השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית- מעשה באיילה בדמות אשה
השדה מן המדבר- מעשה באיילה בדמות אשה
האביב קרב ובא, ובעיירה בוענאן החלו ההכנות לקראת חג הפסח. הנשים הכשירו את תנורי האפיה והחלו לאפות את המצות נטולות השמרים והמלח, כדת וכדין. הגברים סיידו ושיפצו את הדירות, ואף הקניות בשוק המקומי הלכו וגברו. כל משפחה ממשפחות הקהילה הקטנה כבר הכינה לה כבשים לקורבן הפסח. כולן, מלבד משפחתו של משה בן־ישראל, המכונה באגו, שעדיין לא חזר ממסעותיו.
נוודי האיזור, שהכירו את מנהגי החג ואהבו את המצות נטולות המלח, הטרידו את היהודים בבקשות לקבל מהם מעט מצות. כשהגיעו לביתה של האלמנה עזו יחיא, כדי לבקש גם ממנה מצות, ענתה להם כי השנה המליחה אותן וכי לפיכך אינן טעימות עוד, ואז טרקה את הדלת וחצצה בינם לבין מצותיה, אותן החביאה בעזרת שלושת ילדיה בדירתה הקטנה.
אסתר אסרף, אשתו של רחימו, כרעה אז ללדת. ציריה היו קשים מנשוא, וכל זעקותיה למיילדות שתצלנה אותה לא הועילו. זעקה אסתר לבעלה ולחשה משהו באוזנו. הבעל היסס, אך המיילדות הפצירו בו למלא אחר מבוקשה. לפיכך הלך אל זכאי אזולאי, הפייטן היפהפה, האהוב על נשות העיירה, וביקש ממנו לבוא לשיר באוזני אשתו הכורעת ללדת.
מנהג ידוע הוא בעיירה, שיולדות המתקשות ללדת נעזרות בשיריו ובפיוטיו של רב או של פייטן כדי להסיח דעתן מציריהן ולהקל בכך על הלידה. אלא שפייטן זה יפהפה היה, וגם רווק. ולא שירו היה מקל על הנשים הכורעות ללדת, אלא אהבתן הנסתרת אליו. היטב הבין זאת זכאי, אך לא ניצל מעמדו לרעה ולא הביא למשכבו שום אשה מבין היולדות. היטב הבין זאת גם רחימו, שהיה מוכן בכל ליבו למלא אחר כל מבוקשה של אשתו, ובלבד שתלד בשלום ותזכה אותו בבן זכר או אפילו בבת, תחת בתו היפהפיה שנעלמה בהיותה בת חמש. שאז עלו כל החיפושים אחריה בתוהו, ונתבדו עזרת המושל וכישופי וקמיעי הרב מסעוד בן דוד. עקבותיה לא נודעו עוד.
תועה בין הרים ורכסים, מיוזע ועייף הגיע באגו, סוחר העורות הידוע בכל כפרי הסביבה, למעיין מים, רכן עליו וגמע מלוא גרון. כיצד תעה בדרך, אותה הוא מכיר זה עשרות בשנים, תהה. והלא עשה דרכו כברגיל, על גבי פירדתו העמוסה לעייפה בעורות עיזים וכבשים שקנה בכפרים. והלוא מיהר להגיע לביתו, כדי שיוותר לו די זמן להכין את חג הפסח הקרב ובא. והנה הוא שכוב על גבו ליד מעיין המים.
באגו הירהר בכך עד שנרדם.
שוב ושוב געתה פירדתו, עד שהתעורר בבהלה וניתר על רגליו. הוא הביט בבהמתו שעמדה לידו וטפח על צווארה בחיבה. כאתון בלעם היית לי, אמר. לפתע שמע רחש גדול מאחורי גבו. הסב את ראשו: איילות וצבאים היו מטפסים בקלילות על הרכס המצל על המעיין, כמרחפים על פני האדמה.
באגו קפץ ממקומו, טיפס אחריהם על הרכס וצפה בעדר הממשיך להתרחק. לרגע חשב שהשתגע, ועמד ופיו פעור בתדהמה. אחר שוב אימץ רגליו בריצה אחר העדר. לשווא. האיילות היפהפיות נעלמו מעיניו.
הוא עלה על גבעה, הצל על עיניו בכף ידו ואימץ אותן כדי לצפות באיילות. ממרחק נראה העדר, ובתוכו דמותה של איילה מוזרה.
באגו סקר את סביבתו והבחין באוהל גדול החבוי בצל גבעה. הוא חזר אל פירדתו, שחיכתה לו בנאמנות ליד המעיין, ורכב עליה במעלה הגבעה לכיוון האוהל.
