"מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית

צו כרמיה

צו צרפתי מאוקטובר 1870 שהעניק ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית. הצו נקרא על שמו של אדולף כרמיה(1796־1880), מראשי יהדות צרפת, שכיהן כשר המשפטים בתקופה זו.

הדגם האלג׳ירי והדגם התוניסי

לפני שלטונות הפרוטקטורט עמדו שני דגמים של תמורה במעמדם של היהודים בנחלות הצרפתיות בצפון אפריקה. דגם אחד עוצב באלג׳יריה. במסגרת סיפוח הארץ לצרפת הוענקה ליהודים אזרחות צרפתית מלאה בצו כרמיה. אזרחות זו, שלא הוענקה במקביל למוסלמים, השוותה להלכה את מעמדם של היהודים לזה של המתיישבים האירופים.

הדגם השני עוצב בתוניסיה. תוניסיה, כמו מרוקו, לא סופחה לצרפת אחרי שנכבשה ב־1881. גם שם נשאר שלטון הביי המקומי על כנו, ובארץ כונן משטר חסות. לפיכך לא היה קל לשנות באופן חד־צדדי את מעמדם של היהודים. היה זה אפוא דגם הפוך לזה של אלג׳יריה, דגם שבו הקפידו השלטונות להשאיר את היהודים בצד הילידי של החברה הקולוניאלית.

לקווי המתאר של הדגם התוניסי היו מרב הסיכויים לעמוד בתשתית המדיניות שינקטו הצרפתים במרוקו. מצד אחד, אי אפשר היה לשנות את מעמד הד׳מים כפי שנקבע במשטר המרוקאי הישן באופן חוקי, אלא בהסכמתו של הסולטאן, הריבון הישן. מצד אחר, הנציב הצרפתי הראשון, המרשל ליוטה, לא צידד בהתערבות אירופית נמרצת בחיי התושבים המקומיים. הוא האמין כי ייקל על צרפת לשלוט, ועל המקומיים להתפתח, אם יישמרו הסדרים המסורתיים ללא זעזועים. תמורה חדה במעמד היהודים בוודאי לא התאימה להשקפתו הכללית. עם זאת הייתה לצרפתים מסורת מדינית משלהם, ואף שנמנעו משינוי מעמדם של היהודים, לא היה בכוונתם להשאירו על פי דפוסי המכ׳זן וראשי השבטים. לפי הבנתם הם היו רשאים לתקן ולקדם את המנהגים המקומיים בדרך של רפורמות, וכך עשו.

בעיקרו של דבר נגזרה מדיניותם של הצרפתים כלפי היהודים ממטרותיהם הכלליות במרוקו. מטרתם הראשונה הייתה לבסס את אחיזתם בארץ, והשנייה לפתח את כלכלתה כדי להפיק ממנה תועלת מרבית. מן המטרה הראשונה נגזרה המשימה לנסות לקשור את היהודים ברגשי נאמנות כלפיהם, למנוע תסיסה בתוכם ולנטרל גורמי חיכוך מיותרים בינם לבין שאר מרכיבי האוכלוסייה המקומית. מן המטרה השנייה נגזרה המשימה לקדם את האוכלוסייה היהודית במידה הנחוצה לשירות הפיתוח הכלכלי הרצוי לצרפתים.

תמורות ביחס השלטונות ליהודים עד שנות השלושים

התמורה הראשונה ביחס השלטונות כלפי היהודים הורגשה מיד עם הכיבוש ונגעה למעמדם כד׳מים. במסגרת פיקוחם על המוסדות הקיימים ביקשו הצרפתים להבטיח מתן הגנה וצדק ליהודים, שגם המכ׳זן היה מחויב להם בהתאם להלכה הדתית. הם לא התכוונו להתיר תקנות הפליה נוקשות כלפי היהודים, סחיטות מזדמנות וכו'; פן זה של מעמד הד׳מים הלך ונעלם מן החיים הציבוריים. תמורה זו שירתה את המשטר החדש, ששאף להופיע כמיטיבן של קבוצות האוכלוסייה השונות ולקשור אותן אליו. עם זאת, במסגרת הקו השמרני שנבחר לא שונה מעמדם החוקי של היהודים כמי שכפופים למרותו המשפטית של הסולטאן. היהודים נשארו כפופים למערכת המשפט המכ׳זני, וכמו בתוניסיה שימשה זיקה זו לסדר המרוקאי הישן מקור לתלונות על הפליה לרעה מול המוסלמים ועל יחס נוקשה.

