושים,

מתוך התבטלות גמורה ואהבה רבה, לתורת חכמינו הטהורים,

עליהם נאמר מפי בת קול: "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

 

בכתרם של חכמינו, מנסים אנו להציץ בכנפי אור תורתו המאירה,

של רבנו חיים בן עט"ר –  בעל הפירוש "אור החיים" לתורה,

כדי לקרב זוהר תורתו בפני עם ה' – הבוחר בתורה שהיא אורה.

"לייחד שמו הנורא".

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

האור הגנוז בתורה – ואורו של משיח.

          "בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ…

ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור.

            וירא אלהים את האור כי טוב" (בר' א, א – ד).

"אמר רבי אלעזר:  אור שברא הקב"ה ביום הראשון,

אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול… עמד וגנזו… לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע"א).

סוד הגאולה –  ע"י לימוד תורה.

"ורוח אלוהים" –  אמרו במדרש, זה רוחו של משיח.

"מרחפת על פני המים" – אין מים אלא תורה, על דרך אומרם בזוהר,

שלא יגאלו ישראל – אלא בזכות התורה שנמשלה למים"

"וחושך על פני תהום – ירמוז על גלות המר, אשר בו אנו שקועים… והיצר הרע…

"ויאמר אלהים יהי אור – הוא אור הגאולה העתידה המופלא.

'ויהי אור' – על דרך אומרם… 'ויהי רז', ש'אור' בגימ' 'רז' – 207.

הכוונה שגזר ה' יתעלה שמו, שאור זה של מלך המשיח,

לא יתגלה בעולם, ויהיה סוד טמון אצלו" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' א, ב. פירוש כ"ב).

"ב – ר – א – ש – י – ת".

"שבת בראשית" – להתחיל מבראשית.

הקשר בין פרשת "וזאת הברכה" בה חתמנו את התורה ב"שמחת תורה", לבין "שבת בראשית" בה פותחים אנו את התורה. ועוד, למה כלה אחת שהיא התורה, צריכה שני חתנים?

הקב"ה מברך כל אחד ואחד מאתנו שיהיה בבחינת "חתן בראשית" היכול ללמוד תורה מתוך שמחה, כמו "חתן תורה" שזכה ללמוד תורה במשך השנה מתוך שמחה, ואף זכה להיות "חתן תורה" בסופה ב"שמחת תורה". כלומר, כל אחד אחד מאתנו יכול לחדש ולהתחדש בתורה – ולהתחיל מבראשית.

האדמו"ר הזקן אומר על שבת בראשית:

כמו בכל חג ומועד – חג מעלינו היעד והיעוד של אותו מועד, ומאיר לנו מאורותיו וסגולותיו, בבחינת דברי רבנו האריז"ל לכתוב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח) – שלתקופת השנה, מתחדשים כל עניני הקדושה וסגולה של אותם ימים, אם רק נזכרים ונעשים כדבעי". 

כך ב'שבת בראשית' שהיא ראשית הבריאה. יכולים אנו לנצל את אותה הארה של בריאת העולם, ולנסות לשוב אל הבריאה הראשונה והמושלמת, בדמותם של "ויהי אור" – אור התורה, ואל השיבה ל"גן עדן" שלפני החטא.

אם אדם וחוה היו מתאפקים במשך שעתיים עד כניסת השבת, העולם היה נראה כיום – 'גן עדן מקדם'.

בעצם, זהו תפקידנו עלי אדמות בעבודת ה', להתאפק ולא להיכנע ליצר הרע, בדמותו של הנחש הקדמוני, כפי שהשתלט על ליבה ושכלה של חוה.

רבנו-אור החיים-הק' מתאר בהרחבה את דרכו הנחשית והערמומית של היצר הרע, כפי שהם באים לידי ביטוי בדברי הפיתוי של הנחש: "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים. ויאמר אל האישה, אף כי אמר אלהים לא תכלו מכל עץ הגן… {תוצאת הפיתוי היתה}: ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ותיקח מפריו ותאכל, ותיתן גם לאישה עמה ויאכל".

הקב"ה התיר להם לאכול "מכל עץ הגן" פרט ל"עץ הדעת", והנה הנחש הערום המסמל את היצר הרע, הופך את היוצרות וטוען: "אף כי אמר אלהים, לא תאכלו מכל עץ הגן". ההיפך הגמור מדבר ה'.

רק לפני כשעה אלוקים אוסר לאכול מעץ הדעת, והנה האישה רואה בעץ האסור את כל היופי שבעולם: "תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל".

רבנו מתאר את דרכו של היצר הרע כך: "וזו מידתו לשקר, והוליד בלבב אנוש אמונות ודעות כוזבות רחמנא ליצלן. ולפעמים להפליג ולהגדיל עבירות בלב אדם, וישוב ויאמר לו כי הוא מהנמנע במושג – ואין לך ערום בעולם כזה" (בר' ג, א).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר למה הקב"ה שם לנו את היצר הרע במינון כזה היכול "לסמא" את עיני האדם: "וטעם שעשה ה' ככה, להיות שכל מחשבת ה' היא לצד השגת טוב המופלא, והוא תלוי בבחינת עבודה זו. לזה הגדיל בחינת עורמתו ויכלתו ולפי הצער שיסבול אדם ויתחכם להינצל ממנו, יעלה במעלות" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר'  ג א). כלומר, הקב"ה רוצה שנתגבר יותר על היצר הרע, כך שהשכר שלנו בעולם הבא, יהיה טוב יותר.

איך ניתן לנסות להתמודד עם היצר הרע?

בימינו, רבות הן התופעות הנלוזות המקבלות "היתר" בניגוד לתורה, כתוצאה מחוקי יסוד שונים המנוצלים לרעה, ע"י קבוצות שוליים סהרוריות, המתהדרות בתהלוכות ססגוניות בשם "כבוד האדם וחירותו".

דוגמא אחרת הנוגעת לכל אחד מאתנו, לשון הרע המתנהל בראש חוצות, "בזכות" התקשורת הסלולרית הזמינה והזולה, וגם "הכשרה" לשיחות בלבד.

כאשר התורה או חכמים קובעים שהדבר אסור, אז זה אסור, ואסור להתחיל להתגלגל במדרון הפתלתל של היצר.

בכל בעיה הניצבת לפתחנו, נבדוק תחילה מה אומרת התורה על כך. ברגע שזה אסור, יש להתנתק ומיד, מכל דיון ומחשבה בנושא, ובו יש לראות תמרור אדום, אותו אין לעבור.

ה"כלי יקר" אומר על הפס' המתאר את חטאי דור המבול: "וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (בר' ו ה): ברגע שהאדם מתחיל לחטוא – החטא ירדוף אותו וימשיך לחטוא באותו חטא.

 הוא מביא כדוגמא את חטאי הזנות והגזל בו חטא דור המבול: "לפי שחטאו בזנות, ואותה תאוה רבה והולכת תמיד – ולא ישבע לעולם כאומרו ז"ל (סוכה נב ע"ב): "אבר קטן באדם – משביעו רעב, מרעיבו שבע. וכן, חטאו בגזל – ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף". אלא תאוותו רבה והולכת תמיד, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. רוצה לומר: כל היום לא ישבע מתאוותו. אין שעה ביום שיהיה שבע בה – אלא כל שעה מוסיף על תאוותו" (בר' ו, ה).  

הפתרון הנ"ל יכול להצליח, רק ע"י לימוד תורה מתוך שמחה, דרכה נוכל לדעת מה אסור ומה מותר.

