תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו

בבית הכנסת

לאבי ר׳ שלמה חי כנאפו ז״ל ולדוד׳ יצחק קנפו ז״ל שהקסימו אותנו בסיפוריהם.

חְבּ אִיעִיְסְינָא בְּלְחְדַיְית

הוא רוצה להלעיט אותנו בסיפורים

במקום להגיש לנו ארוחת ערב, הוא מספר לנו מעשיות חדרי כל יום.״

אָתָאי בְנַעְנָעוֹ כִיר מְסְלְטָן וְּנְטָעוֹ

תה עם הנענע שלו עדיפים על מלך וכל עושרו

איזהו עשיר, השמח בחלקו(אבות 1: א)

חסרים שניים

בבית הכנסת התאספו לתפילת מנחה. היו שם תשעה מתפללים וילד. חיכו ל״עשירי׳ והוא לא בא. בסופו של דבר שאל החכם את אבי הילד: ״בן כמה בנך?״

״עוד מעט ימלאו לו עשר שנים.״       ־

״והוא לומד תורה

״בוודאי, הוא הולך לסלא –

״אז נשאל אותו שאלה, אם ידע לענות נצרף אותו כעשירי למניין: בני, למי אנו מודים ומתפללים לתיבה או להיכל?״ ״להיכל, בוודאי."

״נעבי בשו,״ – שאהיה כפרתו – אומר האב, ״אפילו לא היסס.״

כיאר, אמר החכם, ״עכשיו עלינו לחפש שניים להשלמת המניין…״

שחרר אחד שמעון רגב

גבאי בית הכנסת פגש בשוק באחד ממתפללי בית הכנסת שלו, ואמר לו בקול בוטה:

״בפרשת ׳בחוקותיי׳ עלית לתורה, נדרת 200 שקלים ולא שילמת את הנדר שלך…"

המתפלל הנהן בראשו לאות הסכמה.

״אתה יודע למה גרמת?״ קורא הגבאי.

״למה גרמתי?״

״בגללך שני מלאכים בשמים עומדים תלויים בצווארם ומחכים שתשלם את הנדר שלך…״

״מה אתה אומר!״ עונה המתפלל בהוציאו מארנקו שטר של 100 שקלים, ״קח, שחרר אחד מהם בינתיים…״

״ומה עם השני?״

"יחכה עד שיכנס הכסף מהביטוח הלאומי…״

וכי הכבדתי עליך? אמיל זריהן

יהודי ממרכש שהה במכנאס לרגל עסקיו. בשבת העלו אותו לתורה, בסיום הקטע שלו,

ברך אותו החזן כמקובל, אבל הברכה הייתה ארוכה ומפותלת. המרכשי, חסר הסבלנות,

חיכה וחיכה לבסוף שמע את המברך אומר בין שאר הברכות: ״ויחזירהו לביתו בשלום…״

כאן פקעה סבלנותו של האורח:

"אתה רוצה להחזיר אותי לביתי, למה? אני מכביד עליך?"

הפרשה אשמה דוד בן מנחם

בעל הקורא הזה היה תמיד נכשל בקריאת פרשת ׳ויקרא׳. הקהל היה מתקן אותו שוב ושוב אבל הוא בשלו: מגיעה שבת ויקרא, שוגה בקריאה.

מדוע כול השנה אתה קורא ללא שגיאות ודווקא בפרשת ׳ויקרא׳ אתה תמיד שוגה?״ שאלו אותו. ענה להם:

"אני לא אשם, הפרשה אשמה.״ "איך יכולה להיות שהפרשה אשמה?״ הראה להם את הפסוק האחרון של פרשת ׳ויקרא׳: ״מכול אשר יעשה לאשמה בה…״(ויקרא ה׳ כו׳)

המוציא לחם מן הארץ אמיל זריהן

מעולם לא דרכו רגלי יסח בבית הכנסת, עד שנולד בנו בכורו. בשעת קריאת התורה קרא הגבאי: ״יעלה יסח אבי-הבן לקרוא בתורה – שלישי.״ יסח עלה לתורה והחזן ציווה עליו: ״ברך!״

אך יסח שתק כי לא ידע מה להגיד. החזן, כדי לעזור לו, לוחש לו: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו…״

עיני יסח אורו, והוא קרא בקול את הברכה שידע: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ.״

החזן הביט בו בזעם, הרים את ספר התורה, והניח אותו בידיו: ״

יסח,״ קרא, ״לא תרד מכאן עד שתאכל את ספר התורה…״

מָא יִכְּפָא לְחוֹת, נְזִידוֹ בָטָטָה?