התמורה השנייה אירעה זמן לא רב לאחר כינון המשטר החדש. ליוטה ציווה להכין תכנית רפורמות לארגון פנימי של הקהילות היהודיות. מנקודת מבטו של המשטר החדש נועדו הרפורמות להתאים את תפקיד הקהילות למקובל באירופה, כלומר לצמצם את סמכויות הקהילות לענייני פולחן וסעד בלבד, ולאפשר לפקידות הצרפתית שליטה על הוועדים המנהלים אותן. לצורך זה הוקם מדור מיוחד במינהלת העניינים השריפיים ובראשו הוצב נכבד יהודי, יחיא זגורי, נאמנה של הקונסוליה הצרפתית בקזבלנקה. תפקידו היה לפקח על ניהול הקהילות, לדווח לצרפתים על הלכי הרוח הפוליטיים ולוודא שהוראות הממונים עליו יבוצעו.

בפרשת מינויו של זגורי בלט רצונם של הצרפתים לשלוט במתרחש ולמנוע תסיסה. כמו כן היה לפרשה זו היבט המחזיר אותנו לייחודו של הציבור היהודי בנוף הילידי המקומי: היותו חלק מפזורה שרובה אירופית. בין המלווים של חיל הכיבוש הצרפתי היה חוקר יהודי ממוצא רוסי ובעל נטיות ציוניות, ד״ר נחום סלושץ. סלושץ נטל חלק בעבודת המטה, שמשימתה הייתה להניח את היסודות למינהל הצרפתי. רעיונותיו הלאומיים השפיעו על תכניותיו ביחס למיעוט היהודי. ליוטה ידע היטב כי הלאומיות המביאה בכנפיה בשורה של חופש ושוויון אינה מתיישבת עם פטרונות קולוניאלית, וחש כי הציונות עלולה לעורר מתחים מיוחדים בין מוסלמים ליהודים. מכל הבחינות הללו הדבר האחרון שנדרש לשלטון הקולוניאלי החדש היה השפעה ציונית במרוקו, ועל כן ברגע שעמד על נטיותיו של סלושץ – גירש אותו ממרוקו.

סילוקו של פעיל ציוני זר ובודד כמו סלושץ היה משימה לא קשה, אך השפעתם של יהודי המטרופולין הצרפתי הייתה סיפור אחר. ליוטה לא מיהר להיעזר בשירותיה של חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), וחשב לפתח את החינוך היהודי, כמו זה המוסלמי, במסגרת מינהלת החינוך המקומית שהקים, בלי לערער את שיווי המשקל המסורתי בין שני היסודות הילידיים של האוכלוסייה המקומית. במשך שנים אחדות נפגעה אפוא רשת החינוך שפרשה כי״ח במרוקו וכוחה, במקום לגבור – צומצם. ואולם, אחרי עזיבתו של ליוטה את מרוקו הצליח הארגון לשכנע את הפקידות כי הוא יכול לקדם את מערכת החינוך של יהודי מרוקו, ולטפח את נאמנותם לצרפת ביעילות ובתיאום מלא עם הצרפתים. התחום הופקד באופן רשמי בידי הארגון, שהתחיל אז לקבל מענקים ממשלתיים לפיתוח מוסדותיו. רשת החינוך של כי״ח יכולה הייתה לקדם את החינוך היהודי, להתערב גם בנושאים אחרים הנוגעים ליהודים המקומיים ולבסס את מעמדה כפטרוניתם.