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: על האדם ללמוד תורה מתוך שמחה: "והיה עקב תשמעון – אין והיה אלא שמחה, דהנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים, כי אין לאדם לשמוח – אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשותאז ישמח ליבו ויגל כבודו" (דב' ז, יב).

כשהאדם שמח בעבודת ה' –  ליצר הרע יהיה קשה להטותו מדרך המלך.

"שבת בראשית" פותחת תקופת 'זמן חורף' בישיבות – זמן ללא 'חופשת בין הזמנים', כך שניתן ללמוד את 'תורת יהוה תמימה – משיבת נפש' ברצף, דבר המשפיע על טיב לימוד 'תורת אלוקים חיים אמת'.

דוגמאות לחשיבות הלימוד ברצף:

רבי עקיבא שלמד תורה ברצף במשך כ"ד שנים, הפך להיות אבי התושב"ע.

רשב"י שלמד תורה עם בנו רבי אלעזר במשך י"ג שנים, הפך להיות שר בית הזוהר.

זוכר אני כד הוינא טליא בישיבת 'נווה שלום' בקזבלנקה שבמרוקו, אחי חכם אברהם שליט"א ואני, למדנו ברצף במשך שישה חודשים, מפסח לסוכות, היות והמרחק בין הבית לישיבה, התפרס על פני יום וחצי נסיעה באוטובוסים. כל התקופה הנ"ל, היינו מנותקים מהעולם החיצון, והיינו שקועים רק בלימוד תורה.

הראשל"צ והרב הראשי לירושלים מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א שגם למד בצעירותו בישיבת 'נווה שלום' בה למדנו, נהג לצטט את הרה"ג חיים שמואלביץ ע"ה, שהיה מדמה את לימוד התורה ברצף, לאדם המרתיח מים. המים ירתחו רק אם יהיו על האש ברצף. לעומת זאת, אם המים יחוממו לסירוגין – לעולם לא ירתחו.

כנ"ל בלימוד תורה, בכדי שנוכל לספוג את חום ואמיתות התרה – עלינו ללמוד ברצף.

רבנו-אור-החיים-הק' כתב כב' פירושים לפסוק הראשון,

כנגד כב' אותיות בהן נכתבה התורה.

נביא את חמשת הפירושים הראשונים.

פירוש א': השמים והארץ וכל צבאם,

 נבראו בבת אחת ובמילה אחת – 'בראשית'.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות אותיות התורה: "אותיות התורה ספורות, וכל אות מגדת הלכות נפלאות… כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ולב נתיבות" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמות לא, ג.).

רבנו פותח את פירושו לפס' הראשון במראות אלוקיים אותה זכה לראות, כדברי הנביא יחזקאל: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים" (א, א), וכדברי הנביא ישעיהו: "בורא קצות הארץ, לא יעף ולא יגע – אין חקר לתבונתו" (מ, כח). וכלשון קדשו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים בורא קצות הארץ, ואתבונן במה שהורשתי להתבונן בפתח דברי קודש"

למילה 'בראשית' הפותחת את התורה, חסרה התיבה האמורה להיות סמוכה אליה, בבחינת סומך ונסמך, כמו 'ראשית דבר', 'ראשית חכמה' וכו'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה החסירה את הנסמך למילה 'בראשית'?

הסמיכות מהווה צירוף של שני שמות עצם, שיש ביניהם קשר הדוק.

מבחינה תחבירית, הראשון מתפקד כ"גרעין", והשני כלוואי. דוגמא: "בית הרב", פירות ט"ו בשבט.

רבנו-אור-החיים-הק' פותח את תשובתו בביטוי: "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר".

כלומר, רק אלוקים יודע את המילה החסרה. מניין אנחנו נוכל לדעת, בראשית של איזה דבר, נבראו שמים וארץ, דבר שיכול חלילה, לגרום לנו לטעות בנושא בריאת העולם (ע"פ 'אור הגנוז').

בביטוי הנ"ל, "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר",  רומז רבנו כבר בראשית פירושו, שרק הקב"ה יודע תעלומות, יודע מדוע כל דבר נכתב במקומו, ועלינו להיזהר כאשר אנחנו מבארים את התורה, היות ולא כל רז ורז גלוי לפנינו, כמו במקרה של מה קדם לבריאת העולם.

רבנו מביא את דברי רש"י ע"פ חז"ל המסביר את הפס' הראשון 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ' כך: "ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך וכו'".

כל זאת, כדי שלא לתת פתחון פה לכופרים לטעון: אם השמים מורכבים מאש ומים כדברי הגמרא (חגיגה יב ע"א): "מאי שמים? אמר רבי יוסי בר חנינא: אש ומים. מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה, ועשה מהם רקיע".

אם ככה, מדוע התורה לא מציינת את בריאת אש ומים? וכדברי קודשו: "אומרו בתחילת סדר הבריאה 'השמים'. ורבותינו ז"ל פירשו התיבה 'שמים' שהיא מורכבת מב' דברים אש ומים. ומעתה הרי ח"ו נותן יד לפושעים לומר כי זו היא התחלת הבריאה, אבל המים והאש לא בראם ח"ו הבורא. אחר שהשמיענו הכתוב עצמו שתחילת הבריאה היא 'שמים', ואם המים נבראו, היה לו להקדים בריאתם. וחז"ל נשמרו מב' הערות, ופירשו ששיעור הכתוב הוא על זה הדרך: בראשית בריאת  שמים וארץ – היתה הארץ תוהו וכו'".

רבנו-אור-החיים-הק' מעיר על התשובה הנ"ל:

"דבריהם ז"ל לא הספיקו להסיר הטעות. כי לדבריהם, למה לא הודיע הכתוב אח"כ בריאת מים ואש ועפר ורוח…". כלומר, אם התורה רצתה לשלול עניין הטעות אודות בריאת השמים והארץ, הייתה צריכה לציין את ד' היסודות: אש, רוח, מים ואש, שקדמו לבריאת שמים וארץ.

לאור השאלה הנ"ל, רבנו מפרש את הפס' כך.

הקב"ה ברא את עולמו בדיבור אחד ביום הראשון, ובכל יום מששת הימים, רק העמיד במקומה את הבריאה המתאימה לאותו יום, כפי שמפורט בכל יום ויום בהמשך.

את זאת לומד רבנו דרך הריבוי משתי ה-אתין בפסוק. "את השמים – וכל מה שיש בשמים. "ואת הארץ – וכל מה שיש בארץ. וכדברי קדשו: "ובזה נבוא אל הביאור: והוא כי האדון יתעלה שמו – כל מה שברא בעולם שהם המקורות, וכל אשר ישנו במציאות… בראו ה' ביום אחד. וזה הוא אומרו 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'. דקדק לומר שני אתין, לרבות כל הנמצא בעולם שהם המקורות וכל אשר ישנו במציאות… דקדק לומר שני אתין… אשר לזה כללם הבורא בב' פרטים גדולים ועצומים בשמים ובארץ, והם הב' ריבויים שריבה באומרו 'את השמים ואת הארץ. ובמאמר אחד ברא יתעלה שמו".

כדוגמא, מציין רבנו את האש אותה הקב"ה לא הזכיר בבריאה, למרות כוחה הרב, והניחה "הקב"ה במקומו שנברא במאמר ראשון מובלע ברעפים, והוציא מהם {אדם הראשון} אש, שיעור המספיק לו כאומרם ז"ל (פסחים נד ע"א): שעל כן אנו מברכים במוצ"ש בורא מאורי האש", כדברי קדשו.