לא ד׳ בדג, עלינו להוסיף תפוחי אדמה?

הגזמת. אתה דורש יותר מדי

עליה לתורה רפי בן דוד

ראובן בן ה-45 לא היה בבית הכנסת ולא עלה לתורה מיום הבר מצוה שלו. הפעם, הוא נעתר לבוא לבית הכנסת לרגל כלולות אחיו הצעיר. החזן קרא לו לעלות לתורה ונתן לו

לקרוא את הברכות מתוך הספר. כאשר סיים את הברכה השנייה של התורה, ברך אותו החזן:

״מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, הוא יברך את רבי ראובן בן?״ השאלה הייתה מופנית לראובן שענה מיד: ״בן 45.״

"האבא, האבא…״ קרא החזן.

 ״האבא? בן 86 עד 120…״

לוכָּאן עָארְף משה רְבִינוֹ – לו ידע משה רבנו…

עשיר אחד, ממתפללי בית הכנסת, ביקש משליח הציבור לאפשר לו לקרוא את הפרשה במקומו. לעשיר נדבן אין מסרבים, והאיש עלה לדוכן והחל לקרוא את הפרשה. במהלך כול קריאת הפרשה תיקנו אותו מתפללי בית הכנסת מאות פעמים. לכול דבר יש סוף, וגם קריאת הפרשה הזו הגיעה לסופה. כשירד מהתיבה קרא לעברו אחד המתפללים:

״לוכָּאן עָארְףְ משה רבינו בָאס תְקרָא תוֹרָה, מָא יִעְטִיהַס…״ – אילו משה רבנו היה יודע שאתה תקרא את התורה, הוא לא היה נותן אותה.

אתה כהן או לוי? אמיל זריהן

כשעלה בריהמו בפעם הראשונה לקרוא בתורה, שאל אותו החזן: ״אתה כהן או לוי?״ "אני סנדלר…״ ענה בריהמו.

הָא נוּאָרָה תָּאיתְסוֶּאת – הפונפון נשרף

הְדָּן, יהודי מערי השדה הגיע לעיר הגדולה וחיפש פרנסה. כאשר לא מצא איש שיעסיק אותו, אמר לו חברו ישועה:

״תראה, אתה בעל זקן ארוך. תעמיד פנים שאתה חכם ותתחיל להסתובב בין בתי הכנסת כדי לאסוף כסף".

״אבל, אני אפילו לא יודע לקרוא!"

קרא הְדָּן בבהלה.

״אני אעזור לך, ובלבד שתחלק עמי את כול מה שתקבל.״

כך עשו.

והנה כשהגיעו לאחד מבתי הכנסת.

אמרו לו המתפללים:

"בבית הכנסת הזה אנו נוהגים לבקש מתלמיד חכם־אורח לעבור לפני התיבה בתפילת ערבית.”

״איך אעבור לפני התיבה ואני אפילו לא יודע לקרוא?״ שאל הְדָּן בחרדה את ישועה. ״פשוט מאוד, אני אשב ליד התיבה ואלחש לך כול פסוק, מה שנשאר לך לעשות הוא לחזור אחריי מילה במילה."

"אם אחזור אחריך מילה במילה התפילה תהיה איטית, מה יחשבו המתפללים?״ ״יחשבו שאתה אדם קדוש ובגלל זה תפילתך איטית ביותר…" לפני שעלה הְדָּן לתיבה הזהירו ישועה:

"חזור אחריי בדיוק ואל תשכח להתנדנד חזק כיאות לאדם קדוש." הְדָּן עלה לתיבה שם על ראשו את הברדס שמקצהו השתלשל שרוך המסתיים בפקעת הנקראת נוארה או פונפון. התפילה התחילה, ישועה לוחש: "ברכו את ה׳ המבורך…" והדן חוזר בקול אחריו: "ברכו את ה׳ המבורך…" ישועה לוחש:

"אשר בדברו מעריב ערבים…״

"אשר בדברו מעריב ערבים…" אומר הדן.

ברגע זה ממש, כאשר החזן המתחזה התנדנד יתר על המידה, הנוארה שלו נגעה בלהבת הנר והחלה לבעור. מיהר ישועה ללחוש לו: "היזהר, הא נוארה תאיתסואת…" – הפונפון התלקח. והדן עונה אחריו בקול מתנגן של התפילה: ״היזהר, הָא נוּאָרָה תָאיתְסוּאֶת…"

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 20