שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988
בעודו מחלים בביתו, באו ערב אחד לבקרו חבריו, שאותם ארגן באגודה. מטרת האגודה הייתה לעורר את בני הקהילה לקיים חזון שיבת־ציון בימיהם ולעלות לירושלים הקדושה. חברים אלו, שכמה מהם ניצלו ממוות משום מעשה גבורתו של עמי שמעון, היו לחברה אחת שאהבת־ציון והערגה לגאולה, איחדה אותם ומסירותם למטרת אגודתם, משאת נפשם, הייתה רבה. עמי שמעון היה המנהיג והרוח החיה של האגודה. הקרבתו העצמית וטוהר מידותיו קרבוהו וחיבבוהו עליהם. הם התפעלו משכלו החד ומחכמתו העמוקה מני ים, והתפלאו מאין שאב את הידיעות הרבות שהשמיע ! אוזניהם. הם נוכחו לדעת שהערכותיו על המצב במדינה היו תמיד אמת, כי ! חושו ידע את הנעשה בה. בפגישה הראשונה אמר להם שהמלחמות התמידיות בין השבטים השונים, מרד הקבילים בצפון, מלחמות מולאי חפיד באחיו, הריגת הנוצרים בידי הקנאים בקזבלנקה, מרד בוחמארא ועוד מאורעות שנתארעו בימיהם, רק יגבירו את התערבות המדינות הזרות, ובראשן צרפת, בענייני המדינה. ואמנם כך היה. מנהיגי הקהילה נהו עם הזרם ובאזלת ידם השלימו עם המצב הקשה שבו הם נמצאים.
פירמנים ודהירים לטובת היהודים נשארו על הנייר. דורות של גלות השרישו מורך לב באנשי שלומנו — היה אומר — פרט ליחידי סגולה. הפחות לא נשמעים למלך ועתידנו פה בין המוסלמים ועכשיו בין הכובשים החדשים מצרפת, לוט בערפל ותמיד נהיה בני־חסות מושפלים. מנהיגי הקהילה ראו בו וברעיונותיו הנועזים איום על שמירת השלום והשקט בקרב הקהילה. הוא התבדל מהם והם התעלמו ממנו. הוא וחבריו, יצאו לעזרת קהילת פאס שסבלה מהתריטל(התנפלות) שלא ידעו כמוהו לפנים. לפאס הגיעו בדרך לא דרך כיוון שדרך המלך הייתה סגורה ומסוגרת על ידי משפחות בני מטיר, בני עלאהם, איית־חסין ואיית־מרגי, שמרדו במולאי חפיר, המלך החדש. אין יוצא ואין בא בטענה שהמלך נתן יד לנוצרים הכופרים. כשבאו לפאס, מצאו את המללאח הרוס. עשרות הרוגים ומאות פצועים. הם הגישו את עזרתב למוכי גורל אלה וביניהם מצאו משפחות שביקשו להצטרף לקבוצתם ולעזוב את הגולה. משבאו חבריו לבקרו בביתו, ישבו על השטיחים והמרבדים הפרושים בחדר. אשתו ואמו הגישו להם כיבוד כנהוג ודיברו על תכניתם לעלות לירושלים. הוא חיזק את רוחם ואמר להם:
— יא כוואני לעזאז (אחי היקרים), נדודַי הרבים, שבהם חיפשתי מפלט מדכאוני ומאזלת היד בה אנו נמצאים, השכילוני בינה ולימדוני הרבה מהלכות החיים ומסְבך בעיות הקיום עלי אדמות. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום. איני רואה מוצא לקיומנו באדמת הגלות. בימים שבהם שכבתי על ערש דווי הפכתי במוחי את כל העניין ובאתי למסקנה, בעיקר אחרי התריטל האיום שנערך בפאס שבעקבותיו נשמדה כמעט כליל קהילתה המפוארת בידי המרצחים צמאי דמנו, שדרכנו היא היחידה וממנה לא נזוז ימין ושמאל. לולא חיילי צרפת כי אז כל קהילת פאס המהוללת הייתה נופלת ביד עריצים ועינינו כלות