רבנו מסכם את פירושו הראשון כך: "ודקדק לומר 'בראשית' ולא אמר בראשונה, [כדי לקיים את המאמר בתהלים] (קיא ו), 'כח מעשיו הגיד לעמו', [דרך מעשה הבריאה, יכיר עמ"י את מציאות ה' בעולם], והוא לפי מה שהקדמנו כי הכל ברא בדיבור אחד, דרך שם נשכיל כי מי שידבר כמה דברים בדיבור אחד, גם בדיבור לא יצטרך להקדים אות לחברתה. ומעתה כשאמר ה' תיבת 'שמים' – לא קדמו שי"ן למ"ם, ולא מ"ם ראשונה למ"ם אחרונה וכו'".

לכן, אין צורך בתיבה סמוכה למילה 'בראשית'. כלומר, אין פה ענין של סומך ונסמך, אלא המילה 'בראשית' מהווה יחידה עצמאית בפני עצמה. וכך ניתן להסביר את הפס':

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ": השמים והארץ וכל צבאם – נבראו בבת אחת ובמילה אחת – בראשית'. וכדברי קודשו: "ואחרי הודיע אלוהים אותנו את כל זאת, אלה הם הדברים אשר הודיענו ה' בתיבת 'בראשית'. פירוש – הכל הוא ראשית, כי לא הייתה בבריאה חלק מאוחר, אלא הכל הוא ראשית, והבן".

בנושא האש ניתן להוסיף: ידוע שהאור שנברא ביום הראשון, האיר ל"ו שעות עד מוצ"ש, וזהו האור אותו גנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, וכן האור הגנוז בתורה (ע"פ ספר הבהיר).

במוצ"ש כאשר החל להחשיך, אדם הראשון החל לפחד, שמא בשל חטאו בא אליו החושך, והקב"ה זימן לו רעפים, מהם יצר את האש שהייתה קיימת בפוטנציאל כבר בבריאה של היום הראשון, כדברי קדשו.

בעצם, האש היא ההמצאה הראשונה בהיסטוריה, בבחינת הכתוב "אשר ברא אלוהים – לעשות" (בר' ב ג). האלוקים נטע באדם את החכמה לעשות ולתקן את החסר כדברי רש"י למדרש:

"אשר ברא אלוהים ועשה" אין כתיב, אלא "לעשות". לומר לך: שהכל צריך תיקון (בר' רבה פי"א).

 בעקבות אותה אש שהמציא אדם הראשון, האדם מחדש חידושים מדהימים, ובפרט בדורות האחרונים.

כדוגמא, ניתן לציין את התפתחות התעשיה המודרנית שהחלה עם המצאת מנוע הקיטור ע"י ג'יימס ואט הסקוטי לפני 150 שנה, את החשמל על כל פיתוחיו, האלקטרוניקה על חידושיה וכו'. כל זאת, בעקבות אותם שני רעפים מהם הדליק אדם הראשון את האש הראשונה מלפני תשע"ח שנים. והכל, בהכוונה אלוקית ממעל, שנתן באדם חכמה ותבונה, בבחינת "אשר ברא אלוהים – לעשות = "לעשות ולתקן את החסר" כדברי רש"י שהוזכרו לעיל.

בידי האדם קיימת יכולת הבחירה במה לחדש לטובת האנושות, דוגמת המצאת הקיטור והחשמל, או לרעתה, דוגמת הנשק המתוחכם והמשחית.

הרה"ג יוסף דב הלוי סולוביצ'יק (חמש דרשות עמ' 39) אומר על הפסוק : "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בר' ג, כד).

הכרובים מסמלים את התורה, ואילו להט החרב המתהפכת, מסמלת כוחניות ומלחמות.  כל זאת, בבחינת דברי חכמים: "הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים" (ספרי, עקב).

לאדם יש בחירה בין שניהם. ע"י הליכה בדרך התורה המסומלת ע"י הכרובים, האדם יכול לשוב לגן עדן ממנו גורש.

לצערנו, האדם בחר ובוחר בדרך של 'להט החרב המתהפכת' – הנשק המשחית הגורר מלחמות עקובות מדם, לכן ההשקעה בפיתוח נשק מתוחכם, היא הגדולה ביותר במדינות רבות בעולם כולל ישראל, ופתרון של שלום – אין, בבחינת "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הרב סולובייצ'יק לומד זאת מהכתוב:

"כי יודע ה' כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בר' ג, ה).

תרגום אונקלוס: "ותהון כרברבין" – תהיו אנשים חזקים, מושלים, כובשי עולמות. סמל ל"להט החרב המתהפכת".

רש"י: "יוצרי עולמות" = יצירת עולמות רוחניים ע"פ התורה. סמל לכרובים. [בכרובים, רש"י מפרש מלאכי חבלה!].

"וישלחהו יהוה אלהים מגן עדן (בר' ג כג). ה"שפת אמת": "וישלחהו" – מלשון שליחות לו ולדורות הבאים לתקן את החטא.

השאלה העולה בכל דור: במה בוחרים – באש התותחים, או באש התורה?

 על תקופת המשיח לה אנו מצפים נאמר: "לא ישא גוי אל גוי חרב – ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ד).

פירוש ב': מתי נבראו המלאכים.

לפני, או אחרי השמים והארץ?

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המילה 'בראשית' ע"פ הדרש. בתחילת דבריו, רבנו מביא את הפס': "בדבר יהוה שמים נעשו – וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו). מהפס' משתמע שהשמים נבראו תחילה – 'בדבר ה' שמים נעשו', ורק אח"כ נבראו המלאכים – 'ברוח פיו כל צבאם'.

רבנו מביא את הסיבה לכך ע"פ המדרש (בר' רבה א, ג): "אימתי נבראו המלאכים? רבי יוחנן אמר בב' {יום שני} נבראו המלאכים… רבי לולינא בר טברין אמר בשם רבי יצחק, בין על דעתיה דרבי חנינא, ובין על דעתיה דרבי יוחנן, הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו, וגבריאל בצפונו, והקב"ה ממדד באמצעו…"כלומר, לא לתת פתחון פה לכך שהמלאכים היו שותפים בבריאה.

רבנו שואל: "איך יתכן לומר שהמלאכים נבראו מאוחרים, הלא לפי מה שאמר הכתוב 'וברוח פיו כל צבאם', כי צבא השמים נבראו מרוח שיצא מפי עליון כביכול. אם כן, בהכרח לפי המורגש, המלאכים יבראו  קודם שמים וארץ. כי הרוח יקדים לצאת קודם שיבוא הדיבור, וכיון שהשמים והארץ נבראו מהדיבור, הרי כבר קדם הרוח שממנו יצאו המלאכים". על פי הטבע, הרוח היוצאת מהפה, היא זו המניעה את מיתרי הקול, ולכן יש להבין שהמלאכים נבראו לפני שמים וארץ, וזה בניגוד לדעת רבי חנינא ורבי יוחנן שהוזכרו לעיל.

לאור הנאמר לעיל, רבנו  מסביר שהקב"ה שינה את הטבע, והקדים את הדיבור לרוח. וכדברי קודשו: "לזה אמר הכתוב: 'בראשית ברא וכו'. פירוש, כי ה' הקדים המאוחר שהוו הדיבור לרוח – הפך הידוע אצלנו בטבע הדיבור, וברא שמים תחילה. והפך הסדר, עשה ראשית דיבור לרוח", כדי  שלא יאמרו שהמלאכים עזרו לו בבריאה.

לכן, רבנו מסביר את הפס' הנ"ל כך: "ולזה תמצא שדייק הכתוב באומרו 'בדבר ה' שמים נעשו' – שהקדים בריאת שמים שנבראו מהדיבור, ואחר כך אמר 'וברוח פיו כל צבאם".