נחום סלושץ (1969-1873) חוקר לשונות המזרח וקדמוניות יישובם של היהודים בארצות המזרח. גדל והתחנך באודסה, ולמד בזינבה, שם הכיר את הרצל. מזכיר האגודה הציונית ״בני ציון״ באודסה. בשנת 1901 עזב את רוסיה ועבר לפריס להשתלם בסורבון בלימודי ספרות, מדעים ולשונות המזרח. היה ציר בקונגרסים הציוניים. בשנים 1912-1906 ערך מסעות מחקר לצפון אפריקה לבדיקת כתובות פיניקיות ויווניות. בשנים 1917-1913 היה במרוקו, והביא משם חומר אתנוגרפי ואפיגרפי רב. ב־1919 עלה לישראל. נמנה עם מחדשי הקמת ״החברה העברית לחקירת ארץ ישראל״, וערך את פרסומיה.

יחיא זגורי(1959-1878> נולד בקזבלנקה למשפחת נכבדים. מ־1895 עבד כמתורגמן בקונסוליה הצרפתית של קזבלנקה. ב־1906 קיבל אזרחות צרפתית, ומשנת 1907 שימש ראש הקהילה היהודית בקזבלנקה, תפקיד שבו החזיק בהפסקות קצרות עד מותו. ב־1919 מונה למפקח על העניינים היהודיים מטעם השלטון הצרפתי, והיה איש סודו של ליוטה. החזיק בתפקיד זה עד 1934.

 

  1. 3. הארגון הקהילתי של יהודי מרוקו

ט׳היר* מיום 22 במאי 1918 (שעבאן ב׳ 1336)

בנוגע לאירגון מחדש של ועדי הקהילות היהודיות

השבח לאל לבדו (חותם גדול של מולאי יוסוף)

אל משרתינו הישרים, ראשי המחוזות הקאידים של ממלכתנו המאושרת, וכן לנתינינו: להווי ידוע על פי [ההוראות] הנוכחיות – אללה יאדיר את תכנן.

הוד מלכותנו השריפית,

בסוברו שנחוץ להבטיח בצורה מסודרת יותר את פעילותם של ועדי הקהילות היהודיות,

מצווה כלהלן:

סעיף 1. מתפקידם של ועדי הקהילות היהודיות לסייע לנזקקים ובמקום שנדרש הדבר, לנהל את ההקדשים.

נוסף לכך הם יוכלו לפקח על הפולחן הדתי.

סעיף 2. ועדי הקהילות היהודיות מורכבים מנשיא בית הדין הרבני או דיין משנה ומנכבדים יהודים הממונים ע״י הואזיר הגדול שלנו מתוך רשימות המועמדים שהכינו בני דתם.

מספר החברים שימונו בדרך הזאת נע, על פי גודלה של האוכלוסיה היהודית, מ־4 עד 10 ונקבע לכל עיר בפקודה מטעם הוואזיר.

הרשימות כוללות מספר שמות כפול ממספר החברים הנדרשים.

סעיף 3. החברים האלה מתמנים למשך שנתיים. מנויים ניתן לחידוש. במקרה של מקום המתפנה מסיבות מוות, התפטרות או מכל סיבה אחרת, תפקידו של החבר החדש מסתיים בתאריך בו היה מסתיים תפקיד קודמו.

סעיף 4. תקציב הקהילות ניזון מתרומות ומגביות, ומהיטילים הנהוגים בקהילה ובמידה שהם קיימים, גם מהכנסות ההקדשים. התקציב מוגש כל שנה לאישורו של הוואזיר הגדול שלנו.

סעיף 5. חברי ועדי הקהילות בוחרים כל שנה נשיא מביניהם, שמינויו מוגש לאישור הוואזיר הגדול, וכן סגן־נשיא ומזכיר־גיזבר. שרותיהם הם בחינם, אך למזכיר־הגיזבר מותר להקציב שכר.

סעיף 6. פקודות מטעם הוואזיר יקבעו את פרטי ביצועו של הט׳היר הזה ואת הקהילות שיוכפפו לו.

נעשה ברבאט, שעבאן ב׳ 1336 (22 במאי 1918)

נבדק לפירסום ובצוע: רבאט, 23 במאי 1918. הנציב הכללי. ליאוטיי.

הארגון הקהילתי של יהודי מרוקו-מתוך הספר"תולדות היהודים בארצות האסלאם" בעריכת ש.אטינגר.

 

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית-עמ' 51

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר