ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-״הספרדים הליטאים"

ה״ועד״. דוד שניאור כותב בספרו:

״אז מען רעדעלט, בלאזט דך נישט״, זו היתה התשובה שענה אחד מגדולי תלמידי הסבא מנוברדהוק זצ״ל, רבי דוד בליאכער לגאון הדור רבי איסר זלמן, בשעתו כאשר הלה שאלהו ״מהו עניין הועדים״ שאתם עושים בישיבות נוברדהוק? ולביאור העניין. המילה ועד המסמלת ישיבת תלמידים בעיגול סביב ראש הועד, ראש החבורה ומחנכה, נאמרת באידיש:״רעדל״. מאידך ״רעדל״ באידיש מציין גם את המערוך העגול שבו משתמשים לרדד את העיסה לבל תתנפח. ובכן זו היתה התשובה הגאונית לשאלת הגאון: ״כאשר מגלגלים, זה לא מתנפח״. התשובה משתמעת לשתי פנים – מחד במשל, כאשר מגלגלים את העיסה, היא לא עולה ולא מתנפחת. מאידך בנמשל, כאשר התלמידים משתתפים בועדים אלו, הם לא עולים בגאוה וזה מכניע אותם.

״ההידברות״ בשניים נעשית לשיפור כוח הדיבור שהחניכים קראו לה ״בירז׳ה״. בתקופת ״הסבא״ כונתה צורת דיבור זו בשם ״נאווארידאקער בירזשע״ משום שהיא מזכירה את הדיבור בשוקי הבורסה. ההיגוי האידישיסטי היה קשה לתלמידים יוצאי מרוקו והם קיצרו את המושג והפכו אותו ל״בירז׳ה״. כך מונחל המושג ולאורו מתחנכים הדורות הבאים.

״פארברענגען״. מצב בו כל תלמידי הישיבה, כל המחנכים, הר״מים וראשי הישיבה מסובים יחד עם ראשי הוועדים סביב ראש הישיבה. זוהי חוויה קבוצתית שבמהלכה כל אחד מהמשתתפים מתוודה בדברים אישיים ובאינטימיות רבה עם כולם. באמצעות ה״פארברענגעך משיגים התלמידים התעלות רגשית ומוסרית עצומה, שרישומה ניכר במשך כל תקופת הלימודים, ולעתים אפילו במשך כל החיים. התלמידים יוצאי מרוקו לא היו מודעים כלל לתוכנה של המילה ולא ידעו כיצד לבטא אותה כראוי. יוצאי מרוקו הזמינו את חבריהם לפברינגן, או פבריגן או אפילו פברינגי. כך הם חונכו וכך הנחילו ומנחילים הווי זה לדורות הבאים.

״בירור המצב״. מטרתו להביא את התלמיד לכך שיתבונן בנבכי נפשו ויגלה את נקודות התורפה המפריעות לו לתיקון מידותיו. במסגרת זו נהוג היה לכתוב פתקאות זה לזה. גם כאן אומץ המינוח ביידיש, והוא ״קויטלך״.

״תקופת האמיצות״. זוהי תקופה בה עשו האברכים פעולות נועזות הכרוכות באובדן כבוד, ופעולות מגוחכות ובלתי מקובלות אשר מטרתן לחשל את הפרט בפני ביזיון, כגון: להיכנס ללא בושה לבית מרקחת ולבקש מהרוקח שימכור להם מסמרים.

קטעי הווי אלו הם חלק מעולמם של חניכי נוברדהוק ממוצא מרוקאי. סיפורי המופת שלאורם התחנכו ומחשבתם גובשה מביאים דימויים ושפה שאינם לקוחים מעולם בית ההורים.

תנועות המוסר נחלשו לאחר ש״המוסר ניצח״ והפך לנורמטיבי ומקובל כחלק אינטגרלי מחיי השגרה בישיבות, והחלוקה לזרמים השונים הולכת ומיטשטשת. אף על פי כן קהילות שלמות של יוצאי מרוקו התארגנו סביב הישיבות השייכות לזרם זה, והן כאמור ממשיכותיו הבלעדיות של זרם המוסר הנוברדהוקי.

קבוצה גדולה של יוצאי נוברדהוק שעזבה את צרפת אחרי פטירתו של הרב ליבמאן, נקלטה בקהילה החרדית ״קריית ספר״ שליד מודיעין. ראש הכולל בה הוא הרב אברהם אברג׳יל. עדיין ממשיכים שם את ההווי הנוברדהוקי המיוחד, ״עושים יער״ ו״פארברענגעך וכו'. גם בישיבות בארמנטייר, ובבוסייר שבצרפת הווי זה עדיין מתקיים.

בשיחות שגרה יומיומיות משוחחים תלמידי ישיבה אשכנזים לא אחת על ישיבות נוברדהוק. מקובלת ביניהם הדעה שסגנון זה ״קשה מדי״ לאשכנזים אך מתאים לספרדים, והם מוסיפים לכך הסבר: ״בגלל שפלותם של הספרדים״. כוונתם היא שמידת הענווה וההתבטלות קרובה יותר לאופיים של הספרדים מאשר לאופי האשכנזים, ולכן אך טבעי בעיניהם שהספרדים הם הממשיכים את הזרם הצנוע והסגפני באופיו.