לאור האמור לעיל, רבנו מסביר את המילה 'בראשית' כך:

בכל דיבור קיימים ב' דברים: הרוח המניעה את מיתרי הקול היוצאת מהפה, והדיבור היוצא בעקבותיה. "לזה אמר כי ראשית היה מעשה שמים וארץ, וממוצא דבר {מסקנת הדברים} – היה שמים וארץ…".

כלומר, 'בראשית' – הקב"ה שינה את הטבע, וברא תחילה את השמים ואת הארץ.

פירוש ג': מדוע בפס' הראשון מופיע השם "אלוהים",

ואילו בהמשך, "יהוה אלוהים"?

רבנו שואל: מדוע בפס' הראשון מוזכר השם אלהים בלבד – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' אחר בהמשך, נאמרו שני שמותיו של הקב"ה:  יהוה, וכן אלהים: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד).

שאלה שניה: מדוע בפסוק הראשון, מקדימה התורה את השמים לארץ – "בראשית ברא… את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' השני, התורה מקדימה את הארץ לשמים –  "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים".

רבנו אומר בתשובתו: "ונראה כי ב' קושיות אלו, כל אחת מתרצת חברתה, והוא על דרך מה שפירשו ז"ל  (סוטה לא, ע"א), בב' מקראות הכתובים [דנים] בתשלום שכר הצדיקים. כתוב אחד אומר: 'ועושה חסד לאלפים – לאוהבי ולשומרי מצוותי' (שמות כ ה), וכתוב אחד אומר: 'וידעת כי יהוה אלוהיך הוא האלוהים האל הנאמן, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור' (דב' ז, ט).

יוצא שבפס' הראשון מדובר באלפי דורות – "לאלפים", ואילו בפסוק השני מדובר ב"אלף דור" בלבד.

ההסבר לכך בדברי הגמרא: מה שכתוב "ועושה חסד לאלפים" חוזר על השכר לעובדי ה' מתוך אהבה – "ועושה חסד לאלפים לאוהבי…", ואילו לעובדי ה' מתוך יראה, השכר יהיה מוגבל יותר, רק ל"אלף דור – לשומרי מצותיו".

לאור פירוש הגמרא, רבנו אוה"ח הק' מיישב את שתי הקושיות: פעם אחת נאמר השם אלוהים בלבד – "בראשית ברא אלוהים…", ובפעם השניה נאמרו שני שמות ה': יהוה אלוהים – "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד). וכן את השאלה השניה: פעם אחת התורה מקדימה את השמים לארץ, ובפעם השניה – הארץ לשמים.

רבנו מיישב כך: "גם אנחנו נפרש ב' מקראות הללו עז"ה [על זה הדרך]:

'בראשית ברא אלוהים את השמים' – שם זה של אלוהים, פירוש – מידה של הדין בלא שיתוף שם הרחמים. זה הוא דווקא למה שנוגע ל'השמים' {השמים = מלאכים, כדברי רבי יצחק אברבנאל}, ואינו חוזר לאומרו 'ואת הארץ', כי הארץ בראה בשיתוף שם הרחמים, ועל כתוב אחר סומך, והוא אומרו: 'ביום עשות יהוה אלוהים ארץ', כי אין עולם בני אדם יכול להתקיים בדין גמור בלא שיתוף רחמים, לצד שהם מחומר כידוע. {חומר = עפר – 'וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה}. (בר' ב, ז).

אומרו 'ושמים', אינה נמשכת עם 'הארץ' בבחינה זו של השיתוף, ואופן מעשיה הלא הם כתובים בפ' בראשית, ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים כמין חומר. וענין ידיעת מי קדם, הנה כתבנו למעלה, שכל הבריאה יחד נבראת בגבורתו יתברך" .

רבנו אוה"ח הק' מחלק בתשובתו, בין בריאת השמים לארץ.

השמים נבראו במידת הדין, ואילו הארץ נבראה בשילוב מידת הדין ומידת הרחמים, היות והעולם לא יוכל להתקיים במידת הדין, לא כן המלאכים בשמים.

לגבי השאלה, הרי למלאכים אין יצר הרע, אם כך מה שייך אצלם מידת הדין? רבנו מביא דוגמאות בהן רואים, שגם מלאכים יכולים לטעות בשוגג, כמו הסיפור של אליהו הנביא שגילה לרבנו הקדוש את גדולת תפילת רבי חייא ובניו יהודה וחזקיה, היכולים להביא יחד את הגאולה ע"י תפילה. והוא נענש בששים פולסי דנורא (בבא מציעא פה ע"ב).

הסבר הפס' מבחינה תחבירית, לאור ההסבר הנ"ל:

בפס' 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ', המילה 'אלוהים' מתייחסת רק ל'השמים' – מידת הדין למלאכים בשמים. בפס' השני, "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים". ה' אלוהים' מתייחס לארץ – לבני אדם בארץ, הנידונים ע"פ שילוב מידת הדין עם מידת הרחמים, המילה 'ושמים', אינה נמשכת עם החלק הקודם.

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהמשך, שניתנה רשות לחכמים להסביר את הכתובים בהתאם להבנתם, למרות פירושי הראשונים. כל זאת, בתנאי שלא תשתנה ההלכה. וכדברי קודשו:  "עוד יש לנו להבין… דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים, ויישבו באופן אחר, כי ע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים, אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כוח בהם לחלוק על תנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעות, מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר".

דברים דומים מביא רבנו בהקדמה לפירושו לתורה: "וכבר גיליתי דעתי שאין אני חולק חס וחלילה על הראשונים, אפילו כמלוא נימא, אלא שהרשות נתונה לדורשי התורה לעובדה ולזרעה אור זרוע לצדיק. וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע, אשר יזרע בה בעלה בן תורה. רק לדבר הלכה… לא ישנו".

בהמשך רבנו מסביר: לעולם הכל מתנהל לפי הדין, אלא שלגבי בני אדם, "יהי הפירעון בדרך רחמנות", לא כן המלאכים הנידונים רק לפי מידת הדין, כמו הסיפור על המלאך מיטטרון ששגג, בכך שישב ליד קודשא בריך הוא וכתב זכויות עם ישראל, ולא עמד בפני אלישע בן אבויה, דבר שגרם לאלישע לחשוב שישנן חלילא שתי רשויות, ועל כך נענש, למרות שהיה שוגג, ולא התכוון להחטיאו (חגיגה טו ע"א).

פירוש ד': "השמים תלויים ועומדים – במאמרו יתברך".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע המילה 'שמים' מופיעה בפס' הראשון, לפני המילה 'הארץ'.

וכלשון קודשו: "עוד רמז בהקדמת 'שמים' ל'ארץ' [בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'], להראות כי לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, בונה הבית ואח"כ העליה על גביה. אבל הקב"ה הקדים העליה {השמים}, ואח"כ הבית {הארץ} – להראות כי השמים תלויים ועומדים הם, במאמרו יתברך".

פירוש ה': 'ב – ראשית' – העולם נברא בשביל עם ישראל שנקרו 'ראשית',

ובזכות אברהם אבינו, ויעקב אבינו.

רבנו מסביר את המילה 'בראשית' = ב-ראשית. בשביל התורה שנקראת ראשית.  

ובלשון קודשו: שיכוון ברוך הוא לומר, בשביל תורה שנקרת ראשית. ופירוש בי"ת של ב-ראשית, היא בי"ת הסיבה. ומעתה מי שזכה בתורה, זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה, אין לו ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר עמליה.

וגם אמרו: בשביל ישראל שנקראו 'ראשית', דכתיב: 'ראשית תבואתה' (ירמיה ב, ג). ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל 'ראשית', הוא לצד קבלתם התורה, ובזה נבדלו לשם ולתהילה מהעמים".