לישועה. צבאות ספרד פלשו למלילא וקבעו מושבם בתיטואן. חיילי צרפת האדירה הולכים וכובשים את יתר חלקי המדינה. תאניה ואניה שוד ושבר, כמאמר הכתוב ״ירתיח כסיר מצולה, ים ישים כמרקחה״, ואנחנו צאן קדושים נטחנים ונבלעים בין שני אריות. מולאי חפיד הוגלה לצרפת ואחיו הצעיר מולאי יוסוף, הוכתר למלך הודות להשפעת צרפת. פרעות ומעשי שוד שלא ידענו כמותם עד כה תכפו עלינו, לולא ה׳ שהיה לנו, אזי חיים בלעונו. מי יקום ויקונן על בתולות ישראל? הרג וחורבן היו מנת חלקנו. דאר־לבידא, זטאט, ספי ויתר הערים נתקפו בידי הרשעים, שונאי ישראל, דמנו ניגר כמים. הלעולמים יזנח אדוני ולא יוסיף לרצות עוד ? האפס לנצח חסדו גמר אומר לדור דור? רבונו של עולם! אולי סימן הוא מן השמים, שנקום ונלך מפה! ה״רומיים״(אירופיים) נטעו פה אוהלם ומכאן לא יזוזו. נעמו לחיכם אוצרותיה של המדינה ואנחנו תמיד נשמש פיתוי וקרבן לשיניהם החדות של שכנינו הנבערים. אנחנו כלי למקח ולממכר. טחו עינינו מראות את הנעשה. קיימנו את הכתוב: אהבתי את אדוני, לא רוצים לצאת לחופשי. מה טוב לנו פה? אונסים את נשינו לעינינו ואין מכלים, גוזלים אותנו לאור השמש ואסור לנו להרים קול. אנו מצווים ללכת בראש מורכן ולפנות דרך למוסלמי ולעמוד לפניו בפיק ברכיים ולפנות אליו בקול רועד ובתחנונים. אנו מצווים לכרוע ברך בעומדנו למשפט לפני הפחה. האחרון שבהם, נחשב בעיניהם יותר טוב מהטוב ביותר שבנו. כל זה כדי להכריחנו להתאסלם! כמה נבזות! כמה רשעות! כמה מעשי רצח בוצעו בנו ללא חמלה בידי בני בליעל אלו. עד היום רוצחים את בנד עמנו הרוכלים בכפריהם ואין מי שידרוש את דמם מידי המרצחים המגואלות בדם. גלות זו מלאה שיקוצים וגילולים. אתם רואים איזה עתיד פה ?
היהדות לימדה אותנו שמותר להתמרד למען הצדק והיושר, שחובתנו לשאול שאלות כיסוד היסודות ועמוד החכמות. כדי לחזק את אמונתנו, מותר לבוא בטענות, להביע ספקות ולהתדיין אפילו עם בוראנו, לא כל שכן עם בני תמותה. נוכל להתדיין עם הבורא יתברך אבל לא עם בני עוולה, שכנינו, אשר לא .ידעו ולא יבינו. בחשכה יתהלכו. חמסנים אלו פלשו לאדמה זו בה חיינו לפניהם, השליטו את דתם בכוח הזרוע ובלהב החרב והורידו את מעמדנו למעמד פחות מזה של בהמה. כל זה מפני שהפכו אותנו לד׳ימי(בן־חסות) ועלינו לשלם ג׳זיה, מס גולגולת, כופר נפשנו, אנו קונים מהם זכות קיומנו, קונים את חיינו דור אחרי דור. כל הרדיפות הללו־מפני שדבקנו בדתנו הקדושה. מתעללים בנו, רומסים את כבודנו עד עפר. אפילו מתינו אינם יכולים לשכב בשלום בעפרם, מוציאים את עצמותיהם כדי לשרוף אותם כסגולה לריפוי מקניהם ממחלות. הם מעודדים את ילדיהם למשוך בזקן זקנינו, בועטים בהם ויורקים עליהם באין מוחה, להנאתם של המבוגרים שבהם, אנחנו שלמדנו, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. אנחנו שלמדנו לכבד כל אדם באשר הוא אדם, שנברא בצלם אלוהים, אנחנו שנצטווינו להיזהר אפילו בצערם של בעלי חיים.