חרד מפני האפשרות שדעתו נשתבשה עליו, בשל מה שראו עיניו, הגיע אל אוהל הנוודים. את פניו קידמו כלבים עצבניים, שנבחו וצווחו סביב פירדתו.
אב המשפחה, בעל האוהל, יצא לקראתו ובירכו לשלום. באגו החזיר לו ברכה וסיפר לו כי תעה בדרך אל עיירתו. מה שמדהים אותו יותר מכל, הוסיף ואמר, הוא שכאשר התעורר ליד המעיין ראה עדר איילות, ובו איילה בדמות אדם.
״זוהי שדה״, אמר הנווד הקשיש. ״וכבר שנים רבות היא שומרת על האיילות שלה, ההולכות ומתרבות מדי שנה.״
באגו ירד מעל גב בהמתו לארץ וכיבד את הנווד בסיגריה. הנווד הזמינו להיכנס לאוהל כדי לנוח מעט, ושניהם החלו מחליפים ביניהם דברים על אודות האיזור ועל העסקים, בעוד אשת הנווד מגישה להם תה חזק וחם.
השמש השוקעת על הנוף ההררי החלה לזרוק צלליה סביב. המראה הרהיב עיין והטיל על באגו אימה. הוא פנה אל הנווד הקשיש וביקשו ללון אצלו בלילה, כך שלא יצטרך להעמיק תעייתו בהרי המדבר החשוכים. כן אמר, כי בדעתו להישאר באיזור עד שיבוא שוב עדר האיילות כדי להרוות צמאונו במימי המעיין. אכן, כך הוא מנהג האיילות והשדה שלהן, אמר לו הזקן. ובאגו התחזק בדעתו להישאר שם, לראות מקרוב את האיילה המוזרה ולעמוד על טיבה.
אור הבוקר פגע בפניו של באגו הישן באוהל הנוודים, והוא התמתח במקומו. אחר קם, רחץ פניו ונטל ידיו, בירך על טלית ותפילין, התכבד בכוס תה ובפרוסת לחם יבש, נתן מלוא החופן שעורה לבהמתו והכין עצמו לצאת אל המעיין.
את שעת הצהריים בילה כבר על שפת המעיין, באכילת לחם בחמאה ותמרים ובתפילת מינחה. אחר הרחיק את פירדתו מן המקום, קשר את טלפיה בקשר חזק, תלה בצווארה שק מלא שעורה ואף קשר לה את עיניה, שלא תבריח את האיילות בגעייתה.
אחרי כל אלה שב אל המעיין וחיפש נקודת תצפית נוחה, ממנה יוכל לרוץ אחר האיילות עם שובן. לבסוף התיישב מאחורי גבעה קטנה, הסמוכה למעיין. משהבחין בעדר האיילות מתקרב, השתטח על האדמה ונצמד אליה בגופו. האיילות, ועימן צבאים ועופרים יפהפיים, הגיעו אל המעיין, וביניהן היצור המוזר, אשר נשכב על האדמה, מול עיני באגו ממש, והחל לגמוע מים כבן־אדם.
בחורה יפהפיה ועירומה כביום היוולדה היתה זו, ושערה השחור גולש עד לעקביה. עורה שחום היה, חמוקיה מגולפים רעננים ושיער ערוותה עבות כשיער ראשה. פניה, ראה באגו, היו עגולים וזוהרים, ועיניה שחורות כעיני האיילות. רגליה היו חטובות כרגלי עופר וגווה שטוח ומלוטש.
האיילה היפהפיה שטפה פניה בידיה במימי המעיין, ומחתה את שפתיה בזרועה הימנית, כדרך כל האדם. ברוב התרגשותו פלט באגו שיעול מגרונו ומיד תחב ראשו באדמה, שמא יבחין בו היצור ויברח לו. ואכן, היצור המוזר החל לסקור את סביבותיו ובאגו נחבא עוד יותר.
משהרים את ראשו בשנית הבחין במחזה מדהים: כל האיילות, הצבאים והעופרים הקיפו את היצור האנושי שעדיין שכב על ביטנו והיו מלקקים אותו בכל חלקי גופו. והוא, היצור, ציחקק בהנאה ושלח ידיו ללטף את ראשי החיות היפות והמרתקות כל־כך במראיהן. אחר התרומם יצור זה כאיילה וכל גופו נזקף כתמר, משתק את באגו מעוצמת יופיו, המיתמר מעל קו האופק של רכס הגבעות. באגו חשש שמא יבחין היצור היפהפה בנוכחותו, אך היצור, ואולי מוטב היפהפיה, סבבה בין חיותיה, בעוד שערה הגולש מתנוסס ברוח הקלה מאחורי גבה, והוא שחור וחלק ועבות ויפה להדהים.