בהמשך, אומר רבנו: "וגם אמרו בשביל אברהם, ובשביל יעקב, והכל הולך לטעם הראשון – עקב אשר שמע אברהם וכו". ע"פ (בר' רבה פרק יב), שם נאמר: "בהבראם" = ב-אברהם. בזכות אברהם.

כנ"ל לגבי יעקב אבינו, כדברי רבי יהושע:

'שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב, דכתיב: 'ויקם עדות ביעקב' (תהלים עח, ה), ואין עדות האמור כאן, אלא שמים וארץ".

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"

כתיב 'והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו' (דניאל יב, ג),

 אלו הם רבי שמעון בר יוחאי וחבריו…

 שזוהרים למעלה כזהר הרקיע" (הקדמה אחרת לתיקוני הזהר).

שבעים תיקוני הזהר.

ג' דוגמאות ב'קציר האומר' (ע"פ 'מתוק מדבש').

המילה "בראשית" פותחת באות ב', בבחינת ב-ראשית, כדי להראות שלכל מילה בתורה יש:

ב' ראשית = ב' התחלות, ב' פירושים ויותר, כאשר הדרך הראשונה היא הפשט עם כל ההסתעפויות ממנה להלכה וכו', והדרכים האחרות הן: הרמז, הדרש והסוד, והמשמעויות הרבות להלכה.

המילה "בראשית" מהווה בעצם דוגמית לכל מילה בתורה, אותה ניתן לפרש בשני מיליון וארבע מאות אלף פירושים,

 לפי החלוקה הבאה: שש מאות אלף כנגד הפשט. שש… כנגד הרמז. שש… כנגד הדרש, ושש… כנגד הפרדס.

לאור זאת, חובה נעימה לנו להגות בתורתנו מתוך קדושה וטהרה, תוך פתיחת צהר לכל תיבה – לפתוח כל תיבה ולהאיר אותה כצהרים, וכך נוכל לזכות בדברי דוד מלכנו: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, יח).

בוצינא קדישא – רבי שמעון בר יוחאי, כתב 70 תיקונים [פירושים] למילה "בראשית". וכדברי קודשו:

"פתח רבי שמעון ואמר: 'בראשית ברא אלוהים', 'סוד יהוה ליראיו, ובריתו להודיעם (תהלים כה, יד). סו"ד {70} אלין אינון שבעין זמנין, דאתפרש מילת 'בראשית' בהאי פרשתא" (הפתיחה ל- 70 תיקוני הזהר).

 בפירושים השתתפו: רעיא מהימנא [נשמת משה רבנו], אליהו הנביא שהופיע פעמים ביום, ונשמות מעולם האמת, ככתוב בהקדמה לתיקוני הזוהר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". והמשכילים – איליין רבי שמעון וחברייא. יזהירו – כד אתכנסו [התאספו]… אליהו הנביא, וכל נשמתין דמתיבתאן ולכל מלאכיא".

{נשמות מישיבה של מעלה של הקב"ה, וכן נשמות מישיבה של מטה של המלאך מט"ט}.

תיקון א': בראשית = ב' ראשית. הקשר בין השכינה הקדושה לעם ישראל.

לשון התיקון: 'בראשית' – "זה השער ליהוה, צדיקים יבואו בו' (תהלים קיח כ). דא איהו תרעא דצדיקייא, דאית לון רשו לאעלא תמן, ודלאו אינון צדיקיא, אתדחיין מתמן…".

התיקון מבאר את האופנים השונים דרכם מקבלת המלכות את חיותה והארתה מז"א בעלה.

כל זאת, ע"י ריבוי כיסופיה לבורא, ע"י קיום מצוות מתוך מסירות נפש, ואפילו בגלות. בזכות זאת, עתיד הקב"ה לנקום מאויבי עמ"י בזמן הגאולה.

המילה 'בראשית' מורכבת מהאותיות ב' ראשית'. האות ב' פתוחה מצד אחד המשמש כשער כניסה לצדיקים, בבחינת "זה השער ליהוה – צדיקים יבואו בו". השער מורה על יסוד המלכות, המהווה ראשית הכניסה לנשמות הצדיקים העולות מעולם הבריאה לעולם האצילות.

 האות ב' סתומה משלושת צדדיה, דבר המסמל שיש אנשים הנדחים מלהיכנס דרך אותו שער, בגלל רוע מעלליהם, לכן שומרי החומות של יסוד המלכות, דוחים אותם משם, ואינם מניחים אותם להיכנס.

דיוקני נשמות העליונים והתחתונים – מלאכים עליונים, ושל בנ"י תחתונים, מצוירים וחקוקים שם.

לשון התיקון: "ואיהו דמות אדם, רשימא דאריה תמן לימינא, ורשימא דשור לשמאלא, ורשימא דנשרא באמצעיתא. ורזא דמילה: 'ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם וכו'" (יחזקאל א, י).

הזהר מזכיר את חזון המרכבה של הנביא יחזקאל:

ציור של אדם שהוא השם מ"ה דזעיר אנפין, רשום שם ביסוד המלכות. {אדם בגימטריה מ"ה = 45}. הנשמות הבאות מזעיר אנפין למלכות בסוד היחוד, משאירות שם רושם.

בנוסף לדמות אדם, קיימות גם דמויות האריה הפונה לימין, השור לשמאל, והנשר באמצע.

סוד הדבר – ודמות פניהם פני אדם. לכל חיה ארבע פנים – אלו הן ארבע אותיות השם הקדוש של יקו"ק, שמאיר בהם מלך כל החיות שזה אדם, שהוא י.ה.ו.ה שעולה בחשבון אחד. דמות אדם, זו השכינה הקדושה שהיא דיוקנו.

וזה מה שכתוב: 'שימני כחותם על לבך' (שיר השירים ח, ח) – שכך אומרת כנסת ישראל, {ישראל בגלות}: אף על פי שאתה תסתלק למעלה מהעולם, דיוקנך לא מוסר ממני לעולם, כאותו חותם שדבק בו רושם של בעל החותם.

"שימני כחותם" – כחותם ורושם של תפילין, כחותם של אות ברית קודש – ברי"ת א"ש {תיקון כג}, וכן של שבת – ירא שבת {תיקון כד}, וימים טובים.

לשון התיקון: "כי עזה כמוות אהבה (שיר השירים). תקיפא איהי אפרשותא דקב"ה ושכינתא מישראל, כפרישו דנשמתא ורוחא ונפשא מגופא…".

כנסת ישראל אומרת לקב"ה, שקשה לה הפרידה ממנו, כפרישת נשמה ורוח ונפש מהגוף, כאשר עמ"י מייחד את הקב"ה מידי יום בתפילה ואומר "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

הקב"ה מקנא לישראל, בבחינת "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו). והוא יקנא וינקום בעמלק בזמן הגאולה, ע"י שתי האותיות י-ה, בבחינת הפס': 'כי יד על כס י-ה , מלחמה לה' בעמלק'.

התיקון חותם בדברי בני ישראל המתחננים בפני בורא עולם: 'שימני כחותם על לבך', גם כשאני בגלות, ולא יסור ממני דיוקנך, שהוא חותמך, השכינה שלך, שבגללה אתה זוכר אותנו בגלות, "וחותמא דקב"ה איהי שכינתא".

"ב-ראשית ברא: חוזר לראש התיקון. ב-ראשית – ב' בה נפתחה התורה. ב' היא השכינה. היא אוצר כל ההשפעות העליונות, עליה נאמר "יראת יהוה היא אוצרו" (ישעיה לג, ו).