ואילו שכנינו הורידונו בגסות למדרגה של בריה טמאה רק משום יהדותנו. הם תובעים בעלות על הטהרה, ודומים לטובל ושרץ בידו. עושים מעשה זִמרי ותובעים שכר כפנחס. כל תרבות או דת, הרומסת ברגל גסה, חוקי מוסר וצדק, אין לה זכות קיום בעולם הזה ולא בעולם הבא. אין פלא שאין להם רגש או רחמנות. אין פלא שהרצח והגזל היו לחם חוקם, חלק מישותם. הטוב שבהם אינו יודע מיתה טבעית. עד מתי רשעים אדוני? עד מתי רשעים יעלוזו? יתאמרו כל פועלי אוון? אנחנו בעלי הנשמה היתירה, מה שבענו מגלותנו שצריכים לחכות למשיח צדקנו בגלות? אין פה דחיקת הקץ! אנחנו צריכים לקרב את הגאולה על ידי בניית ארצנו בעמל כפינו. זה לא חטא! ואין זה מנוגד לתורה. כל הצדקה להאריך את ישיבתנו בגולה הנה הוכחה שעול הגלות השכיח מאיתנו את תורתנו. שנו בשם רבי מאיר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מצווה לדור בארץ־ישראל אפילו בעיר שרובה נוכרים ורבותינו שנו שכל הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוה וכאילו עובד עבודה זרה. ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. רבים עלו לפנינו מעיר זו ומערים אחרות. נעלה גם אנחנו ונחדש בריתנו עם אדמת אבותינו. פה אין לנו יותר חיים. איבה שוררת בכל. מהומות, התנפלויות, ידידי מבין הגויים מתנכרים לי. אני יודע שלבם אינו כתמול שלשום.
משטמה בינם לבין עצמם, קמים אחד על השני ואין עוד שלווה. אני החלטתי ללכת בעקבות אלה מאבותינו שקמו ועלו לארץ־ישראל. יש לנו קרובים בירושלים, חברון, צפת וטבריה. המשיח רק ישמח לדעת שאנו כבר במקום המיועד לנו. ואם צריכים לסבול פורענות, אזי אני מעדיף פורענות בירושלים הקדושה עד שהקדוש ברוך הוא ישלח לנו משיח צדקנו. נקום ונעלה ונכונן עפרה של ארצנו ונתקע בה יתד לדורות הבאים ומי יודע ? יביט עלינו ה׳ מלמעלה ברחמיו הרבים ויקבץ פזורינו מבין הגויים ויחזיר העטרה ליושנה…
חבריו של שמעון הקשיבו ברעדה ובדממת קודש לדבריו. תמיד בא ברעיונות נועזים שלא ציפו להם והדבר הביא אותם במבוכה. תמיד צפן להם הפתעות ועכשיו הרגישו בדבריו את פעמי המשיח המתדפק על דלתם. עת לעשות! ככה נמשכה השיחה שעה ארוכה. אחר נדברו לארגן את קבוצתם ולהתכונן לצאת לדרך מיד כשיחזור השקט למדינה, אז יעלו בשיירה לאלז׳יריה עד תוניסיה ומשם ימשיכו באוניה למצרים וממצרים ליפו.
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמ'-42