ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״
״מרד הדמנאתים״
הורדת הנוסעים מ־״גולדן איילס״ החלה בבוקר יום שישי ה־3 ביוני 1955. מתוקף ההחלטה שהתקבלה בהנהלת הסוכנות שעולי דמנאת יקלטו בהתיישבות של הפועל המזרחי, הודיעו פקידי הקליטה לעולים שהגיעו מדמנאת, כי ישלחו למשואה, מחנה ההכשרה של הפועל המזרחי בחבל לכיש. ברם, העולים סרבו להצעה זו ודרשו בתוקף להיות מועברים למחנה שער העלייה, כדי להתאחד עם בני עירם ובני משפחותיהם שנמצאו שם מאז ה־23 במאי, בהמתנה להסדרת מקום ההתיישבות עבורם. מרדכי זרד, אחד מעולי דמנאת שהגיעו באניה זו, סיפר על הנסיבות שהביאו לדרישתם לעבור לשער העלייה:
״אלו שהגיעו ראשונים היו בשער העלייה. אז הם באו ואמרו ׳אם אתם יורדים תבקשו שער עלייה. אם לא אז אל תרדו׳. אז בקשנו שער עלייה ואז שמו אותנו בצד. כולם ירדו ואנחנו נשארנו באניה עד יום שישי בשעה 12 …ירדנו מהאניה ישר לנמל…עשו לנו את הפליט המחורבן הזה שלא נשכח לעולם. נכנסנו לנמל החלפנו את הכסף״.והתיישבנו. לא יודעים למה אנו יושבים. בואו תקחו אותנו. עוד מעט שבת…תחכו תחכו״.
פקידי הקליטה ובראשם קלמן לוין, מנהל מחוז הצפון במחלקת הקליטה, ניסו בכל כוחם להשפיע על העולים כדי שיאותו לצאת למשואה. למאמצי השכנוע צורפו גם הרב דוד אביטבול מצפת, שעלה מדמנאת ב־״נגבה״ ב- 22 ביוני, וכן ״ראשי העדה משער העלייה״, אך ללא הועיל. ד״ר גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות, שהגיע אף הוא למקום, הודיע בשם הסוכנות היהודית, כי בשום פנים לא יסכימו לשלוח את העולים לשער העלייה.
הערות המחבר: אחד העיתונים כתב ״משפחות העולים שהגיעו באניה ׳גולדן איילס, הגדירו עצמם ל־׳הפועל המזרחי/ אך משהגיעו לנמל חיפה, שינו את דעתם לאחר שנפגשו עם קרוביהם ודרשו לשלחם לשער העלייה״. ראה: ״עולי דמנת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955.
״שיירה מעולי דימנת נשלחה למשואה שבנגב בעזרת המשטרה״, על המשמר, 5 ביוני 1955. הרב דוד אביטבול נכח בנמל מכיוון שהמתין לבתו דדה ובני משפחתה, שעלו באניה וו. ראו: ראיון עם מרי אבוטבול.ע"כ
במהלך המשא ומתן שהתקיים עם העולים על העברתם מהנמל, הציעו העולים הסדר שבו יועברו לשער העלייה תחילה, למשך השבת, ושהעברתם למשואה תידחה ליום ראשון או שני. פקידי הקליטה הציעו מנגד לשכן את העולים במלון עד תחילת השבוע הבא, אולם גם לכך סרבו העולים. בשלב זה הוחלט להזעיק למקום משטרה כדי להכריח את העולים לעלות למשאיות שיקחום למשואה. המשטרה הגיעה לנמל בשעה 2:30 אחה״צ וביקשה מהעולים לעלות למשאיות. בדיווח שמסר יוספטל בהנהלת הסוכנות הסביר, שההחלטה להזמין את המשטרה התבססה על הסעיף בחוק האומר, שאם הורים משאירים ילדים תחת כיפת השמים, המשטרה יכולה לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג. אנשי המשטרה לא רצו להפעיל כוח רב, אלא רק ׳לסייע בדחיפה קלה׳. מצד העולים לא הייתה התנגדות פיסית ורק ׳משפחה אחת צעקה מאד כל היתר השמיעו קול במידה שמקובלת אצל המרוקאים״׳. מנגד בעיתונות דווח כי ״רוב האנשים נשמעו לפקודה, ואלה שהתנגדו הועלו בכוח״. מרדכי זרד, שעלה עם הוריו ואחיו בקבוצה זו, סיפר מחוויותיו האישיות מהמפגש עם המשטרה:
״בשעה 2 הביאו משאיות. לא משאיות טובות משאיות גרועות. והביאו גם משטרה. התחילו לקחת. ארבעה אנשים לוקחים גברים וזורקים למשאית. זרקו את הגברים כמו שקי תפוחי….יש כאלה שהתנגדו יש כאלה שלא התנגדו.
אני זוכר משפחה אחת משפחת קדוש לא התנגדה…היה אחד קראו לו חיים כהן. היה בחור חזק. עשה הרבה צרות לא רצה לעלות. דפק בידים וברגליים. היה מרדכי סבג גם כן עשה קצת צרות. בסוף עלינו״.
משהושלמה העמסת העולים יצאו המשאיות ליעדן. העולים לא ידעו לאן לוקחים אותם. נאמר להם שמשך הנסיעה הצפוי הוא 20-15 דקות. לאחר כמה שעות הגיעו העולים ״המורדים״ ליעד המקורי שתוכנן עבורם – מחנה משואה בחבל לכיש.
נחישותם של אנשי תהליך הקליטה לשלוח את העולים למשואה התעלמה מההיבטים החמולתיים של עולי דמנאת ובכך הביאה לפרוד משפחות. דוגמא לכך ניתן לראות במקרה של משפחתם הצעירה של מאיר בן חיים, בן ה־24, רעייתו דדה לבית אביטבול, בת ה-18 ושני ילדיהם הקטנים: אברהם (אלברט) בן השלוש ושמעון בן השנה. משפחה זו התעכבה במרסיי בגלל מחלת הבן הצעיר. בני משפחותיהם של שני בני הזוג עלו כ־12 יום לפניהם והופנו לשני אתרים שונים בצפון מדינה: הוריה של דדה, אחיה ואחיותיה נשלחו לצפת ואילו הוריו של מאיר, אחיו ואחיותיו היו בין המשפחות שהוכנסו להסגר בשער העלייה. חרף העובדה שבני משפחותיהם נקלטו במקומות שונים בצפון, חוייבו מאיר ובני משפחתו לעבור למשואה שבחבל לכיש, ביחד עם יתר עולי ״מרד הדמנאתים״. בשבוע שלאחר מכן, אוחדה המשפחה מחדש וזאת רק בעקבות יוזמתו הפרטית של הרב אביטבול, שנסע למשואה והעביר בעצמו את בתו דדה ומשפחתה למעברת צפת, כדי שיגורו ביחד עמם.
הערת המחבר: עדותה של דליה (דדה) בן חיים, באזני בתה רותי, 27 בנובמבר 2010. רק לאחר כשלושה שבועות הצליחו בני הזוג לקבל אישור מוסדר לקליטתם בצפת, שינוי שאף נרשם בתעודת העולה שלהם. מסע העלייה של מאיר בן חיים ומשפחתו מהשלב שבו נרשמו לעלייה בדמנאת ועד שהגיעו לאחר שהות קצרה במחנה משואה למעברה בצפת נמשך כתשעה חודשים. ראו פרוט ציר הזמן של עליית מאיר בן־חיים ומשפחתו בנספח ב׳.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״–עמ' 41