תיקון ג': 'בראשית' = רא"ש בי"ת.  מיהו הנקרא: אדם, איש צדיק ותמים.

לשון התיקון: "בראשית, רא"ש בי"ת. ורזא דמילה (משלי כד, ג) 'בחכמה יבנה בית', ומאן דבעי למחזי למלכא, לית ליה רשו למחזייה אלא בביתיה, ורזא דמילה חכמה, לא אשתמודעא אלא בביתיה…"

בחתימת התיקון נאמר: "ומאן דנטיר ברית, אתקרי איש תמים, ותמן בראשית – ברי"ת א"ש דנטיר ליה מאשא דגיהנם, אבל מאן דאתעסק באורייתא ונטיר לה, אתקרי אדם, בדיוקנא דההוא דלעילא. הדא הוא דכתיב (ישעיהו מד יג) "כתפארת אדם לשבת בית". תא חזי: כל מאן דנטיר אות ברית – דיוקנה רשים בשכינתא וצדיק. ומאן דאשתדל באורייתא – דיוקניה רשים בעמודא דאמצעיתא".

פירוש: וסוד הדבר, 'בחכמה יבנה בית' (משלי כד, ג). מי שרוצה לראות את המלך, אין לו רשות לראותו אלא בביתו והיכלו, עליו נאמר: 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'. תפילתו של אדם אינה נשמעת אלא בבית הכנסת. הוא גורם בתפילתו שז"א מתייחד במלכות הנקראת בית כנסת.

השומר ברית מלפוגמו בהוצאת זרע לבטלה – נקרא "אדם". הוא גם נקרא איש תמים וצדיק, לכן המילה "בראשית" = ברי"ת א"ש, ששומר אותו ומציל אותו מאש הגהינם. הוא נקרא אדם השלם בדיוקן של אדם שלמעלה שהוא ז"א.

הדרגה היותר גבוהה, זה שעוסק בתורה ומקיים מצוותיה ושומר הברית, "דיוקנו רשום ומושרש בעמוד האמצעי שהוא ז"א, והיינו שעולה אליו לקבל ממנו שפע" , כדברי ה"מתוק מדבש".

תיקון כ"ג: 'בראשית' = ברי"ת א"ש. שמירת הברית השקולה לשמירת השבת. 

ברית, זה היסוד הנקרא צדיק. היסוד הוא הקשר המקשר את כל איברי הגוף בשעת הייחוד. אות ח' שביסוד, היא סוד שמונת ימי מילה, והיסוד נקרא ח', לפי שהוא הספירה השמינית. אות ברית מילה… לשמור את אות הברית שלא יעשה בהם חילול ופגם ע"י איסורי עריות.

כמו כן, לשמור את השבת הנקראת ברית, שלא לצאת מעבר לתחום שבת אלפיים אמה לכל אחד מארבע רוחות השמים. ביחד, זה שווה שמונה {2*4=8}  המסמל את הברית, כדברי רבי שמעון לבנו רבי אלעזר: "בוודאי, ברית איהו שקיל לשבת, ובגין דא {בראשית = ירא שבת}. התיקון הבא כ"ד, עוסק בכך. "בראשית = ירא שבת".

הגאון מוילנא כתב בפירושו לתיקוני הזוהר (ריש תיקון ל"ב) "ובכל התורה נכלל כל מה דהוי ויהוי = מה שהיה ומה שיהיה, והכל נכלל בז' ימים הראשונים. וכולו נכלל בפס' הראשון בז' תיבות. ונכלל גם כן בתיבה ראשונה בראשית.

את הדברים הוא אמר בסעודת פדיון הבן.

שאלו אותו: איך מצוות פדיון רמוזה במילה בראשית? תשובתו: בראשית: ב = בן. ר = ראשון. א = אחד. ש = שלושים. י = יום. ת = תפדה

 

רבנו יעקב אביחציראה"אביר יעקב", כתב פירוש ב"רז {207} פנים {פירושים} למילה בראשית, כנגד המילה "אור" שבפסוק "ויהי אור" = רז.

 ה"אביר יעקב", הנחשב לגדול רבני משפחת אביחצירא, ע"ה הוא הסבא קדישא של האדמו"ר סידנא "בבא סאלי" ע"ה. הרב פרסם שנים עשר ספרים: "דורש טוב", "פיתוחי חותם" על התורה. שותי"ם: "יורו משפטיך ליעקב", "גנזי המלך", "מחשוף הלבן" על התורה לאור הקבלה, "אלף בינה" על מזמור קי"ט בתהלים. "מעגלי צדק" על תהלים, "לבונה זכה" על התלמוד, ועוד.

סבא דמשפטים רבי מכלוף אביחציראכתב בספרו "מאין יבוא" על תרי"ג מצוות הרמוזות במילה 'בראשית'.

הרב שימש כאב בית דין מקודש במרקש שבמרוקו, ופרסם ספרים רבים: "יפה שעה" שזכה להסכמות גדולי הרבנים בדור הקודם. "קהלת יעקב" על התנ"ך. "מכלל יופי" על מאמרי חז"ל, ועוד.

את הרב זכיתי להכיר במרקש שמרוקו וגם בארץ, ואף זכיתי לשמוע מעט מתורתו.

סיפור קצר המבטא את קדושתו: באחת השבתות החורפיות בטבריה, הוא התארח אצל תלמידו ששימש כרב ביכנ"ס חמ"ד, הרב דוד בן מוחא ע"ה. הרב כדרכו, ביקש ממארחו שכלי המיטה יהיו מכובסים, ושאישה לא שכבה עליהם. לקראת הביקור, הרב בן מוחא ע"ה, קנה מיטה וכלי מיטה חדשים.

כשהרב פנה לחדר השינה, הוא לא הסכים לישון על המיטה. המארח הרב דוד הסביר לו שהכל חדש, הרב מכלוף בקדושתו כי רבה, ענה לו: על המיטה שכבה אישה, ולכן יעדיף לישון על המחצלת, למרות החורף הקר.

המארח בירר עם בני הבית, ואכן התברר לו שביתו בת ה-17 שכבה על המיטה לדקות ספורות.

בנוסף לבעיית המיטה, שכחו לכבות את האור בחדר השינה.

המארח הרב דוד הצטער, ועמד בפרוזדור ליד דלת חדר הרב, כך שיהיה זמין אם הרב יצטרך דבר מה.

הוא שמע איך שהרב אביחצירא מדבר אל עצמו נגד היצר הרע שמנסה לשכנעו לישון בכל זאת על המיטה, בגלל השבת. הרב גם הזכיר בדבריו, לא מספיק שהוא שוכב על מחצלת בחורף, אלא גם להירדם לא יכול, בגלל האור. הרב "ביקש" מהאור לא להפריע לו לישון, ואכן נשמע קול פיצוץ של המנורה, כך שהרב "זכה" להירדם מעט, עד שהוא קם בעוד לילה כדרכו לעסוק בתורה, בבחינת: "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מב ט). ריש לקיש אומר: "כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (עבודה זרה ג ע"ב).

באותה השבת, גם אני הייתי בבית הכנסת, ושמעתי את הסיפור מהרב דוד ע"ה, שהיה תלמיד חכם גדול, ומצד שני ענוותן כהלל. התורה הייתה מונחת בכף ידו. הוא גם שימש כשוחט, מוהל, קורא בתורה, שידע את קריאתה ע"פ. נהגתי לשבת לידו כשהתבגר ולא קרא בתורה. הוא הקשיב לקריאה בע"פ, אבל "ידע" לתקן את הקורא על כל טעות קטנה כגדולה, דבר שאילץ את הקורא להתכונן רבות. אצל יהודי מרוקו של פעם, לא שייך לטעות בקריאה, וגם לא היה הנוהג שסומך יעמוד ליד הקורא ויסמן טעמים.