באגו הביט בה והחל מהרהר שמא קמה חווה, אם כל הנשים בעולם, לתחיה, והנה היא לפניו, משתעשעת עם היפות שבחיות אשר על פני האדמה. שהלוא הן כה אוהבות אותה. ואיך ייתכן שחיות יפות אלה, הנחרדות מפני כל, רועות בכפיפה אחת עם יצור בדמות אדם.
ומה עלי לעשות, שאל באגו את עצמו, אחרי שהזין עיניו ביצור המוזר. והוא גמר אומר לרוץ אחר האיילות ולא להרפות עד שיתפוס את היפהפיה, אף אם צדק הנווד, והיא אכן שד משחת אשר יביא עליו אסון.
כעבור רגע קם על רגליו והחל לרדוף אחר עדר האיילות והעופרים. העופרים קיפצו ודילגו בחופזה והאיילות התפזרו לכל עבר. באגו דלק בכל כוחו אחר היפהפיה, ששיערה היפה ריפרף על פניו כל אימת שהצליח להדביקה. זרועותיה היפות נעו לפנים ולאחור, כאילו היו כנפיים, ובאגו הצטרך להגביר עוד ועוד את קצב ריצתו כדי להשיגה. אלא שהיפהפיה היחפה קלת רגליים היתה, ודהרה נפתלות לעבר הר גבוה, אותו גמעה באחת, בעוד באגו נעצר באמצע המעלה וחזהו מחשב להיקרע מפאת הלמות הלב.
האיילה היפהפיה בדמות אשה עלתה לפיסגת ההר, הסתובבה אל מול עיניו של באגו ותקעה בו את מבטה, כתוהה על מבוקשו, ואז החלה פתאום לשרוק לכל עבר, והאיילות, הצבאים והעופרים זינקו בבת־אחת ממקומות מסתור שמאחורי סלעים ושיחים ורצו לעברה אל פיסגת ההר.
באגו הנפעם החל מהרהר שמא אכן שדה היא זו ולא אדם, שהלוא היא שולטת בחיות הנמלטות מפני כל. והוא חזר על עקבותיו, אל פירדתו, ושב אל אוהל הנוודים.
הנווד הקשיש, אשר הבחין בבאגו מרחוק, יצא לקראתו בשאלה האם גם היום תעה במדבר. באגו סיפר לו בלהט את אשר עבר עליו.
״היא לא שדה״, פסק בסיימו לדבר.
״אם כך, למה לא הצלחת לתפוס אותה״, היקשה הנווד.
״באתי אליך כדי שתעזור לי ללכוד אותה. רק שני אנשים יכולים לתפוס אותה, וגם זאת — רק אם יסגרו עליה מכל עבר״, ענה לו באגו.
״לא, לא!״, השיב הזקן בתקיפות. ״אילו רציתי ללכוד אותה הייתי עושה זאת מזמן, בעזרת בני ואשתי. לפי אמונתנו אסור לנו לגעת בה, כי היא שדה ועלולה להזיק לנו.״
באגו הביט בנווד בחוסר אונים, אך בטרם פצה פיו, הפתיע אותו הזקן בספרו לו על עובר אורח, אשר ניסה ללכוד את השדה לפני כמה שנים ונכשל.
״שבועיים רץ אחריה עד שהתייאש והסתלק מכאן״, אמר הנווד. אחר הוסיף, כי יאמר לו, לבאגו, איך יוכל ללכוד אותה בקלות, מבלי שיצטרך אף לרוץ אחריה, וזאת בתנאי שיבטיח לו שני דברים: כי לא יגע בה לרעה וכי לעולם לא יביא אותה לאוהלו שלו.
באגו הבטיח בו במקום והנווד הזמינו שוב אל האוהל. באגו השתטח במקומו, וחיש קל נרדם. בשנתו חלם על האשה היפה, וראה כי היא הרודפת אותו. נדהם התעורר מחלומו המוזר, ואחר שב ונרדם עד בוקר.
עם הקיצו צייד אותו הנווד הקשיש בקערה מלאה דייסת תירס בלולה בחמאה ובלבן.