הערת המחבר: ביטוי השגור בפיהם של רבנים אשכנזים שמטרתו לבטא מצב נחות של הספרדים. לטענתם, הספרדים עצמם האמינו שחסר להם ידע בתורה לעומת היהודים האשכנזים, או שתפיסת הדת שלהם פחות קנאית, או שהם תמימים ולא יודעים לעמוד בניסיונות קשים, ואין בהם רוח קרב. תפיסה זו עומדת ברקע הפטרונות שהפגין הרב שך כלפי ש״ס והספרדים בהערתו מיום ה־12 ביוני 1992, שעדיין אין הם ראויים להנהיג.

חלוקת התלמידים בין הזרמים והישיבות היתה מקרית, בעניין זה לא היתה הכוונה מיוחדת ממרוקו או צורך בהכשרה ייחודית. רבים נשרו מהישיבות עקב קשיים פיזיים, אך רבים עוד יותר נשרו בשל קשיים פסיכולוגיים ומנטאליים. בראיונות שערכתי עם בוגרי ישיבות מהזרמים השונים, הם תיארו קשת של תחושות מהערצה טוטאלית לליטאים ועד שנאה עזה כלפיהם.

גם בקרב אלו שאימצו את אורח החיים הליטאי לא נוצר טיפוס אחיד, ומצויים בתוכם אנשים בעלי סגנונות שונים. דוד שניאור, מדבר על מסורות הלימוד והתפילה של אביו וסבו: אצלי, וזה יוצא דופן, הצלחתי לשמר את נוסח התפילה ממרוקו. אחי הרב שניאור ראש ישיבת פובליענס בצרפת לא יודע להתפלל בנוסח מרוקו. כשהוא מגיע אלי לירושלים לחגים, אני הולך לבית כנסת ספרדי והוא הולך לבית כנסת אשכנזי. דרך לימוד התורה של חכמי מרוקו לא נשתמרה בכלל, רוב בני התורה של היום הגיעו בגיל 14-12 לישיבות הליטאיות וכל מה שלמדו זה דרך הלימוד של חכמי ליטא. הם לא הביאו אתם מסורות מרוקאיות ובוודאי שלא המשיכו, כי כל מה שהם יודעים זה מה שלמדו בישיבה. לא זוכרים כלום מבית אבא וגם התפילות אצל רובם בניגון אשכנזי.

תלמידי הישיבות (כל אחד בהתאם לאישיותו, צרכיו ועוצמתו הפנימית) אימצו ועיצבו לעצמם סגנונות מעורבים. אחדים בעת הלימודים בישיבה, ורבים בתקופת בגרותם. מספר הרב יהושע ברקת, כיום ראש ישיבת ״שערי רחמים״ בסנהדריה בירושלים, ובעבר תלמיד ישיבת סלובודקה:

"בישיבה התפללתי בנוסח ספרד, זאת אומרת הברה ספרדית. כשהייתי שליח ציבור הייתי מתפלל בנוסח אשכנזי. זה היה הקו של הישיבה, הרבנים היו אשכנזים והקו של הישיבה היה בנוסח אשכנז אבל עם הברה ספרדית".

הרב ברקת מעיד על עצמו, שכאשר התבגר חזר בכוחות עצמו לספרות של חכמי צפון אפריקה. כמורה וכמרצה הנפגש עם ציבור במשך שלושים שנים חש שהוא זקוק לשורשים. הישיבה שבראשה הוא עומד מוגדרת כישיבה ספרדית, אולם השיטה ותכני הלימוד מתנהלים על פי מסורת שקיבל מהרב חייקין מאקס לה בן, ומישיבת סלובודקה בה למד. הוא משלב גם את חכמי ספרד, הריב״ש והרשב״ץ, ומחדיר מנהגים הזכורים לו מצפון אפריקה. למרות שלמד לימודי חול

ריב״ש – ר׳ יצחק בר ששת (1408-1326): רשב״ץ – ר׳ שמעון בר׳ צמח דוראן (1444-1361).

בישיבת אקס לה בן, בישיבה שבראשה הוא עומד במדינת ישראל אין לימודי חול כלל.

מתי דגן רואה עצמו במערכת התרבויות ספרדית־אשכנזית כמי שעומד על קו התפר. להגדרתו הוא שייך לשתי תרבויות. הוא מתפלל בנוסח אשכנז וזה הנוסח היחיד בו הוא חש את התפילה. דגן יסד שני בתי כנסת אשכנזים בירושלים ומשמש בהם כגבאי. לעומתו הרב א. כ., ראש ישיבת ש. בבני ברק, שגם הוא בוגר ״אור יוסף״ בצרפת, מתפלל בנוסח מרוקו. תלמידיו מתפללים בנוסח אשכנז בניגון מרוקאי, והוא מלמד גמרא רק כפי שלמד בנוברדהוק ובשיעורי המוסר המבוססים על הספרים מדרגות האדם וחובת הלבבות.

הרב א. כ. מגלה, שבישיבה שבראשה הוא עומד, הוא מלמד בסתר מעט מתמטיקה. הוא רוצה מאוד להנהיג לימודי חול כמתמטיקה ושפה זרה, והוא מצטער על חסרונן. ליבו נכמר על התלמידים שייצאו לחיים בלי מינימום השכלה כללית, אך אין הוא מעז לקבוע חידוש כזה.

הערת המחבר: מתי דגן (חותה לשעבר) ראש מינהל החינוך הדתי הציוני במשרד החינוך והתרבות, בשנים 2000-1989. יליד מרוקו מהעיר צפרו, שלמד ב״אור יוסף״, מזרם נוברדהוק בצרפת. בשנת 1948 עזב את הישיבה בגלל דעותיו הציוניות ועלה לישראל. ראיון שנערך ב־17 באפריל 2000 בירושלים.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004–״הספרדים הליטאים" עמוד 139