 זוכר אני שכאשר עליתי לקרוא בתורה בהיותי נער, בטעות הראשונה, "הורדנו" מהתיבה, דבר שגרם לנו להתכונן.

אני מספר על הרב דוד ע"ה, כדי להכיר לו טובה, על כך שבכל שבת בה ביקרתי אצל הורי בטבריה, הוא תמיד הזמין אותי לשאת דרשה בבית הכנסת, דבר שנמשך רבות בשנים, וגם אחרי שנשמתו עלתה לגנזי מרומים.  

ימי השבוע מתברכים – בזכות ברכת השבת.

"ויברך אלוקים את יום השביעי –

 ויקדש אותו" (בר' ב, ג)

התורה לא מספרת לנו במה בירך הקב"ה את יום השביעי, ובמה קידש אותו.

השאלה אכן מסקרנת, היות ואת קדושת השבת, אנו חווים וחשים מידי שבוע מחדש.

רש"י מפרש: בירכו במן שירד לישראל במשך ששת ימי השבוע,  וקידשו בכך שהמן לא ירד בשבת.

הוא מסתמך על המדרש (בר' רבה יא ב): "רבי ישמעאל אומר: "בירכו במן שכל ימות השבוע היה יורד עומר אחד לגולגולת, ובערב שבת שני עומרים. וקידשו במן, שלא היה יורד בשבת…".

רב סעדיה גאון: הברכה והקידוש לשומרי השבת – שיהיו מבורכים ומקודשים.

רבי אברהם אבן עזרא:  הברכה – "תוספת טובה. ביום הזה תתחדש בגופות דמות כוח בתולדות. ובנשמות {יורגשו} כוח ההיכר והשכל. "ויקדש" – "שלא נעשתה בו עבודה כמו חבריו".

הרמב"ן: "כי הברכה בשבת היא מעין הברכות, והוא יסוד העולם. ויקדש – כי ימשוך מן הקודש".

הספורנו: "בירכו בנפש יתירה – לאור באור החיים".

רבנו-אור-החיים-הק': השבת הוא היום המקיים את העולם, וממנו משתלשל השפע לששת ימי השבוע. לכן, "בירכו שלא יחסר טוב. ועוד שהוא יתר על שאר הימים ע"י… ג' סעודות" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' ב, ג).

רבנו טוען שעצם קיומו של העולם, תלוי בעבודה שאדם עושה, ולכן ברך וקידש את השבת, בכך שיהיה שונה משאר הימים, ותשרה בו ברכה למרות שאין עושים בו מלאכה.

בפירושו, הוא מסתמך על (הזוהר הק', יתרו פ"ח ע"א) לכתוב: "זכור את יום השבת לקדשו". רבי יצחק אמר : "ויברך אלוהים את יום השביעי…- כל הברכות של מעלה וכל הברכות של מטה, תלויות ביום השביעי… משום שמאותו יום השביעי, מתברכים ממנו כל שישה ימים עליונים. וכל אחד ואחד מאלו השישה ימים, נותן מזונו למטה בעולם הזה.

כלומר, כל אחד ביומו מקבל ברכה מאותה ברכה שהתברכנו בה ביום השביעי. ולכן, כל מי שהוא בדרגה של אמונה בקב"ה ומאמין בהשפעת השבת על כל ימי החול, צריך לסדר את סעודות השבת, שבזכותן יתברך הלחם כל שישה ימים" (תרגום לדברי הזוהר).

חשיבות קיום שלש סעודות בשבת:

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "כל המענג שבת, נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח יד): "והאכלתיך נחלת יעקב" (שבת קיז ע"ב). "נראה שיכוון על דרך מה דאיתא בזהר (ח"ב פח ע"ב) כי שלש הסעודות הם רמזים כנגד שלושת אבות העולם, והשלישית כנגד יעקב, והעונג הוא שיקיים שלש סעודות. לזה לא יוכל לזכות, עד שיקיימם בשלושתם. ולזה נרמז דבר זה דנחלה בלי מצרים ביעקב, כי קודם ליעקב לא הוו כי אם שתי סעודות. וק"ל" (רבנו-אוה"ח-הק'. "חפץ ה" עמ' תשיז. שבת קיז ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' גם טוען שהקב"ה ברא את העולם וייעד אותו לעמוד רק שישה ימים, ויוכל להמשיך לעמוד רק במידה ותשמר השבת. כלומר, בזכות השבת העולם מתקיים.

רבנו מסתמך על דברי הגמרא במסכת (שבת קי"ט ע"ב): "אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו…", מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר "ויכלו". אל תיקרא ויכלו בקובוץ, אלא "ויכלו" בפתח מתחת לכ'. כלומר "ויכלו" – הקב"ה וגם שומרי השבת המקדשים.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל איך אני יכול להיות שותף במעשה בראשית בעשיה שנעשתה לפני אלפי שנים? מכך הוא לומד שבעצם, בכל שבוע אנו זוכים להעמיד את העולם מחדש עם הקב"ה, וע"י כך אנחנו נהיים שותפים עם הקב"ה בכך שאנו שומרים את השבת ומקדשים ואומרים: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאורך הדורות שמרו את השבת החל מאדם הראשון, בנו שת, מתושלח , נח, שם, אברהם יצחק ויעקב וכו'. ברגע שהשבת לא תישמר חלילא, העולם לא יוכל להתקיים.

ישועות – בזכות התפילה.

"ויברך אותם אלהים לאמר:

           פרו ורבו ומילאו את המים בימים" (בר' א, כ"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהקב"ה מברך את שרץ המים כמו הדגים. רבנו שואל: מדוע דווקא את שרץ המים הוא מברך, ואילו את הבהמות, הקב"ה אינו מברך.

תשובת רבנו: הפריון במים הוא מנוגד לחוקי הטבע, היות והמים קרים. ואילו בשביל לרבות, צריך את חום הגוף.  וכדברי קודשו: "וכפי זה הדגים אין להם מציאות כפי טבע הקבוע בנבראים להוליד, אשר על כן חזר ה' במאמרו הנכבד ובירכם… שיוכלו להוליד, ולא תמנעם קרירות המים … אלא בתוך המים יעשו פרי".

המסר האמוני הוא:

כמו שהדגים מתרבים שלא על פי הטבע, אלא על פי צו אלוקי, כך גם העקר יכול להוליד בכוח התפילה.

דוגמא לכך, חנה אמו של שמואל הנביא, שאמרה לקב"ה: אתה בראת נשים שיוכלו ללדת, אם כך גם אני רוצה ללדת.

כנ"ל אצל האימהות הקדושות שהיו עקרות, וילדו בכוח התפילה.

פועל יוצא מכך. בכל מצב, יש לפנות רק לקב"ה – אין ייאוש בעולם כלל (רבי נחמן מברסלב).

"משיב הרוח – ומוריד הגשם"

                       השבת הרוחניות – ע"י הורדת הגשמיות (מיוחס לרבי אברהם אבן עזרא).

שבת בראשית מהווה תחנת מעבר מחגי תשרי.

חגים של התרוממות רוח שבשיאם, שמחת בית השואבה ושמחת תורה בה גילינו את דעתנו קבל עם ועדה בשירה ובריקודים, שאין שמחה כשמחת התורה.

איך יכולים אנו לשמר את אותה שמחה אמתית – שמחה של מצוה, גם במשך ימות השנה.

