פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם
תנועות משיחיות
חלק מן המדרשים שחוברו בתקופה זו טעונים מתח משיחי רב, ומשתקפות בהם התקוות לגאולה קרובה, שהשתעשעו בה הלבבות. בוודאי אי־אפשר לטעון, כי התקוות המשיחיות היו נחלתו של חלק אחד בלבד בעם היהודי — אולם עובדה היא, כי מתח התקוות המשיחיות גרם לזעזועים חמורים יותר בחברה היהודית שבתפוצות המרוחקות מן המרכזים, ובתוך אוכלוסיה, שזיקתה למרכזי התורה לא היתר, חזקה וברורה למדי. הרי בכל הזמנים היה בתנועות המשיחיות הפעילות משהו מן ההטרודוכסיות, שגרם להסתייגותם של החכמים, וסופן הוכיח בדרך כלל על שמץ מינות שדבק בהן מתחילתן.
יתכן שאפשר להוכיח את קיומה של תנועה משיחית פעילה בין היהודים בארץ ערב, שציפו להופעתו של המשיח דווקא בחבל ית׳רב—אלמדינה. על כן נראתה לחלק מהם — אמנם לחלק זעום בלבד — הופעתו של מוחמד כאישור של תקוותיהם, וגרמה להתאסלמותם של אחרים. יתכן גם כי זה ההסבר למציאותם של קווים משיחיים מסויימים בדמותו של מוחמד. מתנועה משיחית זו נטוי קו ישר אל עבּדאללה בן סַבָּא, יהודי מתימן שהתאסלם זמן קצר לאחר מותו של מוחמד ועבר בכל רחבי האימפריה כדי להפיץ את האמונה, כי מוחמד הוא המשיח, וכי הוא יופיע שנית. עד אז ימלאו את מקומו עלי אדמות עלי, נושא בתו פאטמה, וצאצאיו. תורתה של תנועה משיחית זו העמידה את המלומדים על העובדה, כי את מקורות תנועת השיעה, המוסלמית יש לבקש אולי באמונות המשיחיות של היהודים — ולא במקורות פרסיים־הודיים, כפי שמקובל היה לחשוב.
קו אחר מביאנו אל יהודי פשוט, בור ועם הארץ, עובדיה שמו, הוא אבּו עִיסא אלאִסְפַהָאני, שראה את עצמו המשיח או מבשר המשיח לבני עמו, ואשר חי בתקופת שושלת בני אומיה. הרמב״ם ב״אגרת תימן״ שלו (חוברה בערבית בשנת 1172 לערך) מונה ארבעה אנשים שהתנשאו להיות משיחים ונתבדו, ושצריכים לשמש אזהרה לבית יעקב מפני אמונת שווא. את הראשון והקדום ביניהם אין הוא מזכיר בשמו, אבל החוקרים תמימי דעים שהכוונה לאבו עיסא. על כן ברצוני להביא כאן שורות אחדות מתוך ״אגרת תימן״:
״והנה אני מספר לכם בקצור מעשים שקרו לאחר שקמה מלכות ישמעאל, ותקחו מהם מוסר. ומהם, כי מן המזרח, מעבר לאספהאן, יצא מספר עצום של יהודים, מאות אלפים, ובתוכם איש אשר מתנשא לאמר כי הוא המשיח. יצאו מזוינים וחרבותיהם שלופות והרגו כל איש אשר פגע אותם. לפי הסיפור שהגיע אלי באו עד סביבות בגדאד, והדבר היה בראשית בני אומיה״.
הקראי אלקרקסאני (כתב בשנת 937) מספר בספרו על אבו עיסא אלאספהאני, כי הוא טען לנבואה וחיבר מגילות וספרים, אף כי לא ידע קרוא וכתוב. הוא ציווה להתפלל שבע פעמים ביום, אסר על הבשר והיין, הודה בנבואת ישו ומוחמד, שנשלחו אל מאמיניהם בין העמים. אולם היהודים הרבניים לא הרחיקו את העיסוניים מקירבם; וכששאל אלקרקסאני את אחד מחכמי היהודים לסיבת היחס הסובלני כלפיהם: ״למה מקרבים אתם את העיסוניים ותתחתנו בהם, והם כפי שידוע לך מייחסים את הנבואה לאחרים?״ השיב לו זה: ״מפני שהם אינם חולקים בנוגע ל(קביעת) המועדים״. ״ותשובתו זו — מוסיף אלקרקסאני — מוכיחה, כי תופעת הכפירה אצל האנשים (נראית) טובה מתופעת מחלוקת בנוגע למועדים, כפי שחידשום בעצמם״. אכן, אלקרקסאני לא בדה מלבו את הדברים על היחס הסובלני של המנהיגים הרוחניים ביהדות כלפי סטיות בענייני אמונה לעומת יחסם הנוקשה בנוגע למעשים העלולים לערער את אחדות האומה.
בהקשר זה יש לרמוז לתנועה משיחית שניה, שצמחה סמוך לימיו של אבו עיסא, זו של המטעה שריע־סריני־סורנאני, ואשר גרמה לכת מינים בישראל. ההד על הופעתו של משיח זה הגיע עד ספרד, והוא הוכחה גם לעוצמתה של תנועתו בשעתה, גם לקשרים שהיו קיימים כבר אז, בראשית השלטון הערבי בספרד, בין העדות היהודיות במזרח הח׳ליפות ובמערבה הקיצוני. נטרונאי גאון, שנשאל על צאצאי התומכים בסדיני, גילה יחס סובלני ביותר כלפי אלה שהלכו אחרי משיח זה ושרצו לחזור בתשובה: ״עיקרן מישראל ויש שם ישראל עליהם… ולכן יש לקרבן ולהכניסן תחת כנפי השכינה״. אכן, הוא מחמיר בנוגע לבנים שנולדו מזיווגים האסורים לפי דיני ישראל; כלומר, כל עוד החריגה מדת ישראל היא בענייני אמונות ואף מעשים שיש בהם תקנה, יש לקבל החוזרים לתוך העדה. אולם אין פשרה בנוגע למעשים, שאין כל אפשרות לתקנם.
הערות המחברת: יתכן שדברים אלה סופרו בשבחו של אבו עיסא, בהשפעת המסורת המוסלמית על מוחמד. הכוונה היתד, לאשר בכך שהדברים שהוא מוסרם — דברי נבואה הם, שכן לא יכול היה לקחתם מספרים כתובים. גם הסיפור שנפוץ עם נפילתו של אבו עיסא בקרב כי לא מת אלא נעלם — מקורו אולי במסורות מוסלמיות שיעיות. ראה פרק ח׳ והערה 16 שם.
יש לזכור שהשינויים בלוח ובקביעת המועדים על־ידי הקראים היו אחת הסיבות החשובות למחלוקת בין היהודים הרבניים לקראים.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-עמוד 281