״קח מזון זה איתך ושים אותו ליד המעיין״, אמר לו הזקן. ״האיילות לא תאכלנה זאת, אלא השדה הנמצאת עימן. ואם היא בן אדם, כדבריך, הלוא תהא ביטנה מלאה ותכביד על ריצתה. ואתה, אל לך לאכול הרבה או לשתות מים, כדי שתהא ריצתך קלה משל השדה!״
באגו החזיק בקערת הסולת בעודו עולה על בהמתו ורכב אל המעיין. הוא הכין את הדרוש, כמיצוות הזקן, ואחר הסתתר. כעבור זמן ראה את העדר שב אל המעיין, ובתוכו היפהפיה, שירדה אל שפת המים בזהירות רבה, בעודה סוקרת את סביבתה. לפתע נעצרה ליד קערת הדייסה, הביטה בה, סקרה שוב את סביבתה והשיבה את מבטה הרעבתני אל הקערה. או־אז התיישבה על הארץ, שמה את הקערה בין רגליה והחלה לבלוע את תוכנה בשתי ידיה, בזריזות שהעידה על רעב ועל תאווה לאוכל הערב לחיכה.
בזהירות ובשימחה צפה באגו במתרחש ממקום תצפיתו. היפהפיה גמרה את האוכל והחלה לגרד באצבעותיה את גרגרי הדייסה שנותרו על דפנות הקערה. היא הטביעה את הקערה הריקה במימי המעיין, ומשנתמלאת הניפה אותה אל פיה והחלה לגמוע ממנה לרווייה.
ימים ספורים בלבד לפני ערב חג הפסח שב באגו לעיירתו, לבוענאן, כשהוא רכוב על פירדתו ולפניו הוא מחזיק אשה מגודלת שיער, יפה מאין כמוה, המכורבלת בתוך שמיכה וקשורה בידיה וברגליה.
בהיכנסו לביתו סיפרה לו אשתו הנדהמת, חנה, על האסון שאירע בעיירה: בהיעדרו כרעה אסתר אסרף ללדת ומתה בעת לידתה, וגם העובר שילדה ללא רוח חיים נולד.
באגו וחנה הסבו סביב האשה המוזרה, הקשורה בידיה וברגליה, והביטו בשיערה היפה, הנפרש סביבה כסדין משי מרהיב־עין. הם תחבו לפיה אוכל, בעיקר פרוסות לחם ובשר, והיא בלעה ברעבתנות, עד שנתקע האוכל בגרונה והחלה נחנקת. כופף באגו את היפהפיה על פניה והיכה באגרופו על גבה, עד שנפלט האוכל מפיה, ועימו גם פקעות־פקעות של עשב וקיא מעורב בדם.
אז החלה פתאום לצעוק ולגמגם, למלמל ולבכות.
באגו פרץ בקריאות שימחה, לפי שהבין כי היפהפיה, אותה לכד בעמל רב במדבר, אינה חירשת או אילמת, וכי פשוט איבדה את כושר דיבורה מחמת העשבים ומאכלי הבר שאכלה עם החיות כל חייה.
היפהפיה הצביעה על החבלים שקשרו את ידיה ורגליה וביקשה מבאגו בתנועת ראש שיתירם. באגו שיחררה והיא קמה על רגליה, החזיקה בידו וגררה אותו החוצה, מחווה בידה על העיירה.
למראה האשה היפה בפתח ביתו של באגו התאספו יהודים רבים סביב והיא החלה לצחוק, לגמגם ואף לנשק אותם. הרב מסעוד בן־דוד, שבא לראות את היצור המוזר, שדמותו דמות אשה ושערו גולש עד לקרסוליו, ביקש להיוודע מבאגו על פשר הדבר.
באגו סיפר לרב את תולדות תעייתו במדבר והתעכבותו ליד המעיין ואת סיפור לכידתה של היפהפיה. הרב קרב אליה והחל לדובבה בתנועות ידיים, כדי שתספר מי היא ומניין באה.
היא הצביעה בידה על ילדה קטנה שעמדה מולה, ואחר הסבירה, באותו אופן, כי בגיל צעיר הלכה לאיבוד, ומפחד שמא ימצא אותה מישהו ויפגע בה, נקשרה אל האיילות ונשארה עימן שנים רבות.
לפתע החל מישהו לצעוק מתוך ההמון: הלא זוהי בתם של רחימו ואסתר אסרף, שאבדה לפני למעלה מעשרים שנה! וההמון חיזקו בקריאות: זאת היא! זאת היא בתו של אסרף, שאשתו מתה השבוע בעת לידתה! זוהי שרה, אין ספק, זוהי שרה הקטנה והיפה!
היפהפיה הובלה לעבר ביתו של רחימו אסרף, שהיה יושב שבעה על המנוחה, אשתו, וכבר בגישתה אל הבית הצביעה עליו בידה והחלה לצחוק בקול. בדמעות נתקבלה שרה על־ידי אביה וכבר הושבה לידו, להתאבל על אימה, אותה לא זכתה עוד לראות.
השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית– מעשה באיילה בדמות אשה