"משיב הרוח ומוריד הגשם" אותה מתחילים לומר בשמחת תורה הצמודה לפרשת "בראשית", והמלווה אותנו לאורך גשמי החורף שיבואו עלינו לטובה ולברכה, מסביר רבנו אברהם אבן עזרא כך:

כדי להשיב לעצמנו את הרוח = הרוחניות, יש להוריד מעצמנו את הגשמיות.

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך בהקדמה לפירושו לתורה 'אור החיים': "רוח נכון לכוון דעתי – להרחיק דברי חול ותענוגי עולם הזה, כי הם הדברים הפוגמים מעיקרם, ופוגמים פגימת בשר את המתוק, ולא יאירו שבילי פירושי התורה ממקור האמת – ואם יאירו, יהיו כסף סיגים".

גם בספרו 'חפץ ה' (שבת פח ע"ב ד"ה למימונים) הוא כותב: "תוכחת מוסר לכת של תלמידי חכמים אשר לומדים מתענוג, וכאשר תרצה להתבונן עמו בעומק הש"ס מלאה לאה {יתייגע} ויתעצל ויתרשל…".

בפירושו לתורה, הוא מדגיש שכל אדם יוכל לעלות ולהתעלות בתורה, וכל זאת בתנאי "קטן" והוא, השקעה בלימוד, בבחינת "לפום צערא – אגרא". וכדברי קודשו: "כי האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה… אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטרח – ישיג הדרגות עליונות כפי שיעור היגיעה" (רבנו-אוה"ח-הק' ויקרא כב, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' מספר לתומכים בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" בירושלים, ובראשם "כמה"ר משה ברוך קראוואליו, על הרוחניות לה זכה בשמחת תורה בישיבה: "ויום שמחת תורה הייתי אני חתן תורה מסיים… וכל הרבנים והחסידים מרקדים לפני התורה בכל עוז ותעצומות – והייתה הארה גדולה אשר כמוה לא נהייתה".

באותה איגרת, הוא גם תיאר את חווייתו הרוחנית לה זכה בתפילת יום הכיפורים, וכך הוא כתב: "ותיכף הלכנו לבית הכנסת, וראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי…. ובשעה שפתחתי את ההיכל – ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת".

זהו בעצם המסר המרכזי של נ"ב = 52 ימים מראש חודש אלול ועד שמחת תורה בהם ניסינו לעבוד את ה' מתוך יראה – בחודש אלול, ראש השנה וכיפור, ומתוך שמחה בסוכות, כאשר הבסיס המרכזי הוא יציאה מדירת קבע לסוכת עראי תוך הסתפקות במועט, ורק כך זוכים לשמוח בחג שמחת תורה המהווה שיא החגים, החותם את המועדים.

השמח בשמחת תורה, זוכה לשמוח בימות השנה.

52 ימים * 7 = 364 ימים בשנה = השטן = 364. בימים הנ"ל שולט השטן = היצר הרע, פרט לכיפור שהוא היום ה- 365, בו אין שליטה לשטן.

לימוד תורה מתוך שמחה, ממיס את היצר הרע בבחינת: "בראתי יצר הרע – בראתי תורה תבלין".

"והארץ היית תהו ובהו – וחושך על פני תהום, וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בר' א, ב). כך נאמר בתחילת הבריאה:  בהמשך נאמר: "ויהי אור", שזו הבריאה הראשונה.

היעד של האדם בעולם הוא: להאיר את החושך בתוך עולם התוהו.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל, כדי לעלות ולהתעלות ברוחניות, יש למעט בגשמיות, וזה הבסיס בעבודת ה'. זה גם בריא לגוף, היות ורוב המותרות בעולמנו התעשייתי כמו ממתקים, עוגות, גלידות, שתיה חריפה, שתיה מוגזת וממותקת – יודע כל בר בי רב לאילו נזקים גופניים הם גורמים.

כנ"ל לגבי ההתעסקות היתירה בתקשורת, דבר הגורם לנזקים רוחניים רבים כמו לשון הרע.

 הרי קדשנו את הערבה בארבעת המינים המסמלת את השפתיים. ואיפה השארנו את הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם" – הלב החומד אותו מסמל ידידנו האתרוג.

מה עם המשך הפסוק "ואחרי עיניכם" – העיניים אותן מסמלים ההדסים.

כנ"ל לגבי הלולב המסמל את עמוד השדרה ואת הצורך של כל אחד מאתנו לשמור על עצמאותו וזקיפת קומתו בעבודת ה'.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לרבנו חיים בן עטר – מחבר הפירוש "אור החיים" לתורה.

"ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן".

 נס המעיין –  בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

"ורוח אלוהים מרחפת על פני – המים".

בסאלי עיר הולדתו של רבנו-אור-החיים-הק', התגורר יהודי עשיר בשם ישועה ששפורטס. היהודי שלנו החליט להתעשר עוד יותר, וקנה פרדס גדול מאחד הישמעאלים. הפרדס היה מפורסם בטיב פירותיו כגן רווה אשר בירך ה', היות ושני מעיינות מים זכים היו צמודים אליו. לאחר כחודשיים, המעיינות התייבשו וכל השקעתו הכלכלית עמדה לרדת לטמיון.

כדרכם של יהודי מרוקו הפונים לחכם בעת צרה, גם ישועה בעל הפרדס החליט לפנות לצדיק שיעתיר עליו לפני בעל הרחמים. הוא ניגש בדחילו ורחימו לרבנו חיים בן עטר שהיה מפורסם בקדושתו וכפועל ישועות, שיוציא אותו מהמצר.

רבנו, כדרכו בקודש מזג לאורח מים מהכד שהיה על השולחן. בלגימה אחת, האורח ישועה, גמע את מלוא המים, כשאת הברכה הוא רק מלמל.

רבנו שם לב שהאורח, לא בירך כדבעי על המים "שהכל", וגם לא "בורא נפשות".

נענה הרב ואמר: כעת מבין אני מדוע המעיינות התייבשו. כל זמן שהמעיינות היו ברשות הישמעאלי, המים לא תבעו את עלבונם. כעת שעברו לרשות יהודי, המים חשקה נפשם שתזכה אותם בברכה לקב"ה, בבחינת "אנן בעינן למהווי קריבא למלכא". {תרגום: אני מבקש להתקרב למלך העולם}.

רבנו ברוח קודשו,  הביא לו מקרא מפורש מהנביא ישעיה: "ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן ממעייני הי-ש-ו-ע-ה" (ישעיה יב, ג). ראשי התיבות של המילה ב-ש-ש-ו-ן = ב'רכות ש'תים: ש'הכל ו'בורא נ'פשות, ואז יקוים בך המשך הפסוק: "ממעייני ה-ישועה", כשמך.

ישועה אכן קיבל על עצמו להקפיד לברך, וגם להעמיד שומר ליד המעיין שיורה לאנשים לברך בכוונה ,לפני ואחרי ששותים מהמעיין. רואים אנו שבזכות רבנו, ובזכות הקבלות שקיבל על עצמו, המעיינות חזרו לנבוע.

המקור לסיפור: (אוצר המכתבים לגאון הרב יוסף משאש זצ"ל) – רב ראשי לתלמסן באלג'יר, אב בית הדין במקנס שבמרוקו. עם עלייתו ארצה, התמנה לרב ראשי לחיפה.

הרב פרסם 48 ספרים. את הסיפור הוא שמע מהגה"ק רבי רפאל אנקווא זצ"ל המלומד בנסים.

הסיפור הנ"ל מופיע  גם בשו"ת "עמק יהושע" מאת חבר בית הדין הגדול בירושלים, ולפנים ראב"ד מרקש במרוקו, הגאון הגדול הרב יהושע ממן ע"ה, מחברם של ספרים רבים וחשובים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר